שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • איך וכמו מי לפסוק הלכה?

עשה לך רב

undefined

הרב שמואל אריאל

כ"ו אייר תשע"ז
שאלה
שאלה שככל הנראה לא נוטים לשאול הרבה, איך מקיימים כראוי את ההוראה "עשה לך רב"? אין לי רב אחד מסויים שאני עוקב אחר מוצא פיו לכל דבר ועניין. מעבר לכך, גם בהנחה שהיה לי רב כזה, הרי שאם אני נתקל בשאלות הלכתיות פשוטות, לעתים אני מחפש בספרי הלכה שמורים לי אחרת מדעתו של הרב ואינני יודע דעת מי עדיפה. כמו כן יכול לצאת מצב שאני נמצא במחיצת רב אחר שיותר הגיוני באותו רגע לשאול אותו ולאחר זמן יסתבר לי ששיטתו שונה משל הרב שלי. אשמח לפירוט בנושא "עשה לך רב" לפתירת בעיות אלה. ושאלה נוספת בעניין- האם מותר לשאול רב לדעתו אם אני יודע מראש שזה לצורך שמיעת הצד שלו בסוגייה בלבד (שלא לשם קיום דבריו בפועל בהכרח, אלא לשמוע כמה דעות בנושא)?
תשובה
שלום וברכה! אין חובה הלכתית לאדם לבחור רב אחד וללכת רק על פי פסיקותיו. אף על פי כן, ראוי לכל אדם שתהיה לו דרך פסיקה מסויימת שאותה הוא מקבל על עצמו, שאם לא כן הוא יצטרך להתייחס לכל מחלוקת כ"ספק". לשם כך אפשר שאדם יבחר לו רב מסויים, אך אפשר גם לבחור מספר רבנים או ספרי פסיקה שעליהם הוא סומך. גם אם אדם רגיל ללכת אחרי פסיקתו של רב מסויים, אם במקרה כלשהו יש עדיפות הלכתית לדעה אחרת, כגון שזו היא דעתם של פוסקים גדולים או שזוהי הפסיקה הרווחת בציבור, מותר לאדם ללכת אחריה גם בניגוד לדעת הרב (אף שהוא רשאי גם לקבל על עצמו את הרב באופן מוחלט וללכת אחרי פסיקתו גם במקרים כאלה). כל עוד לא ידוע לאדם שיש מחלוקת בדבר, מותר לו בוודאי לפסוק על פי מה ששמע מרבנים אחרים או למד בספרים אחרים, ואין הוא צריך לחשוש שמא רבו סובר אחרת. וכמובן אם כעת הרב הקבוע אינו זמין, מותר לשאול רב אחר או לחפש את הדין בספרים. אם לאחר מכן התברר לאדם שדעת רבו היא שונה, יש לנהוג כמתואר לעיל: ללכת לפי פסיקת הרב, אלא אם כן יש עדיפות לדעה הנגדית. אם מדובר בבירור תיאורטי של סוגיה ולא בשאלה מעשית, מותר לשאול רבנים לדעתם כדי לברר את הסוגיה, ואין זה מחייב את השואל לנהוג כפסיקה זו. הרחבה ומקורות: בציבור רווח הביטוי "עשה לך רב", במשמעות שהאדם מחוייב לקבוע לו רב מסויים ולפסוק רק על פיו. אך מובן זה איננו המובן המקורי של הביטוי. המשפט "עשה לך רב" מופיע במשנה בשני מקומות (אבות א', ו; שם, טז), ומפרשי המשנה מפרשים אותו בשתי משמעויות (ורבים פירשו ששתי המשניות מכוונות כל אחת למשמעות אחרת): א. בלימוד התורה – להשתדל שלא ללמוד לבד, אלא למצוא לך רב שתלמד ממנו את תורתך (עיין פיה"מ לרמב"ם אבות א', ו; פירוש רבנו יונה שם). יש שאף פירשו שהלימוד ייעשה דוקא מרב אחד (עיין אבות דר' נתן נוסחה א' פרק ח'; מחזור ויטרי סימן תכ"ד; ברטנורא אבות א', ו). אך משמעות זו אינה עוסקת בפסיקת הלכה, אלא בלימוד תורה באופן כללי – מופיע שם גם לימוד של מקרא, מדרש, אגדה וכדומה, שאת כולם יש ללמוד מרב אחד. ב. בפסיקת ההלכה – כאשר יש לך ספק בהלכה, אל תכריע בו לבדך, אלא תפנה אל רב להכריע בו (עיין מחזור ויטרי סימן תכ"ד, ובכיוון זה גם במקורות דלהלן בסמוך). רבים מן המפרשים שפירשו את הביטוי במשמעות זו, הסבירו שההדרכה נאמרה באופן מיוחד לתלמיד חכם, שאף שהוא הגיע להוראה ורשאי לפסוק הלכה בעצמו, אם מגיע לפניו מקרה מסופק, שלא יסמוך על דעתו בלבד אלא יתייעץ עם אחרים. אפילו אם מדובר בחכם הגדול שבעיר והאחרים קטנים ממנו, שיעשה אותם לרבותיו ויתייעץ עימם. (עיין פיה"מ לרמב"ם אבות א', טז; פירוש רבנו יונה שם; מגן אבות לרשב"ץ שם; ברטנורא שם). משמעות זו אכן עוסקת בפסיקת ההלכה, ולא בלימוד גרידא. אך יש לשים לב, שלפי המפרשים הללו האמירה של המשנה אינה "תבחר רב אחד ותישמע תמיד לפסיקותיו". האמירה היא שלא תכריע לבדך אלא תתייעץ עם רב כלשהו, אבל לאו דוקא שצריך לשאול את אותו רב בכל השאלות. כך למשל, המפרשים מביאים בהקשר זה מעשים מן הגמרא, שחכמים שבאה לפניהם שאלה מורכבת אספו תלמידי חכמים מן הרחוב כדי להתייעץ עימם – אין הקפדה שיהיה זה אותו חכם, אלא העיקר הוא להתייעץ ולא להכריע לבד. מלבד זאת, בשתי המשמעויות, בפשטות אין מדובר כאן בחיוב גמור אלא בהדרכה, וכמו רבות מן המשניות בפרקי אבות, שהן הדרכות ראויות ולא הלכה מוחלטת. וכך בהקשר שלנו, ברור שהדרכות אלה אינן הלכות מוחלטות: ההדרכה ללמוד עם רב ולא לבד - כמובן אין איסור לאדם ללמוד לבד, אלא שעדיף ללמוד מרב. ההדרכה ללמוד את תורתך דוקא מרב אחד – כמובן אין איסור ללמוד תורה מכמה רבנים (ועיין עבודה זרה י"ט א-ב). וההדרכה להתייעץ עם חכמים נוספים, אפילו קטנים ממך – לפי זה המשנה עוסקת בתלמיד חכם שהגיע להוראה, ואם כן ודאי שמותר לו בעיקרון להורות בעצמו, אלא זו הדרכה שראוי לו להתייעץ ולא להכריע לבדו. עולה אם כן, שהאמירה "עשה לך רב" אינה מחייבת את האדם להישמע תמיד לפסקיו של רב אחד. ואכן לא מצאנו בדברי הפוסקים חיוב כזה, שכל אדם צריך לבחור לו רב ולשמוע תמיד רק לפסקיו. אף על פי כן, יש חשיבות גדולה לכך שאדם יקבע לו דרך פסיקה כלשהי שעל פיה הוא הולך. להבנת הדבר נקדים: הגמרא במסכת עבודה זרה (ז' א) אומרת שכאשר אדם רואה דין שיש בו מחלוקת בין חכמים, עליו להתייחס לכך כאל ספק, דהיינו שבדאורייתא חובה עליו להחמיר ובדרבנן הוא רשאי להקל. הראי"ה קוק (באר אליהו, חו"מ כ"ה, יד) והחזון איש (שביעית כ"ג א) מקשים על כך מדברי הגמרא בעירובין (ו' ב – ז' א) האומרת שכאשר ישנה מחלוקת בין חכמים שלא הוכרעה, כדוגמת מחלוקת בית שמאי ובית הלל לפני שנפסקה הלכה כב"ה, אדם יכול לבחור לעצמו לנהוג כאחת השיטות בין להחמיר ובין להקל, ובלבד שיילך אחריה באופן עקבי. והם מתרצים, שאם האדם רואה מחלוקת בין חכמים שאינם רבותיו, הוא צריך להתייחס לכך כספק; אך אם אחד מהם הוא רבו, הוא הולך אחריו בין להחמיר ובין להקל, בין בדאורייתא ובין בדרבנן. והאדם רשאי לבחור לו חכם כלשהו שיהיה רבו וללכת אחריו בכל הפסקים. (הדברים הללו עשויים להישמע כחידוש, אך בעצם הם משקפים את דרך הפסיקה לאורך הדורות: כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים, פעמים רבות הדבר נחשב בהלכה כספק ומחמירים כשתי הדעות; אך כאשר קהילה מסויימת בחרה לה פוסק שאחריו היא הולכת, הרי היא נוהגת כדעתו ללא חשש למרות שיש דעות מנוגדות.) על פי זה עולה, שאם אין לאדם רב כלשהו, הוא נמצא בבעיה: בכל מחלוקת שיש בין הפוסקים בדין תורה הוא חייב להחמיר. בדיני דרבנן הוא אמנם יוכל להקל, אך עדיין כל ההנהגה שלו היא בגדר "ספק" בלבד, וכמובן זה לא מצב ראוי. לכן חשוב מאד שלאדם יהיה רב, לא בגלל שיש חיוב הלכתי מוחלט לעשות לך רב, אלא בגלל שללא רב שיכריע, כל מחלוקת תוגדר כ"ספק". אבל כיוון שזה לא חיוב הלכתי מוחלט, שהאדם חייב לקבוע לו רב אחד וללכת תמיד רק אחרי פסיקותיו, אלא זה נועד כדי שיהיה לאדם מסלול של הכרעה בספיקות ומחלוקות, יוצא שגם אם האדם קובע לו רב, אין הוא חייב לשאול אותו בכל שאלה ושאלה. כל עוד לא ידוע לאדם שיש מחלוקת בעניין מסויים, מותר לו לשאול רב אחר או להסתכל בספר וכדומה. כמו כן, מסתבר שאין זה חייב להיות דוקא רב אחד, אלא העיקרון הוא שיהיה לאדם מסלול פסיקה שיכריע בספקותיו והוא לא יתנהל באופן אקראי. כך למשל, מי שלומד בישיבה מסויימת, יכול להחליט שהוא מקבל את פסיקתם של רבני הישיבה ולשאול בכל פעם אחד מהם. כמובן, אם תהיה ביניהם מחלוקת אז הוא יימצא במצב של ספק, אך כל עוד יש ביניהם הסכמה, מותר לו ללכת אחריהם למרות שרבנים אחרים סוברים אחרת. בנוסף, מכיוון שהעניין של בחירת רב נועד למנוע מן האדם להישאר במצב של ספק, הרי שבמצב שעל פי ההלכה אינו מוגדר כ"ספק" אלא יש כללים להכריע, האדם יכול להכריע על פי הכללים הללו ואין הוא מחוייב לעשות לו רב. אם הוא יקבל על עצמו רב מסויים באופן מוחלט, גם למצבים אלו, הוא רשאי ללכת אחריו גם בהם; אבל אם מלכתחילה הוא יקבל עליו את הרב רק למצבי ספק, הרי שבמצבים שאינם "ספק" הוא יוכל ללכת אחרי פסיקה אחרת. כמה דוגמאות לעניין זה: אם בעניין מסויים ידוע לאדם שדעת הרב עומדת בניגוד לדעתם של גדולים ממנו, מסתבר שאין הוא מחוייב לדעת רבו ומותר לו לסמוך על פסיקתם של אותם גדולים. שכן הגמרא בעבודה זרה שם אומרת שאם אחד מן החכמים גדול מן השני, יש ללכת אחריו ואין זה נחשב כספק שקול (בין המפרשים יש מחלוקת אם תנאי זה נפסק להלכה, אך רבים פסקו כך - עיין ריטב"א בע"ז שם; רמב"ם ממרים א', ה; כסף משנה ולחם משנה על הרמב"ם שם; הגהת הרמ"א חו"מ כ"ה, ב). ממילא, במקרה זה האדם אינו זקוק לסמוך דוקא על הכרעת רבו, והוא יכול ללכת לפי הכלל של הליכה אחר הגדול. [יש להבהיר, שאותו רב שבירר את הסוגיה רשאי לאחוז בדעתו גם כנגד גדולים ממנו (עיין למשל ברא"ש סנהדרין ד', ו), וכן מי שקיבל את הרב הזה באופן מלא רשאי לנהוג כדעת רבו גם בניגוד לדעתם של גדולים יותר. אך מי שקיבל את פסיקתו של הרב רק כדי שתהיה לו דרך הכרעה במצבי ספק, נראה שבמצב כזה שאין זה מוגדר כספק שקול עליו לנקוט כדעת הגדולים.] כמו כן, אם ידוע לאדם שדעתו של הרב היא דעת מיעוט והדעה המקובלת היא אחרת, נראה שהאדם רשאי ללכת אחרי הרוב ולא אחרי רבו. שכן על פי כללי הפסיקה ניתן להכריע כדעת הרוב ואין זה ספק, ולפיכך אם האדם קיבל את רבו רק כדי להכריע בספק שקול אין הוא מחוייב במקרה זה לפסיקת רבו. (גם כאן יש להבהיר, שמותר לרב לאחוז בדעה שונה מדעת הרוב, ומי שיקבל עליו את פסיקתו באופן מלא רשאי ללכת אחריו גם כנגד דעת הרוב – עיין שבת ק"ל א, ובחזון איש הנ"ל.) וכן מסתבר שגם במקרים אחרים שבהם אין זה ספק שקול, אין האדם מחוייב ללכת אחרי רבו, ומותר לו ללכת אחרי הדעה הנגדית. כך למשל, אם יש רב שהתמחה בתחום מסויים באופן מיוחד, מותר לאנשים לסמוך על דעתו בתחום זה, גם אם דעת הרב שלהם היא שונה. (גם כאן נבהיר, שמותר לרב לסבור אחרת מן המומחה, אבל מבחינת האדם אין זה ספק שקול, ואז אין הוא מחוייב ללכת אחרי הרב.) לגבי שאלת רב באופן תיאורטי, כשאין הכוונה ליישם את הדברים הלכה למעשה: האמירה שכאשר שואלים רב בעניין כלשהו הפסק שלו מחייב ואין לשאול רב אחר את אותה השאלה, היא דוקא לגבי פסיקה נקודתית במקרה מסויים, שאז הפסיקה הראשונה מהווה הוראה גמורה לגבי מקרה זה. אם תזדמן לאדם שאלה מקבילה במקרה אחר, הוא רשאי לשאול רב אחר (עיין שו"ע יו"ד רמ"ב, לא). ממילא, אם מלכתחילה השאלה היא רק תיאורטית, ודאי מותר לשאול כדי לברר מה דעת הרב, והתשובה אינה מחייבת את האדם לנהוג באופן זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il