לימוד בעל פה דברים שבכתב

שלום רב, האם כיום יש איסור ללמוד דברים שבכתב בע"פ?

שלום וברכה, כן. אולם יש כמה קולות בדבר. בין השאר הקלו כאשר מדובר בדבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן (שולחן ערוך סימן מט) וראה עוד במשנה ברורה (שם). מקורות והרחבה: מקור הדין: הדין מובא במסכת גיטין (ס:) ותמורה (יד:): " דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב ) שמות לד, כז( "כתוב לך את הדברים האלה" וכתיב (שמות לד, כז) "כי ע"פ הדברים האלה" הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: "אלה" - אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. א"ר יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר (שמות לד, כז) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". תוקף הדין: יש אומרים שהדין הוא דאורייתא (תשב"ץ ח"א). יש אומרים שהוא מדרבנן ואינו אלא אסמכתא (יראים מצוה קכח). וכתב בכף החיים (מט, ס"ק ב) שהברכי יוסף נוטה שהדין הוא דרבנן ולכן בדיעבד או בשעת הדחק אין לחוש. דעת המנחת אשר (שמות סי' צג) שאף אם מהתורה הוא אין כאן לא לאו ולא עשה אלא רצון התורה בלבד. מכך שהקב"ה אמר למשה כיצד למסור את התורה לישראל, שתורה שבכתב ימסור בכתב, ושבעל פה ימסור בעל פה, למדנו שרצון התורה שכך ננהג. מכיון שלא מדובר בדין דאורייתא ממש, מובן שהקלו חכמים משום 'עת לעשות לה' בכמה פרטי הלכה (ראה לקמן). טעם הדין: א. בית יוסף (סי' מט): משום שיש הרבה דברים שנדרשים מתוך הכתב, כגון יתרות וחסרות, וקרי ולא כתיב וכדומה, ואם אומרים בעל פה מאבדים דרשות אלו. ב. יראים (שם): אם היו אומרים דברי תורה שבכתב בעל פה היו מתייאשים מלכתוב. ג. טעם שני ביראים (שם): אם היה מותר לומר פסוקים בעל פה, עמי הארץ לא היו מאמינים בתורה כי היו אומרים לא נכתבה, וחכמים אומרים ברצונם. ד. תוספות רי"ד מגילה (יז.): שמא יטעה כאשר אומר בעל פה. ה. מהר"ל (תפארת ישראל פרק סח): "שהתורה שבכתב היא שלימה ותמימה מחויב שתהא בכתב ולא בעל פה שאם לא כן כיון שראוי לה הכתיבה אם יאמר אותה בעל פה אין כאן שלימות ותמימות ואפילו אם יאמר כל התורה כולה ביחד מכל מקום הרי בשעה שיאמר החלק האחר כבר אין כאן החלק הראשון ואין תורת ה' תמימה ושלימה". ע"ש עוד מה שביאר בזה. אופנים שהתירו: יש כמה וכמה אופנים שהתירו: א. אם שגור בפי כל כגון קריאת שמע ברכת כהנים ופרשת התמיד (שו"ע שם). ב. סומא או מי שנמצא במקום שאינו יכול להשיג חומש כגון בבית הכלא (מ"ב ס"ק א). ג. יש אומרים שהאיסור הוא דווקא אם מוציא אחרים ידי חובתן (ראה מ"ב ס"ק ב). ד. כאשר דורש דרשה וקשה לו לחפש כל פעם בחומש, מפני כבוד הציבור אפשר להקל (מ"ב ס"ק ג). ה. לומר ספר תהלים משום שהוא לעורר רחמי שמים זה נחשב תפילה (חות יאיר). יש לסמוך על זה בצירוף דעת הפוסקים שסבורים שהאיסור הוא דווקא כאשר מוציא אחרים ידי חובתן (מ"ב ס"ק ו). ו. כאשר האדם עצמו בקיא בפסוקים מסוימים ואילו שאר האנשים לא בקיאים בפסוקים אלו כתב המ"ב (ס"ק ד) שאין להקל. אולם ראה כף החיים (ס"ק א) בשם הב"ח ועוד פוסקים שסבורים שניתן להקל בזה. ולכן כתב בכף החיים שיש להקל היכא דלא אפשר כדי שלא יתבטל מלימודו. ז. יש אומרים שהאיסור הוא רק בפסוקים שבחומש ולא בפסוקים בנ"ך (אחד התירוצים בתוספות בתמורה, והובא בבית יוסף. אולם בפוסקים נראה שלא התקבלה דעה זאת להלכה (ראה מ"ב ס"ק ה). ח. בשמירת שבת כהלכתה (מז, הע' קנב) הביא מדברי הגרש"ז בקובץ המעיין שאין קפידא אלא אם מוציא את הרבים ידי חובה ולא כאשר מוציא את היחיד ידי חובה. במנחת אשר ביאר דבריו שעיקר ההלכה היא שמסירת התורה והנחלתה תהיה בדרך שמשה רבינו מסרה, תורה שבכתב בכתב, ושבעל פה בעל פה, ואסור לשנות באופן מסירתה. על כן כאשר מוציא יחיד לא הוי דומיא דמשה ואין בזה ענין של מסירת התורה. ט. יש המצרפים לסניף את הדעה שלא אסרו אלא כשאומר פסוק שלם אבל לא כשמשמיט איזה תיבה מן הפסוק (ראה בפסקי תשובות סי' מט, אות א, ח). וכתב ערוך השולחן (מט, ג): "והנה כתבנו כל דברי רבותינו בענין זה. ולפי זה אין לחוש כל כך בענין זה, כי יש לנו עמודים גדולים לסמוך עליהם. ולא ידעתי על מה שיש שהחמירו בזה (עיין מגן אברהם ושערי תשובה)". ובמנחת אשר שמות (סוף סי' צג) כתב: "ובזמננו נהגו להקל באיסור זה, ואפשר דגם זה משום עת לעשות לה', דבדורנו השפל יגרם ביטול תורה אם יצטרכו להקפיד לא לקרוא בעל פה דברים שבכתב", ע"ש. כל טוב!