זיעה וריחא

אני לומד עכשיו סימנים צ"ז וק"ח ביורה דעה ולא מובן לי מה ההבדל בין "זיעה" ל"ריחא". אנחנו רואים שהתירו בתנור אחד, בדיעבד, בשר שחוטה ובשר נבלה שנצלו ביחד ולא אסרו מצד זיעה, וכן פת שנאפתה עם בשר בתנור אחד מתירים מצד ספק ספקא ולא אסרו מצד זיעה, אך בימינו אוסרים בתנורים משום זיעה. אשמח אם הרב יוכל להסביר לי מה ההבדל בין זיעה לריחא ומתי נאסור מצד כל אחד מהם?

זיעה הכוונה היא ממשות של אוכל או מים, כמו במקרה של אדים שעולים, כי הם יכולים לההיפך לנוזלים (כמו שקורה בעננים, שהם מים מאודים). ריחא הוא דבר לא מוחשי וממשי, אי אפשר לממש אותו בידים (רק מולקלות שעולות, אבל אנו לא רואים וחשים כלום, חוץ מהריח), ועליו יש מחלוקת בתלמוד. שיטת חכמי ספרד לפסוק שריחא לאו מילתא. וגם מאן דאמר שריחא מילתא, זה רק איסור דרבנן (כך כותב החתם סופר בסוף מסכת ע"ז). אוסרים משום ריחא רק בדבר שמיועד לריח, כמו בשמים של ע"ז, אבל בשר שנצלה בתנור אחד עם כיכר לחם - היות והכיכר ספג את הריח אנו אוסרים לכתחילה לאכול את הלחם עם חלב, ויש הפוסקים שאין בכך כלום. אין זה כמו בבישול שיש ממש אדים שעולים למעלה ללחם.