אדם השוטה (מקרע את כסותו ומאבד את מה שנותנים לו) האם חייב בגזל , ואם אדם זה חטא בעוון (אשת איש) האם צריך לתקן את העוון על ידי תיקונים או שתשובה תכפר לו.

מעיקר הדין השוטה פטור, שכך פסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (פ"ד ה"כ) כי "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין". והוסיף הרמב"ם (שם) כי "אף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם", משום "שבשעה שחבלו לא היו בני דעת". כך גם נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צו סעיף ג) כי "אף על פי שיש לו ממה לשלם - פטור, ואפילו לאחר שהגדיל". ושוב פסק (שם, סימן שמט סעיף ג) ביחס ל"קטן שגנב", שאומנם אם הגניבה עדיין קיימת "מחזירין קרן לבעלים", אך "אם אינו בעין – פטור, אף לאחר שיגדיל". עם זאת, בגמרא (שבת נו ע"ב) מסופר על המלך יאשיהו, שהחזיר כספים לכל אותם אנשים שהוא דן אותם בצעירותו, שמא טעה בדין. ואכן, בתשובות רש"י (סימן רל) מסופר שבתו הקטנה איבדה טבעת שהופקדה אצלה, ואמר רש"י: "בדין הוא שאין לי ליפרע אבדת בתי הקטנה, דאמרינן נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה, אם הזיקו לאחרים אין משלמין והחובל בהם חייב. אבל על ידי בתי נזוקה - אפרע לה דמי טבעת...". כלומר, למרות שמעיקר הדין לא היה חיוב לשלם, מעשית רש"י כן שילם. מעשה זה של רש"י תואם את דעתו כפי שזו הובהרה בהגהות אשר"י (ב"ק ח, ט). מעין זה נמצא גם בספר חסידים (סימן תרצב), וכך גם הורה תרומת הדשן (ח"ב סי' סב) שאומנם אין חיוב על הקטן לשלם, אך ראוי שהקטן ישלם כשיגדל, "דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכן טוב שיקבל איזה כפרה". יתירה מזאת, בשם האור זרוע הובא בהגהות אשר"י (שם), שכאשר הקטן יגדל תהא זו חובתו לשלם על הנזק. בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן קעז), התייחס ל"נער קטן שלוח ממשתה ושמחה להביא יין לשתות, ונתנו לו ממון שיתן, והלך הנער ומצא המרתף פתוח ולקח יין הרבה בלא מחיר וגם נשפך הרבה לאבוד, ואח"כ נשמע הדבר לבעל היין ותובע לקטן אחר שהגדיל שישלם לו היזקו ודמי יינו". בסופו של דבר הכריע שם המשיב, שנכון כן לשלם "לצאת ידי שמים". עקרון זה של "לצאת ידי שמים" נמצא גם בהקשרים דומים, כגון קטן שעבר עבירות בקטנותו, שגם אם מעיקר הדין הוא פטור, בכל זאת "טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין" (רמ"א או"ח סימן שמג). כך גם כתב הט"ז (שם, ב), והמשנה ברורה (שם, סק"ט) השליך מעבירות על נדון דנן: "לפנים משורת הדין, בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו, צריך לשלם לו". כך גם הורו פוסקים נוספים: נחל יצחק חו"מ סימן ז; דברי חיים (אויערבך) נזקי ממון סימן יא, ועוד. נכון הוא שהנחייה זו אינה מוסכמת, ויש שפטרו גם מדיני שמים (פת"ש חו"מ סי' שמט, ב, בשם בית יעקב). מכל האמור יוצא שאומנם מעיקר הדין השוטה פטור, ואולם למעשה נכון שכן יפצה את הניזק וישוב בתשובה על חטאיו.