שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • המקדש והקרבנות

טומאה הותרה או דחויה בציבור?

undefined

הרב עזריה אריאל

י"ד אב תשפ"ב
שאלה
שלום לכבוד הרב, ראיתי שהרב זצ"ל בספרו משפט כהן תשובה צ"ד כותב שמותר לבנות בית מקדש בימינו משום שטומאה הותרה בציבור אך מצד שני ראיתי שהרמב"ם כותב בהלכות ביאת המקדש שהטומאה הינה רק דחויה בציבור. רצייתי לשאול מספר דברים. א. כמו מי נפסק להלכה? ב. לעניין חידוש העבודה בימינו האם יש הבדל בין האם טומאה הותרה או דחויה ואם אכן נקים מזבח נקריב עליו בטומאה? ג. האם בכלל אפשר להקריב קורבנות ללא כהן גדול וציץ? תודה רבה!
תשובה
לשואל, שלום וברכה! א. שאלה זו האם טומאה דחויה בציבור או הותרה שנויה במחלוקת אמוראים במסכת יומא ו ע"ב: לדעת רב נחמן "הותרה" ולדעת רב ששת "דחויה". והדעה המקובלת בראשונים היא שטומאה דחויה בציבור ולא הותרה (רמב"ם הל' ביאת מקדש ד,יד-טו; סמ"ג ל"ת שה; מאירי ביומא שם; תשב"ץ ח"ג סי' לז: "דסוגיא דתלמודא דדחויה היא ולא הותרה"). הטעם לפסק זה, משום שבמחלוקות רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורים (כסף משנה; ועיין תוס' ערובין לב,א ד"ה רב ששת, בשם בה"ג). ועוד, שרבי יהודה הוא היחיד מבין התנאים הסובר הותרה (עיין פסחים עז,א), וכן רב נחמן יחיד מבין האמוראים (עיין מהר"י קורקוס; וכך כותב רש"י בזבחים לג,א ד"ה דתרוייהו). אמנם ר' יהונתן מלוניל (יומא שם) כתב ש"טומאת מת הותרה בציבור ולא טומאת נדה", ואולי לשון זו אינה בדווקא. גם הרב קוק במקור שציינת (שו"ת משפט כהן סי' צד) כנראה לא התכוון להכריע כנגד הרמב"ם. זה לשונו: "על דבר שאלתו אם מותר לנו לבנות בית המקדש... שאם מטעם טומאה - הרי הותרה בצבור, כמו שכתב בזה כבר בכפתור ופרח (פ"ו) ע"פ הרי"ח מפריש". ולשון הכפתור ופרח שם, על הרעיון של חידוש הקרבנות בימיו: "נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות (יד, א) שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה... איתמר טומאת מת, רב נחמן אמר: התר היא בצבור, רב ששת אמר: דחויה היא בצבור. וכן הלכות ביאת מקדש פ"ד (ה"י והי"ב) כל קרבנות צבור קבוע להם זמן לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת". מאחר שהרב קוק מפנה לכפתור ופרח, המציין לרמב"ם, לא מסתבר שכוונתו להכריע כנגד הרמב"ם, ובוודאי אין זו דרכו של הראי"ה להכריע בפשטות כנגד הרמב"ם ללא הבאת ראיות ונימוקים להכרעתו. ב-ג. על פי פשטות הסוגיה ביומא שם ובפרט בפסחים עז-עח נראה שלפי הסברה "דחויה" הכרחי שיהיה גם ציץ זהב, שיש בו כפרה וריצוי על הפגם בהקרבה בטומאה, ככתוב: "וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר... וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים" (שמות כח). מהגמ' ביומא ז ע"ב משמע בבירור שלא די שיהיה ציץ זהב אלא צריך שהוא יהיה "ראוי למצח אהרן", דהיינו שיש כהן גדול המוכן לעבודה והציץ מוכן ומזומן להיות עליו, גם אם כרגע אינו נמצא על מצחו. וכך כתב ב'חמדת שלמה' ביומא ו ע"ב (מהדו' מכון משנת ר"א עמ' ע-עא), שהדבר פשוט שלשם ריצוי הציץ נדרש גם כהן גדול, ואדרבה, פשט הפסוק שאהרן, כדוגמה לכל כהן גדול, הוא הגורם שמביא את הריצוי באמצעות הציץ. אולם המהר"י קורקוס (הל' ביאת המקדש ד,ז) כתב בדעת הרמב"ם: "ובוודאי היכא דאיכא ציץ - עדיף טפי... ומכל מקום כשאין ציץ - אין מבטלין הקרבן בשביל כך, ובוחרים מן הרע מיעוטו". טעם הדבר, שבמקור בתורה לדחיית הטומאה בקרבנות שיש להם זמן קבוע, הפסוק "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", לא נזכר תנאי זה של ריצוי הציץ (שו"ת עין יצחק, או"ח טו,לב). עניין זה שנוי במחלוקת, ראה 'שערי היכל' על מסכת יומא, מערכה ו, ואיני יודע לומר האם ניתן להכריע בבירור בשאלה זו. מכל מקום, גם אם לשם חידוש הקרבנות נחוץ מינוי של כהן גדול "לא בשמיים היא", ואין כאן המקום להאריך על הדרכים למנות כהן כזה. וב"ה הציץ כבר מוכן במכון המקדש.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il