מלחמת מנע

שלום וברכה. מבין את ההגיון, אך הגמרא בסוטה כותבת (לחכמים) שמלחמה דלא לייתו עלייהו היא בגדר רשות. המאירי מסביר שגם אם ידוע שהאוייב רוצה לבוא ולתקוף עדיין זה כלול בהגדרה זו. לפ"ז לכאורה קשה, שהרי כאשר ידוע שהאויב בפתח וחיילים בתור הרתעה ואפילו בתקיפת מנע זה נחשב כרשות (לכאורה זה בכלל מעלה שאלה לגבי מבצע מוקד או השמדת הכור בעירק, שלפי זה אולי יוגדר רק כרשות), אז כ"ש כשהמצב שקט. (הרב ישראלי נוקט שפוסקים כאו"ז שמביא הרמ"א לגבי גויים שצרו, אך בסוף הנ"ל זו דעת המאירי, ועוד שהשו"ע עצמו לא הביא את האו"ז לדינא). תודה.

לשואל שלום וברכה! לשון המאירי בסוטה (מב ע"א): "ופרשו בגמרא שמלחמת שבעה עממין ועמלק לדברי הכל חובה. מלחמת האויבים שאינה מצד יראתם אלא כדי להרחיב המלך את גבולו ולפרסם את שמו לדברי הכל רשות. לא נחלקו אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבאו עליהם, או שנודע להם שמכינים עצמם לכך, שלדעת חכמים הרי זו מצוה והעוסק בה פטור מן המצוה, ואין צריך לומר אם כבר באו. ולדעת ר' יהודה כל שלא באו רשות הוא והעוסק בה אינו פטור מן המצוה, והלכה כרבנן". ראשית, שים לב שהמאירי מפרש את המחלוקת בצורה הפוכה, שרבי יהודה מגדיר כרשות את מה שחכמים מגדירים כמצווה, ונמצא שלפי ההלכה לדעתו גם ההכנה למלחמה עתידית היא מצווה. שנית ועיקר: נראה לענ"ד שלא מדובר על "מלחמת מנע", להפתיע כעת את האויב בהתקפה מקדימה כדי למנוע מהם להגיע אלינו. המלחמה תהיה בעתיד, וכעת שני הצדדים עוסקים רק בהכנות אליה. ההכנות לא נעשות באווירה של דחיפות, ולכן סובר המאירי שאין כאן פטור של "עוסק במצווה פטור מן המצווה". אם נעשה הפסקה באימונים לטובת הנחת תפילין לא יקרה שום נזק. אכן, אם צבא ישראל רוצה לתקוף באופן מיידי כדי לשבש את כוונות האויב, כמו במבצעים שציינת, ודאי יודה המאירי שזוהי מצווה רבה שהעוסק בה פטור מן המצווה. כך ניתן להסביר את המסופר בספר חשמונאים על יהודה המכבי, שקיים דיני משוח מלחמה ושחרור חתן וכיו"ב במלחמה שההיערכות אליה הייתה בנחת, אבל לא במלחמות אחרות שהיו דחופות (המעשה שם נדון בין חכמי דורנו לאור הסוגיה בסוטה, ואכמ"ל).