האם מותר לאדם לשבת בישיבה ולומר לציבור פרנסוני?

הרמב"ם אומר: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את ה', ובזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו". אמירה כזו, שאשב בישיבה ואתפרנס מן הצדקה, היא חילול ה' נורא. שאר המפרשים (כסף משנה, תשב"ץ וכו'), חולקים על הרמב"ם, ואומרים שאי אפשר להתעסק בתורה מבלי להתפרנס מן הצדקה, ולכן יש להתיר צורת התפרנסות כזו משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". לא שזהו האידיאל, אלא שכעת, כיון אי אפשר אחרת, מותר. לדעתי אין מחלוקת בשאלה זו. גם הרמב"ם מסכים, שאם הנהגת הציבור מוצאת לנכון לפרנס תלמידי חכמים, כדי שיהיו לה מורים תורניים בישיבות ובבתי הספר, וכדי שיהיו תלמידי חכמים מורי הוראה, אין בכך חילול ה'. האדם הפרטי לא רוצה להתפרנס מן הצדקה, הוא רוצה לעבוד, להנות מיגיע כפיו, אבל הציבור מבקש: אנו צריכים אותך, מפני שאנו זקוקים לתלמידי חכמים, ולכן אנו מוכנים לפרנס אותך, ולדאוג לכל מחסורך. זוהי גישה אחרת לגמרי, מפני שפה מחשבת האדם טהורה, הוא אינו עושה את התורה "קרדום לחפור בה", אלא את רצון הציבור. זאת צריכה להיות השקפת העולם של כל מי שעוסק בתורה. עליו לדעת, שהוא לא עוסק בתורה להנאת עצמו, להתמלא בש"ס ופוסקים, אלא הוא עוסק בתורה במגמה ייעודית, מגמה גבוהה של תרומה רוחנית לאומה.