בית המדרש

  • מדורים
  • מדורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

ללמוד לדעת ולדעת ללמוד

שתי המצוות הללו, מסמנות שתי דרכים בחינוך ובהוראה: האחת, בהוספת דעת, בהעשרת מחשבתו של האדם, בבירור וזיקוק החומר הלימודי ובשינונו, והשנייה, בקישור הנפשי הפנימי של התלמיד אל המורה המחנך ואל התכנים הנלמדים.

undefined

הרב אוריאל טויטו

שבט תשס"ט
2 דק' קריאה
שתי מצוות יש לנו, שאף על פי שהן קשורות אחת לשנייה, כל אחת מהן היא מצוה העומדת בפני עצמה. לימוד תורה וידיעת התורה. מצוה יש בלימוד התורה גם אם אין לימוד זה מביא לידי ידיעה, כגון באדם החוזר על דבריו שלמד זה מכבר, וכגון בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל, שידע כל התורה כולה (מנחות צ"ט), וכל מה שלמד מכאן ולהבא אין בו תוספת על מה שכבר ידע. וכן באדם שכוח זיכרונו כל כך חלש עד שאפילו אם ילמד לא יזכור דבר ממה שלמד. זה וגם זה מקיימים את המצוה בשעה שהם לומדים תורה, אף על פי שאין הם מוסיפים דעת בלימודם. המהר"ל בהקדמתו לספרו תפארת ישראל מסביר כי מפני כך תקנו חכמים את נוסח ברכת התורה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה". לעסוק, ולא ללמוד. מפני שהלימוד מוגדר על ידי סך הידיעות הנקנות מן הלימוד, ואילו העיסוק בתורה כולל את עצם העיסוק בתורה גם אם טעה בעיונו או ששכח כל מה שלמד.
מלבד עצם הלימוד, מצוה נוספת יש בידיעת התורה. אדם מישראל צריך ללמוד את עיקריה של תורה והלכותיה, שנאמר: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", "זו מצוות עשה של תלמוד תורה, על כל אדם... ללמוד כל התורה שבכתב ושבעל-פה כולה" (שו"ע הרב הל' ת"ת פרק ב).
בעוד שתכליתה של מצוות ידיעת התורה ברורה, אנו תמהים: מה ערך יש לעיסוק בתורה שאינו מוסיף דבר לעולם הדעת של האדם?
בעל כורחנו אנו צריכים לבוא לידי הכרה כי ערכו של הלימוד הוא בעצם קיומו, בעצם ההתחככות בחכמי התורה ובדבריהם, בעמל וביגיעה כשהם לעצמם, ובקישור הנפשי של הלומד אל התכנים הנלמדים, ההולכים ונחקקים בליבו - גם אם אינם נחקקים בזיכרונו. העיסוק בדברי תורה תורם ללומד, לא רק דעת וחוכמה, אלא גם, ואולי בעיקר, קישור נפשי פנימי לחיים של תורה, לערכים של תורה, אהבה וקירבה לחכמי התורה וביותר לנותן התורה.
שתי המצוות הללו, מסמנות שתי דרכים בחינוך ובהוראה: האחת, בהוספת דעת, בהעשרת מחשבתו של האדם, בבירור וזיקוק החומר הלימודי ובשינונו, והשנייה, בקישור הנפשי הפנימי של התלמיד אל המורה המחנך ואל התכנים הנלמדים, ובהטמעתם בנשמת הלומד והמתחנך. ובלשונו של מרן הרב קוק באיגרותיו (איגרת רס"ו): "ההזרמה הנשמתית שהיא נותנת חיים עצמיים", ו"אורחות הלימוד הנקנים על ידי הדרכה איטית, ברוח של שינון ושימור".
החינוך השלם מורכב משתי דרכי החינוך הללו. בלא לימוד תורה, בלא עולם ידיעות עשיר ורחב, בבקיאות ובעמקות לא תבנה אישיות של תורה. הלימוד והשינון הבא מפי הורים ומורים, בעמל לימוד התורה הוא קומת הבסיס של החינוך. אך תפקידו של המחנך לא מסתיים בהעברת סך הידיעות לזיכרונו של התלמיד, אלא בהטמעתם בנפשו ועל לוח לבו.
ריה"ל מסביר כי מפני כך כאשר פנה הקב"ה אל עם ישראל, אמר: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ'). ולא אמר: אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ, אע"פ שבריאת שמים וארץ מעידה על גדולת הבורא ויכולתו יותר מניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שכן בעוד שהידיעה על בריאת העולם באה לאדם מהורים ומורים ומחקירה שכלית, הרי שניסי יציאת מצרים מבטאים את הקשר החי שלנו עם אלוקינו, את החוויה שנחקקה על לוח לבה של האומה, מפני שהאמונה שלנו באלוהינו לא באה לנו בדרך של לימוד ושינון אלא בזכות קשר של חיים. "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד').
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il