האם מגמת הישיבה היא, שלאחר שנים של למוד, אנשים יצאו לכוון של חינוך והשפעה מעשית, או שמא, המגמה היא, שאנשים ישארו לאורך זמן בישיבה?

מגמת הישיבה היא, שהתלמידים ילמדו מספר שנים, ורק אחר כך יצאו וישפיעו על אחרים. ואכן רובם של האנשים מגיע לשלב בלימוד, שבו הם מרגישים צורך להוציא החוצה את תורתם ולהשפיע על אחרים, ושאם הם ימשיכו ללמוד בישיבה הם יתחילו לדרוך במקום. לכן, כל זמן שאדם עולה ומתקדם בתורה אסור לו לעצור. אבל כאשר יש עצירה בהתקדמות, והלומד מרגיש שהוא מתחיל לדרוך במקום, וכשהוא בא לבית המדרש, אין לו אותה החיוניות ואותו המרץ כמקודם, מכיוון שהוא כבר שובע בלימוד, אז הוא צריך דחיפה חדשה. וכדאי לו לפנות לדרך החינוך, תוך כדי המשך הלימוד. והשילוב הזה, יתן לו דחף חדש להתקדמות בלימודים. ישנם גם יחידי סגולה, שלהם יש חשק פנימי ללמוד וללמוד, והצמאון שלהם לתורה הוא חזק. לכן יש ערך גדול מאד שהם ימשיכו בלימודם, יגיעו למדרגות גבוהות, ויתרמו את תרומתם בעצם לימודם. אבל, אני חושב שזה מיעוט קטן, ואם יש כאלה הם מעטים ויחידי סגולה, אולם יש מקום גם למהלך כזה.