בשמות י"ג, א כתוב לגבי בכור אדם: קדש לי. ובהמשך בפסוק יג כתוב: תפדה. אם לפדות אז למה לקדש? האם אפשר להסביר שבדור יוצאי מצרים הפדיון לא הפקיע את הקדושה (אלא רק לפדיון נפש ולהודיה על ההצלה במכת בכורות), שהרי הבכורים המשיכו לעבוד בבמות. קדושתם הופקעה בפדיון עם הלויים. אבל מאז ואילך פדיון הבן גם מפקיע את קדושתו. האם ההסבר מתקבל? תודה רבה, אברהם.

לשואל שלום, אכן קיים הבדל בין מצוות הפדיון לפני חטא העגל (לפני העברת העבודה ללויים) למצוות הפדיון אחריו. לפני חטא העגל היתה קדושת הבכור לה' חמורה, כל כולו היה מיוחד לה' להיות אסור מלעשות שום עבודה בצרכי חולין, ולכן באה מצוות הפדיון, להתירו לעסוק גם במעשי חולין בנוסף לעבודתו במקדש (ראה ספורנו שמות יג, ב; במדבר ג, יג). לאחר חטא העגל נבחרו הלויים תמורת הבכורים, אך מצוות הפדיון נותרה. בברכה נאמנה