רק אנשים שלמים נכנסו למקדש?

שלום לרב ! האם זה נכון שבעלי מומים לא היו יכולים להיכנס לבית המקדש? (פצעים , זיעה מומי גוף למינהן) מה הסיבה? הבנתי שאפילו כהן גדול שהיה מזיע... בצורה מוגזמית היו מחליפים בכהן אחד... מה עניין מאחורי זה... מה התקווה של ה" לא מושלמים" שאלה נוספת... יש קשר בין יופיו של האדם למעשיו...? האם יש קשר בין טוב האדם בחיצוניות שלו לבין מעשיו.. לבין אדם שלא ניראה טוב למעשיו.... תודה

לשואל, שלום! השאלה היא למה אתה קורא "בית המקדש". המבנה העיקרי במקדש הוא ההיכל (שבתוכו המנורה, מזבח הקטורת, ושולחן לחם הפנים), וסביבו היתה חצר (ה"עזרה"). להיכל עצמו נכנסו רק כהנים ורק למטרה מוגדרת של עבודה, כגון הדלקת הנרות במנורה, ולשם כהן בעל מום אינו רשאי להיכנס, מפני שהוא אינו רשאי לעסוק בעבודות המקדש (בפעולות שבהן התורה דורשת שרק כהן יעשה אותן). החצר פתוחה לכל יהודי, ואליה גם בעלי מום יכולים להיכנס (אגב, לאחרונה הייתי שותף לויכוח האם ניתן להיכנס לעזרה בכסא גלגלים, לאור ההלכה שאסור לשבת בעזרה; לעניות דעתי במקרה זה מותר). אם כן, ניסוח מדויק יותר של השאלה הוא: מדוע כהן שיש בו מום אינו רשאי לעבוד במקדש? הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מה) מסביר שהדבר נובע מחולשתנו: מכיוון שבני האדם רגילים להתרשם מן המראה החיצוני, ומאידך כדי שבית המקדש יעשה על המבקרים בו את הרושם הדרוש עליו להיראות מפואר ומכובד בעיני הרואים, יש צורך שרק כהנים שהמראה שלהם "ייצוגי" יעבדו במקדש. אני חושב שכך מקובל גם בימינו ב"משמר כבוד" בארצות שונות, לא להעסיק אנשים עם מראה חריג (כמובן גם בפרסומות נוהגים כך). יצוין שכהנים בעלי מום הועסקו במקדש, אם רצו בכך, בעבודות משניות שגם מי שאינו כהן מותר לעשותן, אך הם לא לבשו את בגדי הכהונה. לשאלה הכללית האם יש קשר בין יופי חיצוני לבין טוב האדם קשה להשיב באופן חד. התנ"ך משבח את יופיין של האימהות ושל יוסף הצדיק ודוד המלך, והדבר מלמד לכאורה על קשר חיובי. התנ"ך גם משבח את יופיים של בני ישראל (כגון באיכה ד, ז-ח), וגם חז"ל משבחים את יופיים של חכמים (בבא מציעא פד ע"א). בהלכה יש חשיבות לשמירת היופי (דברים יד, א וברש"י; שבת נ ע"ב). מאידך, יופיו של אבשלום היה לו לרועץ (שמואל-ב יד, כה), והתנ"ך מגנה "אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא, כב). הגמרא (תענית ז ע"א) אומרת שדווקא מראה חיצוני גרוע גורם לאדם להיות צנוע יותר וזה מועיל לקיומה של תורתו. הגמרא מספרת על רבי יהושע בן חנניה שלא היה נאה, ובתו של הקיסר הרומאי שראתה אותו התפלאה, כיצד תיתכן "חכמה מפוארה בכלי מכוער". הוא השיב לה במשל, והדגים לה שיין נשמר טוב יותר בכלי חרס מאשר בכלי זהב וכסף. הגמרא שם שואלת: הרי יש גם אנשים יפים שלומדים היטב! ומשיבה שאם היו פחות יפים היו לומדים יותר טוב (במקבילה בנדרים נ ע"ב רבי יהושע בן חנניה עצמו הוא שהשיב כך, ולא סוגיית התלמוד). יש לשים לב שגם לפי סוגיה זו יש קשר בין המראה החיצוני לבין היופי הפנימי, אלא שהקשר הוא שלילי, כי יופי חיצוני גורם לגאווה. ברור שביסודו של דבר טוב לב והתנהגות נאותה הם עניין של בחירה פנימית בלבד, אבל המראה הפיזי עשוי להשפיע לטוב ולמוטב: מראה חיצוני טוב תורם לבטחון העצמי, אבל בטחון עצמי מוגזם גובל בשחצנות. בשם הרב צבי יהודה קוק אומרים על הפסוק (משלי לא, ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" - תתהלל בחן וביופי. כלומר, כאשר החן והיופי הם הנושא המרכזי, הם מורידים את האדם. כאשר יראת שמיים היא המובילה, החן והיופי תורמים.