בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • סירוב פקודה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

פורסם בשנת תשנ"ה

על פסק ההלכה בעניין הסירוב

דברי הגאון הרב אברהם שפירא שליט"א, שנכתבו בעקבות חולשת הרבנים לפסיקה מוחלטת בעניין איסור הציות לפקודת צה"ל לפנות ח"ו חלקים מארץ ישראל הקדושה.

undefined

הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל

אלול תשנ"ה
4 דק' קריאה
(מתוך מכתב הערות שכתב הרב לספרו של פרופסור אליאב שוחטמן "ויעמידה יעקב לחוק")

א. עצם הדבר שייתכן כיום שאנשים שומרי תורה ומצוות יחשבו וגם יכתבו דברי פקפוק אם באמת מחייבים פסקי תורה והלכה את אנשי הצבא כשהם סותרים את פקודות הצבא. הדבר הוא בשבילי הפתעה עצומה, וכמעט שלא האמנתי לדברים שקראתי. האם יתכן שאדם שומר תורה ומצוות יחשוב שמותר לעבור על דברי תורה משום שישנה הוראה צבאית נגדה ועדין יחשוב את עצמו לאדם דתי, הרי זה דבר והיפוכו! זה היה אחד מהדברים הפשוטים ביותר לכל יהודי מקטנותו, שהדבר העליון לכל יהודי הוא קיום ציווי דבר ה', כפי שנפסק בהלכה. נכון שישנם ניסיונות וקשיים לעמוד בהם, אבל בהכרה ידעו הכל שציווי של בשר ודם בטל ומבוטל לגבי צווי התורה.

נכון שישנם נסיונות וקשיים לעמוד בהם, אבל בהכרה ידעו הכל שציווי של בשר ודם בטל ומבוטל לגבי ציווי התורה. יסוד מוסד מאז קבלת התורה, שחיובים או איסורים של התורה, הם החיובים העליונים המחייבים לכל יהודי מעל כל חיובים אחרים, ואם כי לפי הדין יש תוקף עצום ומכריע של השלטון והצבא, אבל במקרה ודעתם מנוגדת להלכה אין לזה כל תוקף.

וראה בגמרא בסנהדרין דף מט, ונפסק כן ברמב"ם (הלכות סנהדרין ג, ט), שחייבים לשמוע ולקיים ציווי של השלטון והמלך, אבל אם זה פוגע בדין תורה, אין שומעין לו. ובחז"ל מצינו בויכוח של חכמי ישראל עם נבוכדנאצר מלך בבל שאמרו לו: "אם למיסים - מלך אתה, ואנו חייבים לקיים את כל החלטותיך, אבל אם לתורה ולמצוות - אתה והכלב שווים". זהו ביטוי חריף, ובוודאי שלגבי שלטון יהודי אין להשתמש בביטויים כאלו, לא כלב ולא פודל, אבל המסקנה אחת היא: החלטת שלטון חילוני אינה יכולה לחייב יהודי כשהיא בניגוד לדין. אין שום רב שיכול לעשות פשרות בפסקי הלכה כאילו יתכן לפעול גם נגד הדין.
כך החזקנו מעמד באומתנו הישראלית בהיותינו בין הגויים בזמן הגלות, שהחזקנו בהלכה היהודית ללא ויתורים.

מצוות ישוב ארץ ישראל היא לפי המקובל אצל הפוסקים מצוות עשה מן התורה, כמו שכתב הרמב"ן, שכוללת עליה לארץ ישראל, להתיישב בה, לכבוש אותה ולהחזיק בה, וזאת בכל שטחי ארץ ישראל, כולל יש"ע והגולן, ועל כן, כל יהודי חייב במצווה זו. ואם כופים על יהודי לפנות ישוב ולמוסרו לידי גויים, זו כפייה לעבור על מצוות עשה מהתורה ואסור לעשות כן, ועל כן פסקו הרבנים מה שפסקו. בנוסף לכך יש גם לאו מהתורה של "לא תחנם" - לא לתת חניה בקרקע לגויים.

כנראה שהחינוך כיום אינו מספיק לחנך את כל הנוער ביסודות אמונה. ויש ללמד זכות על בעלי דעה כזו, כדין לימוד זכות על כל אובדי עצות בזמנינו כתינוקות שלא קיבלו חינוך שלם לאמונה בילדותם, אבל ברור שאנשים בעלי דעה כזו אינם יכולים לתפוס מקום בדרג של הנהגת ציבור דתי כשהם מפקפקים במה לבחור, אם בדין תורה, או אם לציית לבשר ודם שהוא מפקד בצבא, בניגוד לדין תורה.

ב. נוכחתי לתמהוני בעוד דבר מוזר, שיתכן ואנשים שלעצמן לא יכשלו במעשה הזה, אבל חושבים עצמם למורי הוראות ליצור פשרות, שאמנם כך היא האמת, שאסור מצד הדין, אבל בכל זאת יש נסיבות שבהן אפשר להתעלם מהדין. לפעמים זה מזכיר כאילו יש כאן ניצוץ של סילוף דעות שיש כאילו גם מצווה שבאה בעבירה וצריך לקיימה, ומכניסים גם מושגים לא הלכתיים של רוח הקודש, ומנהיג הדור, ועבד המלך, וערכי תורה חשובים יותר וחשובים פחות וכדומה, שיש לדחותם, שהם לא כהלכה. למעשה הם דברים של אנשים שיש מהם נמוכי דעת בתורה, וחלשים בחשיבה הלכתית שורשית. נכון היה אם היו אומרים שישנו תלמיד חכם גדול שאומר שבתנאים אלו ואלו הדבר מותר משום פקוח נפש, וממילא חייבים לצאת. אבל להתפתל ולומר שאמנם זה איסור אלא פקודת צה"ל מתרת איסורים, או מטשטשת חומר איסור של תורה, וזה דבר חמור מאוד .

מה שכתבתי מזמן למחות כנגד "רבעלעך" שמ"ימין" שהתיימרו לפסוק בענייני כלל ישראל, בעניין הריגת בני אדם ובקיום מחתרת נגד הממשלה וכדומה על סמך דעת תורה שלהם. עתה הגיע הזמן למחות באותה מידה, מאידך גיסא, כנגד "רבעלעך" שבאים להחניף לממשלה ונסמכים על מליצות מלוקטות לפסוק בעד ציות לממשלה להתיר איסור גם בניגוד להלכה.

גיבוב מליצות וציטוטים מדברי גאונים שיוצרים טשטוש יותר מאשר בהירות, ועל זה כתב המהר"ל בדרוש על התורה: מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, שעליהם אמרו חז"ל שבגללם המאורות לוקים. ואין כאן מקום להאריך. ברור שמי שלא יכול לפסוק בשאלות חמורות בכל ד' חלקי השולחן ערוך ופסקיו מקובלים בישראל, אינו יכול לפסוק פסקים בעניינם של כלל ישראל, שהם קשים ומורכבים הרבה יותר.

כל הכנסת יסוד מחודש שהאיסור איסור, אבל צריך להערים עליו או שצריך להסתיר האיסור או מותר להונות הציבור, זה יכול לומר רק תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, שעל זה נאמר: "רבים חללים הפילה", ופירש רש"י: "שהלימוד הוא מלשון "הפילה", שרצונו לומר: נפל, שהוא גוף שלא התפתח".

ועל זה כתב הרמב"ם דברים חמורים מאוד (הלכות תלמוד תורה, ה, ד):
"וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע, שוטה וגס רוח. ועליו נאמר: "כי רבים חללים הפילה...", אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות. עליהם אמר שלמה בחכמתו: 'אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים'".

יש בגמרא, (סנהדרין כו, ב) דוגמא לשיקול משונה של עמי הארצות לגבי פסקי הלכה. בדין שאסור לקבור אדם ביום-טוב, נאמר שם שרב הונא בריה דרב יהושע הכשיר לעדות כאלו (אנשים) שעברו על האיסור, ושאלו עליו: והרי הם רואים שרבנים מנדים אותם על זה? ומתרץ, דסברי דכפרה מכפרי לן רבנן. היינו שעמי ארצות אלו חושבים שהרבנים אמנם פסקו שזו עבירה, אבל הרבנים יודעים שצריכים לעשות את העבירה הזאת, ועל כן החליטו לטובתם, לנדות אותן כדי שיהיה להם כפרה על החטא שחטאו, אבל בעצם הרבנים מסכימים שצריך לעשות אותה.

מין עיוות מחשבות כאלו אנו קוראים בעניין זה בכמה מאמרים בעיתונים שנחשבים לדתיים ומחויבים למצוות. הרבנים אוסרים, אבל יודעים כביכול שצריך לעבור על האיסור, והם אוסרים סתם כך לא כדי לקיים את האיסור, ובגלל אהבת ישראל צריכים לחפות על מין פעולה כזו. כל זה הם דברי שחוק מכאיב לב. כשרבנים פוסקים שזה אסור, כוונתם פשוטה: איסור ללא כל התפתלויות וחיפוש חיפויים. "אין עצה ואין תבונה כנגד ה'".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il