שימוש בפרגולה כסוכה – מה לגבי "מעמיד"?

בתשובה הקודמת הצעת פתרון ליצור פרגולה שכשרה לסוכה לכל הדעות: להעמיד את הלאטות (המוטות הדקים) על המסגרת באופן שיהיו רופפות, ומעליהן קרשים שיוברגו למסגרת ויחזיקו אותן. לקראת סוכות לפרק את הקרשים האלו מהמסגרת, כך שהלאטות יישארו לא מקובעות ואז הן ייחשבו כסכך כשר לכל הדעות. אבל זה עדיין לא פותר את בעיית מעמיד, שהרי מסגרת הפרגולה היא פסולה לסכך לדעת המחמירים, והיא המעמיד של הלאטות של הסכך. מה עושים כדי לפתור בעיה זו? תודה

שלום וברכה! גם אם חוששים לדעות המחמירות, הסוברות שפרגולה קבועה אינה כשרה כסוכה, במצב כזה שמרופפים את הסכך עצמו והוא רק עומד על גבי המסגרת הקבועה, אין בעיה משום "מעמיד". הרחבה ומקורות: בדברי הפוסקים אנו רואים בבירור שבמצב מקביל למצב הזה הם לא חששו לבעיה זו של "מעמיד". כך כותבים כמה פוסקים (ב"ח תרכ"ו, ה; מג"א תרכ"ו, ו; אליה רבה תרכ"ו, ז; פרי מגדים א"א תרכ"ו, ו; משנה ברורה תרכ"ו, יז), שכאשר אדם מסיר את הרעפים מן הגג כדי לסכך שם, ונשארים הקרשים שעליהם מונחים הרעפים כל השנה, הוא יכול להניח את הסכך הכשר על גבי הקרשים הללו ואין בכך בעיה. יש כאן לכאורה את הבעיה שקיימת בפרגולה (לדעות המחמירות), שהקרשים הללו מקובעים היטב במשך כל השנה, ובנוסף, יש כאן גם בעיה משום שהקרשים הללו אינם עשויים לשם צל (שהרי הם נקבעו שם כדי להחזיק את הרעפים ולא כדי לעשות צל בעצמם – בעיה זו נפתרת על פי חלק מן הדעות בהסרת הרעפים, עיין בדברי הפוסקים הנ"ל, אולם גם הפוסקים שמחמירים בכך וסוברים שהקרשים עדיין פסולים, מסכימים שאפשר לסכך על גבי הקרשים). אף על פי כן, הפוסקים דנים רק לגבי כשרות הקרשים עצמם (כגון האם ניתן לשבת מתחת הקרשים הללו; האם צריך להרבות בסכך כדי שתהיה צילתו מרובה מחמתו גם ללא הסכך שכנגד הקרשים; האם הקרשים יוצרים "לבוד" ופוסלים את הסוכה), ואינם רואים בעיה בכך שהסכך מונח על הקרשים, מצד "מעמיד". מדוע באמת אין חוששים לכך? בשו"ת אגרות משה (או"ח ג', עה) נימק זאת בכך שכיוון שאיסור "מעמיד" הוא משום גזירה שמא יסכך בדבר הפסול, כאן שהוא עושה מעשה ומפרק את הגג כדי להכשיר את הסוכה, הרי הוא מגלה דעתו שהוא מודע לכך שהתקרה הקבועה היא פסולה, ולפיכך אין חשש שיחשיב את הקרשים הפסולים כסכך ואין גוזרים את הגזירה במקרה זה (עיין כעין זה במג"א תרכ"ט, ט). כמובן, נימוק זה קיים גם במצב שלנו, שהרי האדם מפרק את הקורות העליונות על מנת להכשיר את הסוכה, שקרשי הפרגולה הדקים לא יהיו מקובעים ויהיו כשרים לסיכוך. ייתכן להציע סיבה אחרת לכך שהפוסקים לא חששו בהקשר זה לדין "מעמיד": דין "מעמיד" נאמר בדברים שפסולים לסכך מצד עצמם, כגון כלי שמקבל טומאה או דבר שאינו צומח מן הארץ. כאן הקרשים אינם פסולים מצד עצמם אלא מסיבה חיצונית, שהאדם הניח אותם כאן באופן קבוע ושלא לשם צל. להמחשה: אם האדם יגביה כעת את הקרש הזה ויניח אותו מחדש, באופן שאינו מקובע ושלא לשם צל, ודאי שהוא יהיה כשר; דהיינו שאין זה פסול עצמי בחפץ אלא חיצוני לו. ייתכן שבפסול כזה לא נאמר דין "מעמיד". אם אכן כך, כמובן גם בפרגולה המצב הוא מקביל. בנוסף, בהקשר שלנו נראה שישנן סיבות נוספות שלא לחשוש לדין "מעמיד". במסגרת של הפרגולה נראה שאין את הבעיה של "אינה עשויה לצל", שהרי גם קורות המסגרת מהוות חלק מן ההצללה של הפרגולה (בניגוד לקרשים שמחזיקים את הרעפים, ששם הרעפים נותנים צל על כל השטח והקרשים מיותרים לגמרי מבחינת הצל ומיועדים רק להחזקת הרעפים, בפרגולה ישנם מרווחים בין המוטות, כך שהקורות לא רק נושאות את המוטות אלא גם מוסיפות לשטח ההצללה). הבעיה במסגרת היא רק הבעיה שנידונה בתשובה הקודמת, דהיינו שהפרגולה היא מבנה קבע, ולדעת כמה פוסקים מבנה כזה נחשב כ"בית" ופסול לסוכה. בהקשר זה יש לשים לב לשתי נקודות: ראשית, כפי שצויין בתשובה הקודמת, פוסקים רבים הכשירו את הפרגולה לסוכה, ויש ראיות רבות לדבריהם (עיין כעת גם "אסיף" ח', מאמרו של ר' איתי גלבר בנושא זה). גם אם מעוניינים לחשוש לדעה המחמירה לגבי עצם כשרות הסכך, הרי לגבי דין "מעמיד", שהוא מדרבנן, והוא אף דין לכתחילה בלבד ואינו פוסל את הסוכה אפילו מדרבנן, אין צורך להחמיר. בנוסף, יש מקום גדול לומר שגם הדעה המחמירה בפרגולה לא תפסול את המסגרת לסיכוך, לאחר שרופפו את המוטות ורק המסגרת לבדה נשארה מקובעת. דעה זו פוסלת את הפרגולה כאשר היא מקובעת, משום שהיא מגדירה אותה כ"בית", למרות שהקירוי שלה הוא קירוי חלקי והגשם חודר לתוכו. סברה כזו אפשרית לגבי פרגולה שלמה, שהיא משמשת לצל ומשמשת במידה מסוימת בדומה לבית, אף שאינה מקורה לגמרי. אולם כאשר מדובר במסגרת בלבד, שמצד עצמה אינה מספקת צל משמעותי ואין לה שום שימוש כ"בית", מסתבר שגם לדעה זו אין היא מוגדרת כ"בית" והיא כשרה לסיכוך. ואכן הפוסקים שהוזכרו לעיל דנים על הקרשים שמחזיקים את הרעפים רק מצד שלא נעשו לצל, ולא מצד שהם מקובעים ונחשבים כ"בית".