יש לנו בבית הכנסת אדם שמתפלל איתנו כבר שנים, והוא מחלל שבת ברבים, והוא קורא קטעים חשובים בתפילה, כגון: ברוך שאמר, ויברך דוד וכד’, וגם קורא קדיש. שאלתי הראשונה היא האם מותר לענות "אמן" לקדיש שלו? (וכשאדם אחר קורא איתו קדיש אז הוא נפגע!) כמו כן נאמר לו שהוא אינו יכול להצטרף למניין, וכשאמרו לו את זה הוא אמר "טוב, אם אני לא שוה כלום ואפילו לא נחשב במניין, אז יותר אני לא בא לבית הכנסת...". ושאלתי היא: האם מותר "להבליג" על ההלכה שאומרת שהוא אינו יכול להצטרף למניין, ואז יש סיכוי (קטן) שאולי אותו אדם יחזור בתשובה באחד מן הימים, או שמא, צריך להגיד את ההלכה "היבשה", ואז אותו אדם יעזוב את בית הכנסת לתמיד? (אין רב בביה"כ שיפסוק בנושא. אשמח לקבל מקורות)

שאלותיך נוגעות למרקם העדין והיחסים הרגישים שבינינו ובין עצמינו, במציאות הלא כל כך פשוטה שבה אנו נמצאים. בשאלותיך כבר דנו כל גדולי הפוסקים שבזמנינו ובדורות הקודמים לנו. ואני בתשובתי אליך אציין רק את עיקר הדברים, מתוך רצון לתת לך מקורות לעיין בהם כפי בקשתך. השו"ע (סי' נ"ה סעיף י"א) כתב, עבריין שעבר על גזירת הציבור או שעבר עבירה נמנה למנין עשרה. ומדבריו ניתן להבין לכאורה שמחלל שבת ברבים מצטרף למנין. אולם הפמ"ג (סי' נ"ה בא"א סק"ד) כתב להסביר שהשו"ע מדבר בשאר עבירות, אבל מחלל שבת ברבים נחשב כמומר, ואין לצרפו למנין. וכן פסקו כמה מהאחרונים, ומהם: הבן איש חי בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' י"א) וח"ג (סי' י"ב) וכ"פ המ"ב (סי' נ"ה ס"ק מ"ו) ועוד אחרונים. אולם באחרונים מובאים גם כמה סיבות שמהם ניתן ללמוד להקל בזמנינו לצרף מחללי שבת למנין: א. בשו"ת מלמד להועיל חאו"ח (סי' כ"ט), דן להקל בזה מחמת שמחללי שבת אינם יודעים את חומרת איסור חילול שבת, ונחשבים כתינוק שנשבה לבן הגויים, שברור שאין להאשימו בכך שאינו מקיים מצוות. וכ"כ גם בשו"ת בנין ציון (סי' כ"ג) ועוד. ב. החזו"א חיו"ד (סי' ב' ס"ק כ"ח) כתב, שכיון שאין עימנו מי שיודע להוכיח, לכן א"א להעניש את מחללי השבת. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח (סוף סימן י"ח) שהביא עוד סברות להקל בזה. לכן נראה לענ"ד, שרוב מחללי שבת בזמנינו דינם כדין שוגגים ולא כמומרים, ולכן אפשר לצרף אותם למנין ולהעלותם לתורה ולענות אמן אחרי ברכתם. אולם אם אפשר בדרכי נועם להסביר להם העניין או שאפשר בתחבולות ליצור מציאות שלא נצטרך לסמוך עליהם, עדיף הדבר, גם אם הדבר יפגע בו במעט. והכל צריך להעשות בחכמה ובתבונה יתירה.