שלום רב, עלה לי השבת שאלה כשקראנו על מן שירד לעמ"י במדבר וקיבלו ציווי לא לצאת ללקוט בשבת, ויחד עם זה קיבלו עוד דיני שבת. לעומת זאת אנחנו רואים בבית המקדש שעשו מלאכות ממש (שחיטה, הדלקה, וכו’) (זה עולה בימים אלו בדף היומי כשמדברים על כל העבודות של יו"כ). כלומר לא מדובר רק על מצוות דרבנן (לפי הדעה שאין שבות במקדש) אלא מלאכות דאורייתא ממש. ולעומת זאת, לגבי ה-מן שהיה אוכל רוחני, בנ"י קיבלו ציווי לא לחלל את השבת בכלל. ילד קטן הלומד הלכות שבת ולומד שאפילו אסור לנגוע בסכין שחיטה בגלל מוקצה ובטח ובטח אסור לשחוט בשבת, אם היה הולך לביקור בבית המקדש, מה הוא היה חושב? איך אמור לענות לו? תודה רבה

לשואל, שלום! מבחינה הלכתית התשובה די פשוטה: כתוב בתורה שאסור לחלל שבת, וגם כתוב בתורה שצריך להקריב קרבנות מסוימים ביום השבת: קרבן התמיד ומוסף שבת. יתירה מזו: במסכת פסחים (סו ע"א) מסופר שבימי הלל הזקן הייתה התלבטות האם קרבן הפסח דוחה את השבת, כשערב פסח חל בשבת, והלל הזקן הוכיח שכל קרבן שהתורה קבעה לו תאריך מסוים להקרבתו דוחה את השבת. לעומת זאת, קרבן שניתן לדחותו ליום אחר - אין מקריבים בשבת. הדבר דומה לברית מילה: כאשר היא נעשית ביום השמיני - היא דוחה את השבת (יש בחיתוך הערלה מלאכה בהוצאת הדם - שבת קלג ע"ב), אבל כאשר דחו את הברית - הברית לא דוחה את השבת. גם באותם קרבנות שדוחים את השבת, וכן בברית מילה ביום השמיני, מה שמותר בשבת הוא רק מה שמהותי למצווה וחיוני לעשותו בשבת, אבל הכנות שונות שניתן היה להקדים את עשייתן לפני שבת (למשל, הכנת סכין השחיטה או סכין המילה) - אינן דוחות את השבת אם לא עשו אותן (כדברי רבי עקיבא בשבת פי"ט מ"א ופסחים פ"ו מ"ב). לכן, בעזרת ה' כשתבוא עם ילדך לבית המקדש והוא יתפלא למראה עיניו, יש לומר לו: הקב"ה אסר עלינו כל מלאכה, והוא שציווה עלינו לעשות במקדש מלאכות שונות בשבת. הטור (אורח חיים סימן רפו) מסביר לפי זה את נוסח תפילת מוסף של שבת: "תכנת שבת, רצית קרבנותיה": "פירוש, אף על פי שיש בה חילול שבת - רצית בהן". במישור הרעיוני ובעומק הדברים עדיין עשויה להישאל השאלה - למה? אם השבת כל כך חשובה, מדוע דווקא במקדש עושים מלאכות? על כך ניתן להשיב שתי תשובות: תשובה אחת מופיעה בכתבי הגאונים (פירקוי בן באבוי, 'אוצר הגאונים' על מסכת יומא, עמ' 32), שהקרבנות מכפרים על עם ישראל ולכן הקרבתם בשבת היא פיקוח נפש (עיין גם תוספות בחולין יא ע"א ד"ה אבל היכא דלייף, והרחבה בעניין זה ב'תורה שלמה', מילואים לפרשת כי תשא, סימן יא). תשובה נוספת ניתן לומר על פי ההבחנה בין 'עבודה' ל'מלאכה'. ונקדים שאלה נוספת: הרי ל"ט מלאכות נלמדות מהקמת המשכן, שמכיוון שהקמתו איננה דוחה את השבת אנו יודעים שהמלאכות שנעשו עבורו אסורות בשבת (חזקוני בשמות לא, יג ועיין שבת מט ע"ב). אם כן, מדוע הקמת המשכן אסורה בשבת ואילו ההקרבה בו מותרת? המושג 'מלאכה' משמעו יצירה, ואילו 'עבודה' היא עצם העיסוק והפעילות. כך בלשון התורה וחז"ל וכך גם בימינו ('בית מלאכה' - מפעל תעשייתי לייצור, ואילו 'עבודה' - כל עיסוק שהוא). בהקמת המשכן הדגש הוא על התוצאה הסופית, ולכן נאמרה בו המילה 'מלאכה' פעמים רבות. לעומת זאת בקרבנות הדגש איננו על התוצאה הסופית, אלא רצון ה' בקרבנות הוא בעצם הפעולה ועבודת ה' שיש בדבר. הקב"ה איננו זקוק לקרבנות עצמם, אלא ציווה על מעשה ההקרבה והמעשה עצמו הוא החשוב. ובלשון חז"ל באבות פ"א מ"ב: "על שלושה דברים העולם עומד... על העבודה" (עבודת הקרבנות, כמפורש באבות דרבי נתן פרק ד; והשווה להמשך המסכת, פ"ב מ"ב: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" - בזה הדגש על היצירה ושכלולו של עולם, לא על עצם הפעילות). בשבת, שבה נאסרה "כל מלאכה", הדגש הוא על היצירה ולא על העמל (שהרי הקב"ה שבת מכל יצירה, ולכן גם פעולה קלה מאוד של יצירה אסורה). לכן הקמת המשכן נאסרה, אבל הקרבנות, שעיקרם הוא ה'עבודה' שבהם (ובלשון חז"ל: "עבודה דוחה שבת", סנהדרין לה ע"א), הותרו.