מדוע המצוות המעשיות שייכות בעיקר בארץ ישראל, והלוא החוש מעיד שלא יהיה הבדל אם היו מקיימים את אותן מצוות גם בחוץ לארץ, ומדוע זה תלוי בקדושת הארץ?

אלו דברי תורה, שמקורם בבורא עולם, שכך ברא את עולמו, שגילוי הקדושה על ידי תורה ומצוות יהיה דרך ארץ ישראל. ואילו בחו"ל אין אפשרות לגלות באופן שלם את העניין האלוקי, וממילא יש בזה פגם של עבודה זרה. וכמו שאמרו חז"ל (כתובות קי, ב): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה". לכן החיים היהודיים בחוץ לארץ נקראים "גלות", היינו מצב זמני ולא טבעי, שאין לו ערך בפני עצמו אלא רק כמצב של המתנה, ציפייה והכנה לחזור לארץ (כמבואר במהר"ל נצח ישראל פרק א). ולכאורה לפי זה לא היה מקום לקיים את המצוות בחוץ לארץ, אלא שנצטווינו לשמור את המצוות בחוץ לארץ כדי שנהיה מורגלים בהם כאשר נחזור לארץ. וכמו שאמרו חז"ל (ספרי עקב לז): "אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ - היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה (המלך): הוי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר (לא, כ): 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' - אלו המצוות שישראל מצוינים בהם". וכך מובא ברש"י (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי - אף לאחר שתגלו (מן הארץ) היו מצוינים במצוות - הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". נמצא שכל קיום המצוות בחוץ לארץ הוא כדי שנוכל אח"כ לקיימן בשלמות בארץ. והרמב"ן, בויקרא יח, כה, ביאר עניין זה בהרחבה רבה. וכן מצינו שגילוי התורה שבעל פה שייך לארץ ישראל דווקא. שכן "בית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל" (רמב"ם הל' ממרים א, א). בבית הדין הגדול היו יושבים שבעים ואחד זקנים, ולבית דין זה, שנקרא גם סנהדרין הגדולה, ניתנה התורה סמכות לתקן תקנות ולגזור גזירות, ועל כל ישראל לשמוע בקולו, שנאמר (דברים יז, י): "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (ועיין בפירוש הרמב"ן שם). ומצוות עשה לשמוע להוראתם, והעובר ואינו שומע עובר באיסור לא תעשה (רמב"ם שם א, א-ב). ואחר שנתבטל בית הדין הגדול, סמכותם של חכמים נפגמה, ורק כהוראת שעה היו חכמים מתקנים תקנות וגוזרים גזירות. יותר מזה, לבית הדין הגדול היתה סמכות מוחלטת להכריע במחלוקות שבין החכמים, וכך היתה התורה אחת, ואחר שנתבטל, נתרבו הדעות ונתמעט אור התורה, עד שנעשתה התורה עדרים עדרים (רמב"ם שם א, ד). ובחוץ לארץ אין אפשרות לקיים את בית הדין, שכן כל סמכותו של בית הדין שהוא מעביר את הסמיכה איש מפי איש, ואין הסמיכה מתקיימת אלא בארץ ישראל (רמב"ם הל' סנהדרין ד, ד). וזהו שאמרו חכמים (חגיגה ה, ב): "כיוון שגלו ישראל ממקומן - אין לך ביטול תורה גדול מזה". וממילא מובן שכל הלומד תורה בארץ ישראל זוכה לברכה מיוחדת, וכמו שאמרו חכמים (ב"ר טז, ד): "אין תורה כתורת ארץ ישראל", ועוד אמרו (ב"ב קנח, ב): "אווירא דארץ ישראל מחכים". ובארץ ישראל מתגלה העומק הפנימי שבתורה. ואכן רוב הגילויים בסתרי תורה נתגלו בארץ.