למה העולם נברא עם בושה?

שלום הרב, הרמח"ל בדעת תבונות מביא שטעם בריאת העולם הוא "מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי. כי אם אין מקבל הטוב – אין הטבה ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלימה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה – מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג): "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". יוצא שטעם בריאת העולם הוא הבושה שהרי אם לא הייתה בושה לא היה טעם לעבודה בעולם הזה, רק שאם כן יש מקום לשאול מדוע ברא ה את העולם עם הרגשת בושה? לא היה יכול ה לברוא את העולם ללא בושה וממילא שנקבל את ההטבה מתוך הרגשה טובה ושמחה בעולם הבא בלי העבודה בעולם הזה?

שלום החומר מטבעו, כפי שמובא בירושלמי בערלה, בהתייחסות לאילנות, גם כן "חי" בתחושה של בושה כאשר הוא נזקק לשני. הרבה מחכמי ישראל אמרו שאין הקב"ה רוצה לעשות נס שאיננו נצרך, ואין הוא רוצה לשנות הטבע במקום שלא צריך ומכיון שזהו אופיו של החומר שתהיה לו תחושה של בושה כאשר הוא מקבל מאחר, הקב"ה שיצר את החומר לא רצה לשנותו מטבעו וליצור עצם גשמי בניגוד לטבעו. יום טוב