שלום, אנסה שלא להאריך, אך מקווה שהדברים יהיו מובנים בשאלה. התחתנתי לפני פחות משנה. מרגישה שלגמרי עשיתי טעות. כל החיים רציתי ועבדתי ושילמתי מחירים בשביל לזכות לחיות חיים של תורה, חיים שהתורה היא המרכז בהם, על פיה בוחרים בחירות, מנהלים את החיים, מחליטים החלטות. כרגע עם בעלי אני מרגישה שזה בכלל לא תופס אצלו מקום. גם טכנית שהוא לא מתעסק עם זה- עזב את הישיבה לטובת לימודי מוזיקה. וגם מהותית, הדיבורים שלו על מה שהוא רוצה בחיים קשורים רק למוזיקה בלי שאיפות של קודש ויראת שמיים. מילא לוותר על הרצון לבעל תלמיד חכם שמשקיע את עיקר עניינו ומרצו בעולמה של תורה (שזה עבודה וקשה לי בפני עצמו). אבל גם שלא יהיה איש עולם המעשה מתוך תורה? שהתורה לא תהיה מרכזית בבית, בחיים שלו, ברצונות שלו? קשה לי מאוד. לא רואה עניין בבית כזה, בחיים כאלה. עברנו הרבה בנושא הזה. גם לפני החתונה (שבעיקר הסבירו לי שככה זה) וגם אחרי החתונה הלכנו ליועצי זוגיות. הנושא עדיין לא מתיישב לי. אני מצטערת ומרגישה שפיספסתי את חלום חיי. יש לי המון מחשבות על גירושין. ואני לא יודעת איך נכון להמשיך לפעול. מה יעזור שנעבוד על הזוגיות ונהיה זוג מושלם ונבנה בית שאני בכלל לא רוצה לבנות? תודה רבה

שלום רב אני מניח שאם הלכת ליעוץ ניסו לעזור לך לקבל את זה שהמדרגה הרוחנית של בעלך זה המשימה שלו. כל אחד מביא את הטוב שיש בו לזוגיות ולא חושב איזה טוב האחר צריך להביא. באופן עקרוני זה ודאי מכון. אולם זה לא מספיק תת מרחב אלא צריך מספיק שמחה ונקודות של הערכה והשקה כדי שהחיבור והאהבה תוכל להמשך. את צריכה להפריד בין מה שחלמת לביו מה שקורה עתה במציאות. את צריכה לנסות להתאהב במציאות ולעזוב את החלום. אם החלום הוא זה שמפריע אז יש לעבוד על כך להפטר מהחלום. אולם אם את לא יכולה להתאהב בהווה משום שאין לך נקודות אחיזה שמכוחם את מרגישה אוהבת ואהובה זה כבר בעיה אחרת. אי אפשר להשאר לאורך זמן ממורמרת ולא שמחה מהקשר. מקווה שתמצאי את נוקדות האור שיתנו לך טעם וחשק להמשיך בקשר.