שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • שאלות כלליות

הריגת שבעה עממים

undefined

הרה"ג דוב ליאור

כ"ג אדר תש"ע
שאלה
נשאלתי ע"י אדם שאינו שומר תורה ומצוות, איך ייתכן שהתורה מצווה להרוג נשים וטף (7 עממים ועמלק). ניסיתי להסביר שהתורה ראתה שבעמלק ושות’ אין שום נקודה טובה שכדאי להשאירה בעולם. בכל זאת הרגשתי שקשה מאד להסביר איך התורה מצוה להרוג תינוקות, איך ניתן להסביר זאת בכל זאת?
תשובה
ספר החינוך והרמב"ם כותבים לגבי מצוות הריגת 7 עממים שנאמר בהם "לא תחיה כל נשמה", שהם היו מקור עבודה זרה וכל הרשעות בעולם, והרי זה כמו שאדם הולך לחסל מאורת נחשים, שהוא הורג גם את הנחשים הקטנים למרות שאינם מזיקים עדיין כי הם מזיקים בפוטנציאל. ביעור הרשעות בעולם היא רחמנות על האנשים הטובים. הגמרא במסכת יומא אומרת על הפסוק "וירב בנחל" כששאול הלך לקיים את מצוות שמואל ולהחרים את עמלק, והיו שאמרו לו "אם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו, בהמה מה חטאה וכו'". הם העלו טענות של רחמנות במקום הלא נכון. יצתה שם בת קול ואמרה "אל תהי צדיק הרבה". אם הקב"ה מצווה לעשות את זה סימן שזו טובת כל האנשים הישרים. ואמנם גם בשבעת עממים התורה מצווה לקרוא להם לשלום, ואם היו חוזרים בהם ומקבלים את התנאים שלנו (ביעור עבודה זרה וכל שיטה כדאית לה) היו ניצלים. אך היות והמשיכו באמונתם והתנהגותם ציוותה התורה לבער את כל הרשעות למען טובת האנושות. ואם לא מבערים את הרשעות ומרחמים לא במקום הנכון סובלים בסוף. וכן רואים שבמקומות שהצבא ריחם על מחבלים ומפגעים, אחרי כן הם ירו בהם. ושם צריך ללכת במידת הדין, כי מצינו במדרש "כל שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר על הצדיקים". ומביאים ראיה משאול שריחם על אגג, ולבסוף הרג את כל נוב עיר הכהנים בגלל שנתנו לדוד לאכול קצת כשברח. ברחמנות צריך לבדוק מה דין התורה, אם פה צריך לרחם או לא. יש שבאים לרחם על "הפלסטינאים המסכנים", כביכול הם המסכנים ולא המתיישבים שסופגים כבר שנים יריות, פיגועים, ידויי אבנים ועוד התנכלויות. כבר ראינו לפני כמה שנים ששרת החינוך אמרה ש"הכיבוש משחית". ואני גם מסכים לדבר, ואכן כשאנגליה כבשה את הודו וקולוניות אחרות זה היה משחית, כי מה יש להם לחפש שם?! אבל אצלנו זה לא כיבוש. אצלנו מדובר בשחרור ארצנו מהגלזנים שפלשו אליה בזמן שלא היינו בה. ומי שעושה את הדבר הנכון לא יאונה לו כל רע. כמו שמצינו בעיר הנידחת שכתוב אחריה "ונתן לך רחמים וריחמך", וביארו המפרשים שזה לא ישאיר משקעים שליליים אם אדם עושה לשם שמים למען בעור הרשעות. וכן אצל פנחס שהרג את זמרי ובת מלך מדין ובזכות זה נתמנה להיות כהן גדול, למרות שיש הלכה שכהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו. אבל פה שהיה דבר מצווה "שומר מצווה לא ידע דבר רע". וכידוע הכהן הגדול הוא סמל המוסר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", וגם הוא כשנאלץ לחסל את הרשע קם בראש. זכורני שאחרי מלחמת לבנון הראשונה היה סימפוזיון על מוסר ומלחמה, ונשאלה שם שאלה בידי אחד המפקדים על כהן שהרג את הנפש באחד הקרבות שם, אם מותר לו לשאת את כפיו, ואמרתי לו שפשוט שמה שההלכה דיברה זה לא בעושה מצווה, שהציל את עצמו ואת כל החיילים לידו והישובים באיזור. לסיכום: ביעור הרשעות הוא הרחמים, ואין להפעיל רחמים במקום לא נכון. לא הפן הרגשי הקטן ילמד אותנו מה זה רחמים אלא התורה מלמדת אותם איך לא לעוות את המוסר ברחמים שלא במקום הנכון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il