נפוטיזם ביהדות

הרב כתב שאין ביהדות נפוטיזם, על פי הגמרא בשבת נו,א. גם אם אכן זו כוונת הגמרא, אבל מה עם דברי חכמים בספרי (דברים קסב): "הוא ובניו, שאם מת בנו עומד תחתיו, ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו", וכדברי הגמרא בכתובות קג,ב המגבילה דין זה לכך שהבן ממלא מקום אבותיו. וכך פסק הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (ד,כ): "כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל, מלמד שהמלכות ירושה והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו". אשמח לדעת מה השקפת היהדות לאור מקורות אלו, אולי יש מקום לנפוטיזם בהגבלות מסוימות?

נפוטיזם הוא העדפה של בעל סמכות למנות מקורבים לתפקידים שונים ההלכה אוסרת זאת. אך הקב"ה ממנה את מי שנראה בעיניו. האם גם הוא 'חשוד' בנפוטיזם חלילה?! הוא בחר בעם ישראל, במשה ואהרן, בתחילה בבכורות ואח"כ המירם בכוהנים הוא קבע שבכור יקבל פי שנים ואם האב מעדיף את בן האהובה הוא לא יכול כי התורה אסרה נפוטיזם וכדי שהמלכות תהיה יציבה התורה היא שקבעה שהשושלת תעבור בירושה המלך אינו קובע בהכרח מי יירש אלא הציבור. הוא שמצווה למנות יורש והוא הקובע מי היורש אדוניה ושלמה היו אחים שווים, בניו של דוד. הוא העדיף את שלמה לטובת המלוכה. אך לא הוא שהמליך את שלמה אלא העם. וכן במשרות אחרות הציבור הוא שצריך להעדיף את היורש אם הוא מתאים