שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • מעשר כספים - למי?

אילו דברים אפשר לעשות מכספי מעשר?

undefined

הרב שמואל אריאל

י"ב תשרי תשע"ח
שאלה
שלום אנחנו נוהגים בכספי מעשרות כל חודש. האם ניתן לתת את הדברים הבאים מכספי מעשר? 1. רכישת סוכה 2. רכישת טלית קטן לבני המשפחה, נרתיקים לתפילין, כוס קידוש מהודרת וכדומה 3. כיבוד לשיעור תורה לילדים 4. קניית מושב קבוע בבית הכנסת ומושב לחגים 5. עליה לתורה בבית הכנסת 6. תשלום שנתי קבוע לבית הכנסת 7. כפרות תודה
תשובה
שלום וברכה! לגבי מצוות שהאדם מחוייב בהן (כגון סוכה), מוסכם בפוסקים שאין לקנותן מכספי מעשר. לגבי רכישת חפצי מצוה שאינם חיוב אלא הידור (כגון טלית קטן, נרתיק לתפילין, גביע מהודר), וכן לגבי תרומות לנושאים שונים שאינם צדקה (כגון תרומה לבית הכנסת, או כיבוד לשיעור תורה), יש דעות בין הפוסקים: יש שהתירו להשתמש בכספי מעשר גם לצרכים כאלה, ויש שכתבו שהמעשר מיועד דוקא לענייני צדקה. נראה שהדרך העיקרית היא כדעה השניה, שכספי מעשר צריכים לשמש דוקא לענייני צדקה ולא למצוות אחרות. כאשר מדובר במטרה שניתן לתת לה מכספי מעשר, הדבר מותר גם אם יש לאדם תועלת מכך, ולפיכך על פי השיטה הראשונה מותר גם לקנות מכספי מעשר מושב בבית הכנסת או עלייה לתורה וכדומה. אך כאמור, נראה שהעיקר הוא כדעה שיש לתת את כספי המעשר לצדקה דוקא (וכאשר נותן את הכסף לצדקה, הדבר מותר גם אם יש לו תועלת מכך, כגון שמכבדים אותו בהקדשה וכדומה על תרומתו). יחד עם זה, יש לסייג כמה הסתייגויות: א. גם על פי הדעה שיש לייעד את כספי המעשר לצדקה, אין הכוונה דוקא לעניים המחזרים על הפתחים. גם סוגים אחרים של תמיכה באנשים שאין להם את הדרוש לפרנסתם ולמחייתם, הרי הם בכלל צדקה, וכפי שיובאו דוגמאות להלן. ב. מי שמצבו הכלכלי דחוק, פטור ממעשר כספים. ממילא, מי שאין ביכולתו לקנות את צרכי המצוה ההכרחיים עבורו, כמו סוכה או תפילין וכדומה, הרי הוא פטור ממעשר, ובמקום המעשר יקנה את הנחוץ לו לקיום המצוות. ג. מעשר כספים אינו חובה גמורה, אלא מנהג ראוי. מתוך כך, מי שלא קיבל זאת על עצמו כדבר מחייב (וכך ראוי לעשות, שמי שמתחיל לתת מעשר כספים יתנה שזה בלי נדר), יכול להחליט לעיתים לתת את הכסף לצרכים חשובים אחרים במקום לתת אותו לצדקה. הרחבה ומקורות: בשאלה זו, אילו מצוות ניתן לקיים מכספי מעשר, יש דיונים רבים ומסועפים בפוסקים, וננסה להציג את השיטות השונות: ראשית, פוסקים רבים כתבו שאין להשתמש בכספי המעשר למצוה שהאדם מחוייב בה, בין אם זו צדקה ובין אם מצוה אחרת. כך למשל, כותבים פוסקים רבים שאין לקיים בכספי המעשר את מצוות מתנות לאביונים, אלא את שיעור המתנות המחוייב צריך לתת מכספו, ואם רוצה להוסיף על הסכום יכול להוסיף מכספי מעשר (עיין שו"ת מהרי"ל, סימן נ"ו; מגן אברהם, תרצ"ד, א; משנ"ב תרצ"ד, ג; שו"ת משיב דבר, חלק ב' סימן ע"ה; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט' סימן א', פרק ב' סעיף ב'; שו"ת מנחת יצחק חלק ח' סימן פ"ב). על פי זה, ודאי שאין לקנות מכספי מעשר תפילין או אתרוג או סוכה למשל, משום שגם הם חובה על האדם. לגבי ענייני מצוה שאינם חובה על האדם, יש מחלוקת לאילו מטרות אפשר לייעד את כספי המעשר: יש שסברו שניתן להשתמש בכספי המעשר לכל מצוה שאינה חיוב (עיין למשל שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן א', פרק ה' סעיף ו'; שו"ת מנחת יצחק חלק ח' סימן פ"ב); אך פוסקים רבים כתבו שהמעשר צריך להיות מיועד דוקא לצדקה ולא למצוות אחרות [עיין הגהת הרמ"א, יורה דעה רמ"ט, א; ט"ז שם, ס"ק א'; ש"ך שם ס"ק ג' (דוק בלשון הט"ז והש"ך, ועיין ביאור דבריהם בציץ אליעזר שם, סעיף ז'); ועיין עוד מקורות רבים בציץ אליעזר שם, פרק ב']. גם מבין האוחזים בדעה הראשונה, יש שכתבו שבאופן בסיסי, אם אדם מפריש מעשר סתם, הכסף צריך להינתן לצדקה דוקא, ורק אם התנה מראש שאינו מייעד את כספי המעשר לצדקה אז יוכל לתת את הכסף למצוות אחרות. וכן אם לא התנה מראש, וכעת הוא מעוניין להשתמש בכספי המעשר למצוות אחרות, יכול לעשות התרת נדרים וכך יוכל להשתמש בכספים למצוות אחרות, לדעה זו (עיין מנחת יצחק שם, ובסימן פ"ג). בעוד שלדעה השניה, כספי המעשר מיועדים דוקא לצדקה ואין זה תלוי בדעתו של האדם. מחלוקת זו תלויה בשאלה יסודית, והיא מה היא מהותו ועניינו של מעשר כספים. בעניין זה יש דעות שונות בין הראשונים: יש הסוברים שהעניין של מעשר כספים הוא שאדם יקצה עשירית מהכנסתו לצרכי מצוה. על פי זה, בעצם ניתן להשתמש בכספי המעשר לכל מצוה שהיא, והעדיפות של צדקה על פני מצוות אחרות היא רק מצד מנהג העולם, שאנשים רגילים לתת את כספי המעשר לצדקה (עיין שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד', סימן ע"ד). על פי דרך זו, אכן יש מקום לתת מכספי המעשר גם למצוות אחרות, ובפרט אם האדם התנה מראש שאינו מקבל על עצמו את המנהג לתת דוקא לעניים. אולם שיטת הרמב"ם בעניין זה היא שונה במהותה. זו לשונו (הלכות מתנות עניים ז', א-ה): "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת... לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו... בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו. וכמה? עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה..." דהיינו, שאין דין להפריש עשירית מן הרווחים למצוות או לצדקה. הדין הבסיסי הוא לתת צדקה, כפי מה שהעניים זקוקים לו. אם למשל בעיר מסויימת יש מעט עניים ואפשר לפרנס אותם על ידי שכל אחד ייתן חמישה אחוזים מרווחיו, הרי מקיימים בזה את המצוה בשלמות ואין דין לתת דוקא מעשר. אבל כאשר צרכי העניים מרובים ואין יכולת לספק את כל פרנסתם, אז הגדירו חכמים שהשיעור הבינוני הראוי לתת הוא מעשר. על פי שיטה זו, מהותו של המעשר היא לצדקה דוקא. מעשר כספים הוא פרט בפרטי מצוות צדקה, שזה הוא השיעור הראוי לקיום מצווה זו. ואם כך, אין זה שייך כלל למצוות אחרות. מצד אחד, כאמור, אם לצרכי הצדקה מספיק פחות ממעשר, די בכך ואין צורך להפריש דוקא מעשר ולתרום אותו למצוות נוספות, שכן המצוה אינה להפריש מעשר מן הרווחים אלא המצוה היא לכסות את צרכי העניים. ומאידך, אם צורכי הצדקה מרובים (שכמובן זה המצב המצוי), יש לתת את המעשר לצדקה, ולא שייך להפנות חלק מן הכסף למטרות אחרות, שבכך אין מקיימים את עניינו של המעשר לשיטה זו, שהוא לפרנס את העניים. במחלוקת זו שבין הראשונים, פסיקת השו"ע היא בבירור כרמב"ם. זו לשונו (יו"ד רמ"ט, א): "שיעור נתינתה (= של הצדקה): אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה." דהיינו כנ"ל – אין חובה לתת מעשר דוקא. אם ידו משגת, ובפחות ממעשר הוא מספק את צרכי העניים, זה בסדר גמור. אבל אם אין ידו משגת, אז מופיע השיעור של מעשר. בהמשך לעיקרון זה ממשיך הרמ"א וכותב במפורש, שאין לעשות מכספי מעשר מצוות אחרות אלא דוקא לתת אותו לעניים. אותם פוסקים אחרונים שהתירו להשתמש בכספי המעשר גם למצוות אחרות, פירשו את הפסיקה הזו כעניין שמבוסס על המנהג בלבד, ולכן סברו שאדם יכול להתנות על כך ולהפנות את הכסף למצוות אחרות. אך לענ"ד הדברים ברורים שזה מעיקר מהותו של דין המעשר, כמפורש בלשון הרמב"ם והשו"ע. וכך כותב גם המשנה ברורה (תרנ"ו, ח) שהמעשר הוא שיעור למצוות צדקה. וכאמור, כך פסקו במפורש רבים מן האחרונים, שאין להשתמש בכספי המעשר למצוות אחרות. כך שמסתבר שיש לנקוט כשיטה זו, ולהפנות את כספי המעשר לצדקה דוקא. עם זאת, כאמור לעיל, יש לסייג כמה הסתייגויות: א. יש להבהיר, ש"צדקה" אין משמעה דוקא לעניים המחזרים על הפתחים. כל תרומה לאנשים שאין להם פרנסה המספקת למחייתם נכללת בכלל צדקה. כך למשל, במקורות רבים מופיע שניתן וראוי לתת את כספי המעשר להחזקת תלמידי חכמים העוסקים בתורה, כגון על ידי תרומה לישיבות, והדבר נחשב כצדקה במעלה גבוהה (עיין למשל מדרש תנחומא ראה סימן י"ז; ילקוט שמעוני רמז תתצ"ג; שו"ע יו"ד רמ"ט, טז; ברכי יוסף יו"ד רמ"ט, ג; שו"ת ציץ אליעזר חלק ט', סימן א', פרק א' סעיף ג'; שו"ת יחוה דעת חלק ג', סימן ע"ו). הסיבה לכך היא שאברכים ובחורי ישיבות העוסקים בתורה, גם אם אין הם מרגישים מחסור, בעצם אין להם מקור פרנסה אלא הם חיים מן התרומות של הציבור, ולפיכך החזקתם היא בכלל מצוות צדקה. כך גם ניתן לתרום למוסדות ועמותות המספקים צרכים נחוצים מסוגים שונים לאנשים שללא תמיכה זו לא יוכלו לממן צרכים אלו. כמו כן ניתן לתרום מכספי מעשר למקרים של חולים הנזקקים לסכומים גדולים לצורך רפואתם – אף שלאדם זה יש מקור פרנסה מסודר ובאופן רגיל אין הוא נחשב כעני, כעת הוא נזקק לטיפול רפואי יקר שאין באפשרותו לממן אותו, וממילא אין לו כעת כסף מספיק למחייתו, והרי זה בכלל מצוות צדקה. אולם תרומה לענייני מצוה שאין בה משום סיוע לנזקקים, אינה בכלל צדקה. אביא דוגמה להמחשה: אדם שתורם סידורים וחומשים לבית כנסת שנמצא בשכונת מצוקה, יש בכך צדקה, שכן האוכלוסיה שמתגוררת שם זקוקה לספרים הללו ותתקשה לממן בעצמה את הצורך הזה. לפיכך ניתן לתרום לכך מכספי מעשר. אך אם אדם תורם סידורים וחומשים לבית כנסת המשרת אוכלוסיה מבוססת, יש בכך כמובן מצוה, אך אין זו צדקה, שכן אין זה סיוע לנזקקים, והמתפללים יכלו לרכוש את הספרים הללו בכוחות עצמם. לפיכך אין לעשות זאת מכספי מעשר, על פי השיטה שראינו. ב. בפוסקים מופיע שאדם שפרנסתו בצמצום אינו צריך לתת מעשר, ודי לו בנתינה מועטת של צדקה, כמה עשרות ש"ח בשנה (עיין בשו"ע יו"ד רנ"א, ג; שם רמ"ח, א; שם רמ"ט, ב). בהקשר שבו אנו עוסקים, של קיום מצוות, עולה מכאן שאם אין לאדם כסף למצוות שהוא מחוייב בהן, הרי הוא בגדר עני, שהרי חסרים לו צרכיו הבסיסיים, ובמצב כזה אין הוא מחוייב במעשר. כך למשל, כפי שראינו, מוסכם בפוסקים שאדם אינו יכול לקנות מכספי מעשר מצוה שהוא מחוייב בה, כמו תפילין או אתרוג. אך אין הכוונה שאדם יוותר על מצוות תפילין בשביל לתת מעשר לצדקה. אם אין לאדם כסף שמספיק גם לקניית תפילין וגם לנתינת מעשר, הרי הוא עני והוא פטור ממעשר, ויקנה בכספו תפילין. אבל כאשר יש לאדם פרנסה ברווח, אז הוא ייתן מעשר, ואת התפילין הוא יקנה על חשבונו ולא על חשבון המעשר. ג. כפי שראינו בלשון הרמב"ם והשו"ע, מעשר כספים אינו חובה גמורה. זו היא המידה הראויה לקיום מצוות צדקה באופן בינוני, אבל מי שנותן פחות מזה אינו עובר על איסור, אלא בגדר "עין רעה". מתוך כך, יש לאדם שיקול דעת מסויים בעניין זה. ראשית, באופן כללי אין זו חובה, ומי שאינו נותן מעשר לא עבר עבירה, אלא שהוא מיעט במצוות צדקה. (פוסקים רבים הגדירו את נתינת המעשר כ"מנהג", מתוך שאין זו חובה גמורה. אך לאור הדברים שראינו, עולה שאין זה מנהג של חומרא והידור כמו מנהגים אחרים שמהווים תוספת על המצוות דאורייתא ודרבנן, אלא זה מנהג ברמה יותר משמעותית. זהו מנהג שמגדיר את אופן קיום מצוות התורה – ישנה מצוה דאורייתא של צדקה, והדרך הראויה לקיים מצוה זו היא על ידי נתינת מעשר. אך עדיין, אין זה חיוב גמור לתת דוקא מעשר, אלא שכך ראוי לקיים את המצוה.) בהקשר שלנו, של קיום מצוות, עולה מכאן שאם אדם נתקל בעניין חשוב שנראה לו נחוץ לתרום לו, ואין לו אפשרות לתת מעשר וגם לתרום לעניין זה, יש מקום שיחליט להפנות את כספי המעשר לעניין זה. לאור דברי הרמב"ם והשו"ע שראינו, באופן זה אין הוא מקיים כעת את העניין של המעשר, שכן עניינו של המעשר הוא לצדקה דוקא; אך כיוון שהמעשר אינו חיוב, מותר לאדם לוותר לעיתים על עניין המעשר לטובת עניינים חשובים אחרים. בדברים דלעיל יש תשובה לרוב הדוגמאות שהוזכרו, אך יש להתייחס עוד לשאלה על הכפרות. לכאורה על פי דברינו אפשר לקיים את מנהג הכפרות מכספי מעשר, משום שבניגוד לשאר הדוגמאות שהוזכרו בשאלה, שהן אינן צדקה לנזקקים, את הכפרות אפשר לתת לעניינים של צדקה (לא בהכרח כל מוסד שמניח קופה לכפרות שייך להגדרת "צדקה", אך אפשר לבחור מוסדות וצרכים ששייכים לגדר זה ולתרום להם). כמו כן, הזכרנו שגם צדקה אין לעשות מכספי מעשר, אם זו מצוה שהאדם מחוייב בה, כמו מתנות לאביונים; אבל הכפרות אינן חובה אלא מנהג, ואם כן, לכאורה אפשר לתת זאת מכספי מעשר. אף על פי כן, כתבו כמה פוסקים שאין להשתמש בכספי מעשר לפדיון כפרות (עיין למשל משנה ברורה תר"ה, ו). נראה שהסיבה לכך היא, שעניינן של הכפרות הוא להרבות בצדקה לקראת יום הכיפורים, ואם אדם עושה את הכפרות על חשבון כסף המעשר שמיועד ממילא לצדקה, אין בכך הוספה בצדקה ואין בזה ריבוי במצוות. לפיכך יש לתת לכפרות סכום על חשבון האדם עצמו, ואם רוצה להגדיל את הסכום יותר (והכסף הולך לענייני צדקה) יכול לעשות זאת מכספי מעשר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il