בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לחג החנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

רעיונות לחנוכה

נס וטבע בחג החנוכה - ע"פ דרכו והסבריו של המהר"ל. המנורה והשמן - מדוע הנס נעשה דוקא בשמן ולא במנורה עצמה? נר ומזוזה משמאל ומימין - בעקבות ה"שפת אמת". חג האורות - בין תרבות ישראל לתרבות יוון.

undefined

הרב עזריאל אריאל

תשנ"ו - תשס"א
5 דק' קריאה
נס וטבע בחג החנוכה
המהר"ל מפראג נוהג להביע רעיונות עמוקים בשפת המספרים. המספר 6 - הרי הוא העולם החומרי. לכל עצם מוחשי ישנם ששה צדדים: ימין ושמאל, קדים ואחור, מעלה ומטה. לכן, למשל, ימי החול הם ששה. ששת הצדדים שיש לכל דבר הם המסגרת החיצונית שלו. למסגרת הזאת ישנו תוכן, והוא המספר 7. המספר 7 הוא עולם הטבע, כאשר יש בו נקודה פנימית שנותנת לו משמעות וקיום. זוהי משמעותה של השבת - הנקודה הפנימית, השביעית, שבתוך ששת ימי המעשה. מה שמעל הטבע מתבטא במספר שמונה. לכן מתן תורה הוא ביום שבא לאחר תום שבעה שבועות (ולכן שמחת תורה חל ביום השמיני של חג הסוכות).

שתי מצוות קשורות בקשר עמוק למספר 8: חנוכה - שמונה נרות בשמונה ימים; וברית המילה - ביום השמיני. ישנו גם קשר היסטורי ביניהם: היוונים אסרו על ברית המילה, ונצחונם של המכבים איפשר לחזור ולקיימה. שתי המצוות הללו מפגישות אותנו עם מה שמעל לטבע.

היום מדברים הרבה בעד השיבה אל הטבע. הנוער מבקש להיות טבעי וגם לקיים את התורה ומצוותיה באופן טבעי. ישנה הרבה כנות בציפייה זו. הדור הצעיר לא מסתפק בקיום טכני של המצוות. הוא רוצה להרגיש מחובר אל מה שהוא עושה. הוא רוצה להרגיש טבעי ולא מלאכותי. המלאכותיות - חותם הזיוף והצביעות טבוע בה. הטבעיות - חותם של כנות ואמת אישית מונח עליה.

יוון האלילית העריצה את הטבע. ביוון העתיקה אסור היה לפגוע בחורש הטבעי, מפני שזוהי פגיעה בנחלתה של "ארטמיס", אלת הטבע היוונית. ביוון העתיקה הוקמו בתי גימנסיון, בהם התעמלו הצעירים כשהם ערומים, כדי לבטא את הטבעיות של החיים, וודאי שלא להתבייש בהם.

לא זו דרכו של עם ישראל. עם ישראל אינו מתמכר לטבע אלא מבקש להתעלות מעליו ולקדש אותו. בספירת ה7- - הטבעית - יש בכוחה של יוון להתגבר על עם ישראל. (בלשונו של המהר"ל: היכ"ל = 65, בעוד ש-יו"ן = 66 בגימטריה. שני המספרים שייכים לעשירייה השביעית). אם אדם רוצה להיות "טבעי" - עליו לדעת כי גם היצר הרע הוא "טבעי" לצידו של היצר הטוב. והיצר הרע עלול לגבור במעט על הטוב. ייחודו של עם ישראל היא יכולתו להתחבר אל מה שמעל לטבע האדם, אל ספירת ה8- - הספירה הנשמתית. ברית המילה נראית כמו חיתוך אכזרי בגופו של האדם; - חיתוך המטביע בגוף חותם על-טבעי. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". גם נס חנוכה הוא ההתגברות של עם ישראל על המשיכה הטבעית אל תרבות יוון, ונכונותו לקבל עליו עול מלכות שמים, הבאה אליו ממקום שממעל לו. (בעשירייה השמינית מופיע ה-כה"ן = 75 בגימטריה, שהוא הרבה מעל יו"ן = 66).

נכון. חשוב וצודק הרצון "להתחבר". יש להתחבר אל האמונה בה', שלא תהיה שטחית ובנויה על סיסמאות אלא אמונה הבנויה על מחשבה מעמיקה ורגשות בריאים. יש להתחבר אל יראת ה' ואל אהבתו. ומתוך כך - נכונות לקיים כל מצוה, בין אם "מתחברים" אליה ובין אם לאו.

הפרדוכס המעניין הוא שמי שיקיים מצוות מתוך גישה כזאת, דווקא הוא ימצא את עצמו "מתחבר" אליהן באמת.

המנורה והשמן
"נס גדול היה פה". נס נעשה לאבותינו כדי שיוכלו להדליק את המנורה כהלכתה, בשמן זית זך וטהור. אמנם יכלו אבותינו להדליק שמן טמא, שהרי "טומאה הותרה בציבור". אבל באהבת ה' אותם, רצה לזכות אותם בקיום המצוה בשלמות ובהידור.
אך ראה זה פלא. בשמן נעשה נס גדול. אך מה עם המנורה עצמה? והרי אמרו חז"ל בגמרא (עבודה זרה, מג א): "שפודין של ברזל היו ומחופין בבעץ (בדיל)...". ומדוע נעשה להם נס דווקא בשמן ולא בגופה של המנורה? האם קצרה יד ה'?

ניתן לומר כי לקח גדול ניתן לנו בזה. השמן - הרי הוא סמל החכמה והרוח, התרבות והתוכן. המנורה - הרי היא הכלי החמרי, המסגרת המכילה בתוכה את התכנים והשאיפות הנעלות. הנס נעשה דוקא בצד הרוחני. כאשר מדובר על שאיפות ועל חזון, על ערכים ועל תכנים - כאן אין פשרות. כאן אין להתחשב במגבלות של המציאות הקיימת. ואם המציאות דלה מליצור את השאיפות הגדולות בכל תפארתן - יבוא הדבר בדרך של נס. אבל כאשר מדובר על הכלים ועל המסגרות - כאן אין "קפיצת הדרך". גאולת ישראל נדרשת לתקן ולרומם את כל המסגרות והכלים החומריים, גם אם הם גסים ודלים, ולא תרצה לשבור אותם כדי לדלג במהירות אל הגשמת השאיפות הגדולות. קימעא קימעא תבוא הגאולה: בתחילה - שפודין של ברזל. אח"כ "העשירו - עשאום של כסף. חזרו והעשירו - עשאום של זהב" (עבודה זרה, שם).

נר ומזוזה משמאל ומימין
"ויהי מקץ שנתים ימים". דורשי רשומות אמרו, כי ראשי תיבות הם, לאחת מהלכות החנוכה: שמאל - נר תשים, ימין - מזוזה. סידור מיוחד זה של המצוות סביב האדם הנכנס לביתו - יש בו תוכן עמוק. (ואנו נלך הפעם בעקבותיו של ה"שפת אמת").

פתח יש לו לביתו של אדם, ושני תפקידים יש לו: כניסה פנימה ויציאה החוצה. המזוזה, עניינה הוא השמירה על הפנים, על התוכן הפנימי אשר בבית ישראל פנימה, לבל ייכנסו אליו רוחות זרות. לכן מקומה הוא בצד העיקרי של הנכנס לבית, צד ימין. נרות החנוכה, תפקיד אחר להם. אמנם גם הם מצוה המוטלת על הבית, "מצוות נר חנוכה, נר איש וביתו". אבל תפקידם הוא ההארה כלפי חוץ. "נר חנוכה, מצוה להדליקה על פתח ביתו מבחוץ". מבטאים הם הנרות את ההקרנה וההשפעה של בית ישראל על העולם כולו.

אותה חלוקת תפקידים שמצאנו בשתי מצוות הבית: המזוזה והחנוכיה - היא חלוקת התפקידים שניתן לראות בין שני השבטים המרכזיים בעם ישראל: יוסף ויהודה. יוסף, הוא המייצג את הצד האוניברסלי, הכלל אנושי, שיש בעם ישראל. תפקידו הוא שמחייב אותו לרדת למצרים ולהאיר שם את אורות האמונה. יוסף הוא החנוכיה המונחת מבחוץ כדי להיות "אור לגויים". יהודה, לעומתו, הוא המייצג את הרוח המיוחדת של עם ישראל בביתו פנימה. הוא לא מחפש את נקודות המגע עם העולם שמבחוץ. יהודה הוא המזוזה המונחת על הפתח כדי לשמור היטב על הבית מכל הרוחות והסערות אשר בחוץ.

מי בראש? מהו התפקיד העיקרי והמרכזי של עם ישראל? - "לא יסור שבט מיהודה". יהודה, כוח התורה, הוא שנועד למלוכה. הוא המזוזה אשר בצד ימין, הצד העיקרי. יוסף, לעומתו, הוא הכוח האוניברסלי אשר בצד שמאל, השני בסדר החשיבות. ושניהם יחד צריכים לעמוד על הפתח. שניהם יחד צריכים לבנות את בית ישראל.

חג האורות - בין תרבות ישראל לתרבות יוון
חג החנוכה הוא חג של ראייה. המצוה היא להדליק נרות מאירים, והם נועדו לכך שנראה אותם. המצוה היא להראות את הנרות; ואכן ראינו הלכה מעניינת וייחודית לחנוכה: מי שאינו מדליק, אבל רואה נר שמישהו אחר הדליק - מברך על הראייה.

במבט מעמיק יותר, קשה לקבל את חנוכה בתור חג הראייה. הרי התרבות היהודית היא בעיקרה תרבות של שמיעה. מלכת התרבות בישראל היתה תמיד - המוסיקה. כן, זו הנשמעת מכינורו של דוד המלך. האומנות הפלסטית היתה תמיד בת חורגת ביהדות. ההמחשה החזותית - תמיד נדף ממנה ריח לא נעים של אלילות. לכן מעולם לא התפתח בעם ישראל מוסד התיאטרון. הלהקות שעשו "פורים שפיל" בעיירות היהודיות במזרח אירופה לא היו תיאטרון של ממש. יתירה מזאת: חז"ל מזכירים תמיד את בתי התיאטראות ובתי הקרקסאות של הגויים - בהקשר שלילי. ביוון, לעומת זאת, דווקא האומנות החזותית תפסה מקום מרכזי ביותר. עד היום, יוון היא המקור העיקרי שממנו לומדים אסתטיקה, פיסול ותיאטרון. מן הבחינה הזאת, החג שמבטא יותר מכל דבר אחר את הייחוד של עם ישראל מול תרבות יוון - הוא דווקא ראש השנה. שמיעת קול השופר, שמבטאת את תרבות השמיעה היהודית, עומדת בניגוד מוחלט לתיאטרון ולפיסול, שהם מבטאים את התרבות היוונית.

ומעניין הדבר, שדווקא חג החנוכה, החג שבו ניצחו המכבים את היוונים, משתמש בכלי שמבטא את התרבות היוונית: הראייה. בזה הדריכו אותנו חז"ל שעלינו "לתפוס את השור בקרניו", ולהתמודד עם התרבות היוונית דווקא בכלים שמאפיינים אותה. המפגש של ישראל עם יוון מביא אותנו לרכוש לעצמנו את הכלי היווני, אך להשתמש בו באופן כזה שיבטא תוכן יהודי טהור, שאפשר יהיה לומר עליו שהוא "חתום בחותמו של כהן גדול".

כמו כל התחלה, מתחילים בקטן. אבל אנו מצפים שאותה התחלה קטנה, שמנסה ליצור תיאטרון יהודי - גם בתכנים שהוא אמור לבטא, וגם תוך הקפדה על כללי צניעות - תהיה כמו אותו פך שמן שנמצא בבית המקדש. והוא לא יאיר לנו רק לילה אחד, אלא ייעשה בו נס גדול, והוא יספיק לשמונה ימים ויותר מכך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il