אני אישה בוגרת בת 38, מאז שאבי נפטר לפני 10 שנים, אימי מאוד מתרחקת, מכל הילדים בכלל וממני בפרט. היא ממעטת מאוד להזמין אותנו, מסרבת לבוא להתארח (תדירות של פחות מפעמים בשנה) הדבר כואב לי מאוד, ומס’ פעמים שוחחתי איתה בנושא, אך לצערי היא אוחזת בדיעה שהיא זקוקה לחופש שלה. לאחרונה, מתוך כאב עצום על המצב, התחלתי אף אני להתרחק. אני מרגישה שקשה לי מאוד להמשיך להעמיד פנים כאילו זה מצב בריא ונורמלי. אני ממשיכה להרים אליה טלפון פעם בשבוע ולברך אותה בשבת שלום (קריר, אמנם) וכמובן שביום שתזדקק לי, אהיה שם בשבילה. אבל להתנהג בחמימות במצב הזה, קשה לי מאוד. אחותי טוענת כי אין לי זכות לנהוג בזו הדרך, וכי עלי לקבלה כפי שהיא. מה דעת התורה בנושא?

אני חושב שהאחות צודקת. מן הסתם, בסיפור כזה, יש מה להעמיק וללמוד כדי להבין מה באמת קורה פה ומאיזה סיבות. אבל אם נתייחס רק לנאמר - האמא לא מחויבת בכבודה של הבת ואילו הבת מחויבת בכבוד האם. עם כל הכאב, זו זכותה של האמא לבחור במרחב שהיא צריכה גם אם זו בחירה לא נכונה בעיני מישהו אחר. לעומת זאת הבת מחויבת בכבוד אמא עד כמה שאפשר.