השבוע נעסוק בפטור 'בעליו עמו', המכונה גם 'שמירה בבעלים'. בתורה כתוב:

מבואר בתורה, שלמרות ששואל חייב באונסים אם 'בעליו עמו' הרי הוא פטור מלשלם.
אף שהסברא היתה נותנת, שפטור 'בעליו עמו' מתייחס למקרים שבהם בשעה שנגרם הנזק, היה הבעלים ביחד עם השומר, ולכן יש מקום לומר, שבמקרה כזה השומר אינו חייב לשלם, הרי שההלכה היא (שולחן ערוך חושן משפט סימן שמו סעיף ב), ש'היה עמו בשעת שאלה - אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה'. דהיינו, שאם הבעלים היה 'עם' השומר בשעה שהתחילה השמירה, הרי השומר פטור אף שהבעלים אינו 'עמו' בשעה שהחפץ ניזוק.
עוד מבואר, שהגדרת 'עמו' פירושה, שהבעלים עבד עבור השומר.
ולכן, פטור בעליו עמו, פירושו שבמקרה שבשעת התחלת השמירה, עבד הבעלים עבור השומר, הרי השומר פטור מלשלם במקרה של נזק לפקדון. פטור זה מתייחס לכל חיובי השמירה, ולכל סוגי השומרים, ולכן אפילו שואל פטור, ואפילו בפשיעה.

בגמרא (בבא מציעא צז.) אומר רבא:

מדברי הגמרא רואים, שאין צורך שהבעלים יהיה עובד בתשלום, או בעבודה משמעותית - אפילו אם בשעת התחלת השמירה ביקש השומר מהבעלים למזוג לו כוס מים, והבעלים עשה זאת, פטור השומר.
מה הדין כאשר הבעלים עושה את העבודה עבור השומר ביוזמתו? במקרה זה נחלקו הטור והמרדכי. לדעת הטור (חושן משפט סימן שמו), אפילו אם הבעלים עשה מיוזמתו, הרי זו שמירה בבעלים. אולם המרדכי (בבא מציעא סימן שעג) כתב שבמקרה כזה אין זה נחשב שמירה בבעלים. בשולחן ערוך (שם סעיף ד) פסק כדעת הטור.
עוד יש לדון, מה הדין כאשר הבעלים רק התחייב ללכת לעבוד, אבל עדיין לא עשה שום דבר עבור השומר. במשנה בתחילת פרק השואל (בבא מציעא צד:) נאמר: "שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן, ומתה - חייב, שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם".
הגמרא אומרת, שרק אם השאלה קדמה לעבודתם של הבעלים השומר חייב. אולם, אם השאלה ועבודתם של הבעלים התרחשו בו זמנית, השומר פטור. על כך מקשה הגמרא, כיצד זה יתכן, הרי השומר מתחיל לשמור רק כאשר הוא מבצע פעולת משיכה, והבעלים מתחיל לעבוד באמירה בלבד.
מכח קושיית הגמרא לומד הרא"ש (שם סימן ו) שמרגע שהבעלים התחילו להתכונן לקראת העבודה, זה נחשב כבר שהתחילו לעבוד. אמנם, הרמ"ה חילק, שדווקא אם הבעלים מצידו מוכן לעבוד מיד, אלא שלשומר אין עבודה עבורו, נקרא שהתחיל את מלאכתו. אבל אם השומר אמר לבעלים לבוא לעבוד אצלו מחר, אין זו התחלת מלאכה, גם לא לעניין שאלה בבעלים.