שבת הכלה והמלכה

יש לשבת קודש כמה כינויים, אחד מהם הוא כלה, ואחד מהם הוא מלכה. כפי שכתוב בגמרא 1
רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה.
המהר"ל 2 מבאר את המשמעות של המושגים "כלה" ו"מלכה": "כי השבת יש בה שתי בחינות, האחת שהיום מבורך מצד עצמו ולכך נקרא כלה, שהכלה יש לה ברכה, והבחינה השנית שהשבת מקודש נבדל משאר הימים... ולכך נקרא מלכתא, שהמלכתא היא נבדלת משאר בני אדם, שזה הוא עניין המלך שהוא נבדל משאר בני אדם, ואינו נכלל עימהם. וכנגד אלו ב' הדברים אמר הכתוב: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" קרא אותו שהוא מקודש ושהוא מבורך"... כי עיקר החופה הוא הברכה, כמו שאמרו (מסכת כלה פ"א): "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה"... וכנגד הקדושה שיש ביום הזה נקרא השבת "מלכתא" כי המלך נמשח בשמן הקודש".
נראה מדברי המהר"ל שהעניין של כלה זה הברכה שיש בה. ידוע שאת הכלה כולם מברכים, וכן היא מברכת את האורחים. וכן כל מטרת הכלה היא כדי להתחתן ולהוליד לילדים, ובכך להביא ברכת שפע לעולם. וכן השבת היא מקור השפע והברכה לכל השבוע כולו, ממנו אנו יונקים ברכה לשבוע שיבוא, והוא תמצית השבוע שחלף.
לעומת זאת המלכה העניין שלה הוא הנבדלות שיש בה על פני שאר אנשי הממלכה. היא האישה החשובה ביותר, והמרוממת מכל שאר האנשים (כמובן חוץ מהמלך). וכן השבת היא היום החשוב ביותר בשבוע, המרומם והקדוש.

רעיון זה ניתן להרחיב, ולראות שהוא מתאים בצורה גם לעובדה שהשבת היא כנגד גם בריאת העולם וגם יצ"מ.
מצד אחד, השבת היא זכר ליציאת מצרים, כפי שכתוב 3 : "ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת". ביצ"מ עמ"י הפך מעם של עבדים לעם מקודש ונבדל, עם בעל ייעוד וחזון לעולם כולו. מעלת הקדושה של עמ"י התגלתה דווקא ביצ"מ.
ומאידך, השבת היא זכר לבריאת העולם, כפי שכתובת בתורה 4 : "כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". מטרת השבת בבריאת העולם הייתה להחיל ברכה על כל הבריאה, ולתת ייעוד ומטרה לבריאה, כפי שכתוב 5 : "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". מאז בריאת העולם השבת היא סמל הברכה של השבוע. 6

אולי ניתן להוסיף שזה משמעות המושגים "שמור" ו"זכור" שנאמרו ביחד בעשרת הדברות, כפי שכתוב בגמרא 7 : "תניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע". העניין של "שמור" זה שמירת מצוות השבת, שבכך אנו נבדלים מכל שאר העמים, ע"י שאנו שומרים את מצוות השבת. וכן כתוב בגמרא 8 : "אמר ריש לקיש עובד כוכבים ששבת חייב מיתה", וא"כ אנו רואים ששמירת השבת היא המאפיינת את עמ"י במעלתם וקדושתם המיוחדת.
לעומת זאת לגבי ה"זכור" של השבת, משמעותו זכירה, כתוב בגמרא 9 : "ת"ר: 'זכור את יום השבת לקדשו' – זוכרהו על היין". שהעניין של זכירת השבת היא בברכה שמברכים על היין בשעת הקידוש. וא"כ גם כאן אנו רואים ש"שמור" מעיד על הקדושה, ו"זכור" המעיד על ה"ברכה" שקיימת בשבת.

ונראה שמוטיב זה מאפיין את השבת כולה, ושוזר אותה מכל הכיוונים, ואולי זה הטעם שאנו מדלקים שתי נרות, ומברכים על שתי חלות, כדי לציין את שני העניינים הללו, עניין הברכה ועניין הקדושה.

אם נסכם את הדברים בסכימה, ניתן לכתוב זאת כך:
שבת הכלה  ברכה  זכר לבריאת העולם  "זכור"  נר אחד  חלה אחת.
שבת המלכה  קדושה  זכר ליציאת מצרים  "שמור"  נר שני  חלה שנייה.

בתפילה שנזכה לשבת של מעין עולם הבא, שבא יחול ברכה וקדושה על כל העולם כולו, ויתקדש ויתברך שמו של ה' יתברך בפי כל. במהרה בימינו אמן.

---