האם מותר לשוכר להשכיר את הדירה

האם שוכר דירה יכול להשכיר את דירתו לתקופה קצרה (מפורסם בשם "סאבלט להשכרה"), מדובר על איזור שיש בו תיירות, ורבים מהשוכרים נוהגים לעשות זאת, האם הדבר מותר?

שלום וברכה. א. אם יש לכך התייחסות מפורשת בחוזה (ורצוי לעשות כן) - ודאי שזה מחייב את הצדדים. ב. אם אין סעיף כזה בחוזה, ומדובר במקום שנהוג שהשוכר משכיר לאחרים, הדבר מותר, כל עוד אין בני הבית של השוכר השני מרובים משל השוכר הראשון (וע"פ התנאים המפורטים למטה). ג. אם לא מפורש בחוזה ואין מנהג ברור, אין להשכיר ללא רשות מפורשת, אך אם מדובר על שכירות לזמן קצר (כגון שבתות וחגים) וע"פ התנאים המבוארים לקמן, יש צדדים להתיר. מקורות: ז"ל הגמ' בב"מ (עט:): "השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך, נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת וכו' לעולם דקא משכח לאגורה, אלא אמאי אית ליה תרעומת משום רפסתא דספינתא. אי הכי טענתה מעלייתא הוא, וממונא אית ליה גביה. אלא מאי פרקה, דפרקה לטועניה בגויה. אלא מאי תרעומת, משום שינוי דעתא". וכתב על כך הרמב"ם (שכירות ה' ה'):"מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב, ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו, משכיר לאחרים אם יש בני בית כמנין בני ביתו", ומה שמבואר בגמ' שיש "תרעומת", מדובר דוקא באופן שבעל הספינה גר עם השוכר בכפיפה אחת, אז יש לו זכות תרעומת על השוכר שהביא אחר במקומו. ואף שבגמ' (שם כט.) נאמר: "אין השוכר רשאי להשכיר", היינו דוקא במטלטלים, אבל בדירה שאין השוכר יכול לקלקלה, רשאי השוכר להשכיר לאחר. וסיים (שם) הרמב"ם: "ויש מי שהורה שאינו יכול להשכירו לאחר כלל ויתן שכר עד סוף זמנו, ולא יראה לי שדין זה אמת". אך הראב"ד (שם) ביאר סברת החולקים: "יש בדורינו אומרים כן שיש בני אדם שמחריבים הבית בדירתם". והנה מרן השו"ע (סי' שט"ז סע' א') פסק כדעת הרמב"ם, והוסיף רבנו הרמ"א (סי' שס"ג סע' י'): "השוכר בית מחבירו וחזר והשכירו לאחרים ביותר ממה ששכרו, אם היה לו רשות להשכירו לאחרים בענין שנתבאר לעיל סי' שט"ז, המותר הוא שלו, ואם לא היה לו רשות להשכירו, המותר לבעלים (נ"י פ' הנ"ל)". "רשות", הכוונה שלא יהיו בני ביתו של השוכר השני מרובים משל השוכר הראשון, כנ"ל. ומלבד תנאי א. של ריבוי דיירים, מבואר בפוסקים עוד שלושה תנאים עיקריים: שאין להשכיר לאדם שאינו הגון (כמבואר ברמ"א סי' שי"ב סע' ז'). שלא ישכיר את הבית לגוי (דרכ"מ בסוף סי' שט"ז). אם אין למשכיר כניסה נפרדת, והוא דר בבית אחד ביחד עם השוכר, אין השוכר רשאי להשכיר, משום שהמשכיר יכול לטעון שהוא מוכן לדור דוקא עם השוכר הראשון ולא עם אחר (סמ"ע שם סק"ה). ובפתחי חושן (שכירות פרק ד' הערה כ"ב) כתב שנהוג בא"י, שהשוכר אינו רשאי להשכיר לאחרים ללא רשות מפורשת. מאידך יש שכתבו שכל עוד לא נכתב בחוזה לאסור, מותר להשכיר ע"פ התנאים האמורים לעיל (ראה בס' משפטיך ליעקב ח"ח סי' ל"ו). ולמעשה נראה להתיר, אם נהוג באותו מקום שהשוכר משכיר את הדירה לתקופה קצרה, שעל דעת המנהג הוא שוכר כפי שמצוי במקומות מסויימים בארץ (כגון ברובע היהודי בצפת ובמקומות נוספים). אולם אם מדובר במקום שלא ברור המנהג, אין להשכיר ללא קבלת רשות, בפרט אם שכר דירה מרוהטת, שדומה לסי' ש"ז סע' ד' שבמטלטלים אין השכור רשאי להשכיר (ראה משפטיך ליעקב ח"ד סי' ט"ז), כיון שרבים מקפידים על דירתם וחוששים להפסד הדירה, ולכן בוחרים מראש דווקא שוכר מסויים. ובדיעבד אם כבר השכיר יש לדון בבית דין האם מותר דמי השכירות שייכים לבעלים כאמור. עם זאת אם מדובר בזמן קצר, והשוכר עמד בתנאים הנ"ל, ובדק לפני כן את השוכר, כל דמי השכירות שייכים לשוכר. עצה נכונה למשכיר ולשוכר, לעשות חוזה מסודר (אצל ת"ח שבקי בחוזים, כדי שלא יהיו פגמים בחוזה כגון בעיות של אסמכתא, ריבית וכדומה), ובו יפרטו את כל הנושאים החשובים להם, וטוב שיוסיפו סעיף, ובו יכתבו שבכל מקרה של מחלוקת, יכריעו בבי"ד פלוני או אצל המרא דאתרא, ובכך ימנעו מראש צער ועוגמת נפש שפוגשים לצערנו ביום יום, והכל יבוא על מקומו בשלום. בברכה נאמנה,