א. האם יש עניין להמשיך לצום עוד שעה מסוף הצום כמנהג תשעה באב? ב. מה הדין בסיום צום דחוי? ג. ומה לגבי צאת שאר תעניות? תודה רבה וצום קל!

א. אכן יש מי שכתב להחמיר כשעה ואף יותר (כשיטת ר"ת = כ72 דק'), אך למעשה זו חומרא גדולה והמנהג הרווח בארץ ישראל ומופיע ברוב הלוחות להמתין כ20-30 דק' אחרי השקיעה. ב. במוצאי ט' באב דחוי, ניתן לנהוג לכתחילה כפי השיטה המקדימה בלוחות, בפרט למי שמרגיש קושי גדול להמתין (שיכול להקל גם אחרי 18 דק' מהשקיעה). ג. בימנו שירדה חולשה לעולם, נראה שהרוצה להחמיר על עצמו במוצאי צום ט' באב, עדיף שימנע את עצמו מאכילת בשר ויין (כמנהג בני אשכנז) וכן אכילה מרובה ושאר עינוגים. ג. לגבי צאת שאר הצומות, נחלקו הפוסקים האם דינם כט' באב או יותר קלים (ראה בהרחבה למטה). מקורות: ככלל יש חילוק בין סוגי התעניות, שהרי ביום הכיפורים, יש להחמיר כמו בצאת שבת, כיון שהוא מהתורה, וכן משום שיש בו מצוה של תוספת יום הכיפורים, לכן צריך ג' כוכבים קטנים רצופים. ובתשעה באב, הוא מעט יותר קל, ומספיק לראות ג' כוכבים בינונים, שהרי מבואר בחז"ל ש"ספיקו אסור" כלומר יש להחמיר בבין השמשות (פסחים נד:), אך כיון שהוא מדרבנן מקפידים רק על ג' כוכבים בינונים (לוח א"י, וס' בין השמשות עמ' ע"ד ועמ' קמ"ט). ובשאר תעניות, כיון שאין ספיקן לחומרא, נהוג להקל לאחר 3/4 מיל, כ17 דק', (שם ע"פ הגר"א). אולם אין דברי הגרי"מ טיקוצ'נסקי מוסכמים, וישנן דעות רבות בעניין צאת התעניות, וכדלקמן. בפרט יש להעיר על החילוק האמור, שהרי מה שהקלו הקדמונים בשאר תעניות, כפי שנראה בש"ס ובראשונים שניתן להתענות רק עד ביה"ש (כמבואר בערוה"ש תקס"ב ט'), זהו רק לפי מה שנהגו ברוב המקומות בחו"ל, כשיטת ר"ת המחמירה, ושיטה זו אינה שייכת כיום בארץ ישראל, שנוהגים להמתין רק עד צאה"כ לשיטת הגאונים. ועוד הקשה בספר בירור הלכה (סי' תקס"ב תנינא), שהרי מפורש בשו"ע (שם סע' א'), שגם בשאר צומות הולכים לפי כוכבים בינונים, וז"ל מרן שם: "כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים (דהיינו שיראו ג' כוכבים בינונים או שהלבנה זורחת בכח ותאיר על הארץ), אינו תענית". וכתב במ"ב (שם סק"א) שהכוונה לכל הד' תעניות (ואף תענית יחיד). ובשער הציון (שם סק"א) הביא ג' טעמים להחמיר גם בשאר תעניות למרות שמדינא דגמ' ביה"ש שלהן מותר, א. כיון שאין אנו בקיאים בזמן ביה"ש, ב. לשיטת ר' יוסי בגמ' (שבת לד) שזמן ביה"ש מתחיל סמוך לצאת הכוכבים, לכן אין להקל קודם צאה"כ. ג. לדעת הגהות מימוני, יש להחמיר בהוצאת היום עד צאה"כ, "דלא נפיק היום מחזקתו", ועיין שם שהביא ראשונים שחולקים על כך. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' ע"ו) העיר שהטעם הראשון אינו שייך אלא רק לשיטת ר"ת, אך לשיטת הגאונים שזמן ביה"ש מתחיל בשקיעה הנראית לעין, ודאי שאנו בקיאים בדבר. ע"כ. ולפי זה אין חילוק בין ט' באב לשאר תעניות. למעשה כתבו הפוסקים מספר שיטות לגבי צאת הצום, בלוח א"י חילק ע"פ האמור לעיל, שבתעניות דרבנן יש להמתין 17 דק' אחרי השקיעה, אך בט' באב יש להמתין 26 דק' מהשקיעה. ובס' בירור הלכה (שם) כתב לגבי סיום הצום בתעניות בקיץ, הוא 34-35 דק', ובחורף 27 דק' (הובא בפסק"ת תקס"ב א', ובלוח המנהגים לא"י). והנה בשו"ת דברי יציב (או"ח ח"ב סי' ר"ל) כתב שבט' באב, יש להוציא כזמן ר"ת, ולהמתין יותר משעה אחר השקיעה (72 דק'). וזו חומרה שקשה לעמוד בה, וגם למחמירים כר"ת, כתב בשבט הלוי (שם ע"ב) שיכולים להקל בזמן ביה"ש של ר"ת, שהוא ודאי לילה לגאונים. מאידך יש פוס' שהקלו במוצאי ט' באב, כבר לאחר 20 דק' (ראה ילקו"י מועדים סע' כ"ח). לוחות רבים, נוהגים בין 20-30 דק' לאחר השקיעה, ובלוח דבר יום ביומו (בעלז) מובא שמנהג ארץ ישראל, להמתין בט' באב 30 דק', וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל (מקראי קודש י"א הערה ז'). ומנהג בעלז 50 דק' (לוח דבי"ב). ולמעשה מי שקשה לו יכול להקל, כשיטה המקלה, ובפרט בתשעה באב שנדחה ליום ראשון (שאז ניתן להקל אף כ18 דק' לאחר צאה"כ), וכפי שהקלו במוצאי תשעה באב דחוי בשאר מנהגי אבלות, מלבד בשר ויין לדעת הרמ"א. בשורות טובות,