למיטב ידיעתי חמץ גמור לא נוהגים למכור (כאשר מדובר באנשים פרטיים שברשותם כמות מוגבלת של חמץ גמור). לכאורה, עפ"י קיצור שולחן ערוך אין איסור גם למכור חמץ גמור, זאת למרות שלי ידוע שאנשים פרטיים אינם נוהגים למכור חמץ גמור. לאחרונה, שמעתי שעפ"י מנהג חב"ד נוהגים מלכתחילה למכור חמץ גמור, למשל, אדמו"ר ה"צמח צדק" מכר חלה לפני פסח וכן שמעתי שגם אין ממתינים באכילת החמץ הגמור ואוכלים אותו מייד לאחר חג הפסח ללא שהיה. שאלתי הינה על מה מתבסס היתר זה?

זו לשון הקשו"ע בסי' קיד: "מי שיש לו הרבה חמץ שאינו יכול לבערו מן העולם צריך למוכרו לאינו יהודי". המדובר אפוא בכמות גדולה שיש בה הפסד מרובה ויש להחשיבה ככמות מסחרית שאדם מוכרה בלב שלם. יתכן שהצ"צ רצה להמחיש שהמכירה היא מכירה גמורה ולא הערמה בעלמא. אך גם הוא לא התכון מן הסתם שיהודים יחליפו את מצות התורה לבער חמץ במכירה בלבד, אלא רק מי שיש לו כמות מסחרית ויש בה גם הפסד מרובה.