ביאור לאגדות חז"ל

שלום כבוד הרב. גמרא בגיטין ל"ח מספרת ש"א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן ב׳ משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע״ש ואחת בשבת (פי׳ בשעת בית המדרש) ושתיהן נעקרו". מיד שלמדתי את הגמרא נכנסה לי תמיהה מאוד גדולה: מה הם עשו כבר שהגיע להם עונש כל כך כבד? הם עברו על לאו דאורייתא, כרת, מיתה בידי שמיים?! הם בסה"כ עברו גזרת חכמים, שמנדים אדם כזה שמזלזל בדברי חכמים, אבל לא עונש כל כך קשה לעקר מן העולם! פתחתי בגמרא את הראשונים ולא מצאתי התייחסות לעונש הקשה כזה, כאילו הכל בסדר, אין פה עונש קשה. רציתי לתרץ עפ"י הגמרא בעירובין דף כא שאומרת העובר על דברי סופרים חייב מיתה, אבל עדיין לא נחה דעתי בתירוץ זה. אשמח עם כבוד הרב יתרץ את הגמרא הזאת.

שלום תחילה חשוב לציין שהגמרא שם מדברת על שלושה דברים שבעלי בתים יורדים מנכסיהם ונעשים עניים. אחד מהם הוא "ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא [=ושקובעים סעודתם בשבת בזמן בית המדרש] ועל ידי כך נמנעים מלבוא לשמוע את הדרשה, ומוכיחה הגמרא את דבריה מרבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא [סעודה בשבת] ואחת קבעה סעודתא [סעודה] בערב שבת, ושתיהן נעקרו, אחת משום ביטול בית המדרש, והשניה משום שעל ידי סעודה זו נכנסו לשבת כשהם שבעים ולא יכלו לאכול את סעודת השבת לתיאבון. אם כן לא מדובר על מיתה אלא על איבוד הממון. לפי פשט זה אדם שאינו יודע להשתמש בממונו באופן מדוייק ונכון אין הוא ראוי לאותו עושר ולאותם נכסים. וכפי שכותב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העושר פרק ב'): "אם קובע סעודה בשבתא בעידן מדרשא, שאותה שעה הוא זמן ללמוד ולא להיות נמשך אחר האכילה והשתיה והם מחמת רבוי העושר אוכלים ושותים, ומבטלים התורה ואינם באים אל הדרשה לכך ראוי שיסולק העושר אשר הוא הגורם". אם נפרש שנעקרו מן העולם במובן של מיתה כוונת הגמרא לומר במקום זה ובמקרים דומים שאנו רואים כאן נקודה מסויימת שהיא מלמדת אותנו על יסוד לא תקין על עיוות שורשי שכנראה היו לו גם השפעות נוספות גדולות וחמורות הרבה יותר. חז"ל מתריעים בפנינו שלא נזלזל אפילו בהלכה "קלה" ו"פשוטה" אחת כיון שהיא מהווה סימן וסיבה להמשך ריחוק והידרדרות. יום טוב