בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

משה צבי נריה זצ"ל

יסוד הדור ויוצרו

דברים על מורנו ורבנו הרב משה צבי נריה זצ"ל במלאות שנה לפטירתו

undefined

הרב הראל כהן

אדר תשס"ט
8 דק' קריאה
מורנו ורבנו, הרב משה צבי נריה הכ"מ, יסוד הדור ואף יוצרו.
אם האִילְמוּת תוקפת אותנו ומגודל השבר מתקשים אנו להתבטא, צריכים אנו להדריר את הדיבור, ולומר על רבנו את מה שהוא אף פעם לא אהב לשמוע. שכן בשיבחו לא אהב לעסוק, אף כי כל מעשיו תמיד גררו אחריהם שבח ותהילה.
אמרנו: "יסוד הדור ויוצרו". והדברים מכוונים מאד, אמיתיים וכנים. כי את הדור הזה, רבנו יצר במו ידיו, במוחו, ובמחשבותיו. מחשבות קודש היו לו. עין בעין עם הקב"ה פעל, יום יום, לילה לילה.

"יתפרצו כֹחות עצורים"
כבר בשנת ה'תרצ"א, בהיותו רק נער בן ח"י שנים, עולה חדש בארץ-ישראל, תלמיד ישיבת "מרכז-הרב", אצל רבו מרן הראי"ה קוק זצ"ל, חרז את השיר
"הוֹי אַחִים נָרִיעַ
עַד אֲשֶׁר נַגִּיעַ".
המסתיים במילים:
"יִתְפַּרְצוּ כֹּחוֹת עֲצוּרִים".
בקריאתו זו לעודד צעירים נלהבים שכמותו, לפריצת "הכוחות העצורים", רצה להגשים את חזון רבו, שעד מהרה הפך להיות החלום שלו עצמו. כוונתו היתה לכחות עצורים באומה, שרק יחידי-יחידים, כרבו ושכמותו הבחינו בהם.
מהפכת ענק הפך בהקימו תשע שנים לאחר מכן את ישיבת בני-עקיבא הראשונה בכפר-הרואה. בנמיכות קומתו, ובשפלות ענותנותו, הרים והקים, את אשר ענקים ונפילים לא יכולים היו אפילו לשער, וזאת בשל ענקיות רוחו.

"משנת הרב"
את רבו מרן הראי"ה, היה הוא שהכיר לנו, לאומה כולה. הוא חיבר אותנו עם הרב קוק, והיותנו תלמידיו של הראי"ה קוק היתה לעובדה טיבעית ומוגמרת. בעיקר עשה זאת הרב נריה בחיבור ספריו הנפלאים על מרן הראי"ה קוק זצ"ל. וכשכיבדנו בביקורו המרשים בקרית-הישיבה בבית-אל, לפני חמש שנים, עם הוצאת המהדורה החדשה של הספר "משנת הרב", גילה לנו בנאומו המרגש קצת מדרך חשיבתו וחישובו את דרך חינוך הדור, ומשום כך החשיב הרב נריה נאום זה כציון דרך בחייו, מעין סגירת מעגל. הוא הפציר בנו לפרסם את תוכן הנאום, כפי שהוא עצמו העלה אותו על הכתב, ובמקביל פירסם אותו כמאמר בעיתון "הצופה", ולימים אף שילבו בתוך ספרו החדש.
בנאום זה סיפר שעם פטירת מרן הרב זצ"ל, החל בעריכת דבריו, וניסה לקרבם לחבריו, מדריכי בני-עקיבא, ובכך בעצם החל בנסיון להקים דור חדש על ברכי משנת מרן הרב. ורק לאחר מכן - כך סיפר - אחר שכבר בא דור חדש אשר לא ידע את דמותו של מרן הרב, ושאף היו בו מעטים שניסו להקטין את דמותו, החל בפירסום טורו השבועי בעיתון "הצופה", "שיחות הראי"ה", על הליכותיו של מרן הרב. היתה זו בעצם ההתחלה של חיבורם של 8 הספרים העוסקים בהליכות חייו של הראי"ה קוק זצ"ל, כאשר רק לאחרונה מסר לדפוס את האחרון שבהם.
בבואי לבית-החולים איכילוב, מספר חודשים לפני פטירתו, בתוך-כדי התארגנותו לשיחרור מאישפוז בן כמה ימים, אחז בידיו חבילת ניירות, ובשמחה רבה שנכרת היתה על פניו, הודיע לי, שכאן בבית-החולים, סיים את מפתח-האישים של הכרך החדש. אמרנו הכרך האחרון, אך הקרוב לרבנו יודע לְסַפֵּר שהרב נריה היה יכול - לו זכינו - להוציא עוד כרכים רבים נוספים העוסקים באישיותו ופועלו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל.

מרן הרב זצ"ל: "אתה מכיר את סגנוני". - הרב נריה: "זה יצר-הרע שלי".
סוד גדול היה כמוס עימו למעלה משישים שנה, ובחול-המועד פסח האחרון, זכיתי, והוא גילה לי סוד זה. היה זה עת שוחחנו בביתו, על דין כתיבת דברי-תורה בחולו-של-מועד. רבנו סיפר לי שמרן הרב זצ"ל היה מחמיר בזה מאד. וכאן ארע דבר מפליא: אם דרכו היתה תמיד לספר סיפור, ורק לאחר מכן הראה לי את המקום בספריו שהדפיס סיפור זה, הרי שהפעם שינה ממנהגו, ונעשה הדבר בסדר הפוך: הוא שלף פתק מבין מדפי ספריו הרבים, פתח אותו לפנַי, והחל מקריא לי ממנו כמה דברים. תוכנו של פתק זה, שאותו כינה תוך כדי הצבעה עליו - "זה היצר-הרע שלי", היה סיפור מעשה, בכתב-ידו הרהוט והמיוחד, שהגדיר אותו "אישי".
הבחנתי אז באור גדול שנסוך היה על פניו, אור גדול מן האור שהיה מצוי בין עיניו תמיד. וכך סיפור המעשה: הסופר ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן), שהיה עורך הירחון "ההד", הפציר במרן הרב זצ"ל לזרז את כתיבת המאמר, שצריך היה לכתוב עבורו, - מאמר הערכה לספריו של הסופר ר' ישעיה רייכר הי"ד, שמרן הרב זצ"ל החשיבם מאד. והנה הגיע חוה"מ סוכות, ועל-מנת שיצא הירחון לאור בעיתו ובזמנו, בחודש חשון הקרב ובא, היה צורך דחוף למהר ולכתוב את המאמר ללא שהות.
הבחור הצעיר משה צבי מנקין נקרא אל הרב, וזכה לשמוע מפיו משפט שהחמיא לו -לדבריו - מאד: "אתה מכיר את סגנוני", ומיד מסר לו את תוכן דברי-הערכתו על ספרי הרב רייכר ז"ל, והדברים נכתבו על ידי משה צבי הצעיר, בסגנונו של הרב. עד היום איש לא ידע כי מאמר זה, שנדפס על שמו של הרב, כתבו בעצם הרב נריה. (אפילו הרב נריה בעצמו הסתיר זאת במתכוין בספרו ליקוטי-הראי"ה חלק א עמוד 234). הרב נריה הבטיח לי, שאת הדברים ימסור לי, מכיון שהוא בעצמו נמנע מלפרסם דבריו אלו, שכן "זה היצר-הרע שלו". ואמנם בתוך ימים ספורים מצאתי בתיבת המכתבים שלי את צילומו של הפתק הזה, בצירוף ברכתו האופיינית: "בברכה נאמנה, משה נֵרִי'ה". את הדברים הללו שמפני ענותנותו הגדולה לא העיז מעולם לפרסם, מפרסמים אנו כאן, מתוך הרגשה שרצה שכן נעשה לאחר פטירתו.

כבוד לתלמידי-חכמים - סוד הצלת המשפחה מרוח הקומיניזם
רבנו חינך אותנו לאהבת התורה ולומדיה. לא פעם העיר לי, שעל גדולי ישראל לא תצא מילה רעה מפיו, אף אם חולק על דרכו של מי מהם ביסודות חובקי עולם. על אחד מן הגדולים ביותר, שהיה בר-פלוגתא חריף שלו, אמר לי, שגם בעיצומה של תבערת המחלוקת, מעולם לא השמיע דברים בגנותו, ויעידו על כך - כך גאה היה לומר לי - כל תלמידינו בישיבה. אמר לי: "לך תשאל בישיבה, אם אי פעם שמע מאיתנו איזה תלמיד בקורת על תלמידי-חכמים...".
אמר לי שתמיד הוא נפעם, הכיצד זה שבעיצומה של המהפכה הקומיניסטית, משפחתו שלו, כולה, נשארה נאמנת לתורה, ואף אחד מבניה לא התרחק מתורה ומצוות, דבר שהיה כמעט לפלא בתקופה זו. הוא אמר שחינוך לכבוד תלמידי-חכמים היה יסוד מוּסד בבית אבא, הרב פתחיה מנקין זצ"ל, ובזכות זה ניצלה המשפחה. רבנו אף מעיד בעצמו, בהספד שנשא על אביו ביום השלושים לפטירתו: "מעולם לא שמענו מפיו דבר-גנות ואפילו הערת-בקורת על רב בישראל". עוד אמר, שמי שפוגע בתלמיד-חכם אחד, סופו שימצא דופי בכל תלמיד-חכם אחר, ומשם הדרך לעזיבת תורה ומצוות כבר איננה כה רחוקה. רבנו הדגיש באוזנַי שבהיותו נער צעיר, בבואו לישיבה במינסק, שמע לראשונה בחייו מישהו מתבטא בבקורת על תלמיד-חכם, והיה זה עבורו הלם גדול.

"העשרים שנה האלו עלו לנו ביוקר"
בהלוייתו של מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהיה כהגדרתו מורו ורבו, זעק: "העשרים שנה האלו עלו לנו ביוקר", כשדבריו מכוונים לאותן כ' שנים מיום פטירת מרן הרב זצ"ל ועד שחזר הרצי"ה באופן פעיל לישיבה, ולהנהגתה (הרצי"ה שקד באותם השנים על הוצאת כתבי אביו הרב זצ"ל, בצו אביו, ועל-כן נמנע ממנו לשאת על כתפיו את עול הישיבה). ודוקא מרבנו באה זעקה זו, שכן הוא ידע יותר מכל אדם אחר, את מחיר השנים הללו. הוא היה מייצר - אם אפשר להתבטא כך - תלמידים צעירים, בכבשונה של נשמתו, יחד עם עמיתו מורנו ורבנו הרב אברהם צוקרמן שליט"א, תחת כנפי הישיבה בכפר-הרואה. צעירים יחידי סגולה אלו חפץ היה לשלוח לישיבה המרכזית, ממנה בא הוא, אך טרם היו בה אז הזרועות הארוכות של הרצי"ה למשוך אותם אליה. ומצעירי אותם כ' שנים הללו, מעטים-מעטים הם שעומדים לנו היום בהנהגת דרך-הקודש של מרן הרב זצ"ל, וחסרות הן לנו מאד בציבור הישראלי.
רק משנכנס הרצי"ה לפעילות השוטפת העצומה שלו בישיבה המרכזית, החלה ההפריה ההדדית בין שתי הישיבות, ונוסחה זו היא הבסיס והמודל ליחס שבין הישיבות ובנותיהן עד היום הזה: הרב נריה והרב צוקרמן היו מעלים את התלמידים על דרך התורה ולימודה, והישיבה המרכזית קבלה אותם כתלמידים צעירם, אשר בה גדלו וברבות הימים היום הם למחנכים של דור בנים. אך שמא כנגד כ' שנים אלו, בהם לא היתה ההפריה הזו, האריך הרב נריה את שהותו בתפקיד החשוב, והקים עוד ועוד ישיבות ואולפנות בני-עקיבא.

הצ'וּפּ - כדי שיהיה במה למשוך
הרב נריה היה מקבץ אליו את הצעירים, אפילו בעלי הצ'וּפּים (הבלוריות), ואותם קיוה לשלוח קדימה, לגדול בתורה ובהנהגתה. הרב נריה בעצמו כתב בשנת ה'תש"ז, במלאות שבע שנים להקמת הישיבה בכפר-הרואה: "תשעים אחוז מתלמידי הישיבה לא היו הולכים ללמוד בישיבה אחרת, לא היו חושבים על ישיבה בכלל, ועכשיו קרבה אותם הישיבה לתורה ולעבודתה".
הרב נריה סיפר, שעת ביקר האדמו"ר מויז'ניץ בשנותיה הראשונות של הישיבה, בכפר הרואה, התרשם הוא ביותר מן המפעל החשוב, רק ציין שמפריע לו מראֶה הצ'וּפּים המתפנפים של "בחורי ישיבה" אלו. ראש הישיבה הצעיר ענה לו, שבבית אבא בעיירה, לימדו את הצעירים, שאם ילד שוחה בנהר הגועש ולפתע מבחינים שהוא טובע, יש למשוך אותו החוצה בצ'וּפּ. כך גם בישיבה החדשה - אמר - במידה מסוימת טוב שישנם הצ'וּפּים, כדי שיהיה במה למשוך...

"הלא ידעת שמקפיד אני על כל פרט"
החסר בלב האומה גדול, אך כפל כפלים למי שהיה קרוב לרבנו, וזכה להיות מואר מקרוב באור פניו. רבנו היה מלוֶוה צמוד להוצאת "אורות" בבית-אל, בהוציאנו לאור כתבי הראי"ה קוק זצ"ל, ונוהגים היינו לשלח אליו כל דבר מילין, לפני פירסומו, והיה הוא מגיה, מלטש ומשפץ, מוסיף ולעיתים משמיט, ומוזר לנו מאד למסור מאמר שעוסק כל-כך בו, מבלי שיוכל הוא לראותו לפני כן. כאשר פעם אחת, לפני מספר שנים, נדמה היה לרבנו שהננו עומדים לפרסם דבר הנוגע אליו מבלי שתינתן לו האפשרות לבחון את הדברים לפני כן, כתב אלי: "הלא ידעת שמקפיד אני על כל פרט, ואכן הראיתָּ לי עד כה כל מה שנוסף. היתכן ששורות הנוגעות ישירות אלי, הקשורות ישירות בי, יובאו לרבים מבלי שאֶראה אותם? אפשר שאסכים לאשר רחש לבכם בכוונה טובה, אולם אפשר שמשפט מסויים, או אפילו מִלה מסויימת תֵּרָאה לי כלֹא-מתאימה, ופרסומה יכאיב לי". אך כמה משאלות הותיר רבנו בענין פירסום כתבי הראי"ה, ולא הספקנו בעוונותינו למלאותם בחייו, אך עתה מחוייבים אנו למלא את אשר ביקש.

"וישועה רחקה מאתנו"
בעיצומם של ימים קשים ומחרידים הלך מעמנו רבנו. תכנית הניתוח הממושך הזה, של ארץ-ישראל, קרעה את רוחו הגדולה והחזקה לגזרים, טיפין, טיפין. כאילו תלשו ממנו איבר איבר, ובייסורים קשים. וכפי שכתב אלי ממירון, כשנה וחצי לפני פטירתו: "הנני נמצא בצפון ולבי במזרח, בירושלים, וקשה לבטא מה שעובר בלב בימים אלה". והנה ביום הפקרת שכם לידי אויב, נלקח מעימנו. זהו אותו המקום שנאמרו לראשונה לאברהם אבינו דברים ברורים מפי הגבורה ביחס לארץ-ישראל, שכן בשכם נתבשר: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב ; ז). וכן - "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה". וכפירוש חז"ל (בבא-בתרא ק.): "כדי שיהא נוח לכיבוש לפני בניו", ופירש שם רש"י: "כדי שיהיו בניו כיורשים ולא כגזלנים". ביום מר ונמהר זה לא עמדו לו עוד כוחותיו. הוא עצמו חשש פן ישפיע קושי המצב על כחותיו, ולפני שנתיים כתב אלי: "יהי רצון שצרות הכלל לא תפגענה בכל המעשים הברוכים שמחובתנו להמשיך בהם יום יום".
את כאבו על הניתוח האכזרי והמחריד הזה לא הסתיר מאיש, ובשנים האחרונות אף הרבה להיות אחראי לניסוחם ופרסומם של כרוזים וקריאות גדולות, שאף עשו רושם אדיר בארץ.
בהלוויתו ביקשנו כולנו ממורנו ורבנו הכ"מ, להתפלל על כל הדור שהקים והנהיג; על ארץ-ישראל, שאותנו חינך לאהבתה ולכיבושה; על תורת ישראל ולומדיה, שיש המשפילים אותה לשאול תחתיות. רבנו יחסר לנו מאד, אך צוואתו ברורה ובהירה, בין בכתובים, ובין במעשים. וכפי שכתב הוא בהקדמתו ל"משנת הרב", בתקופת פרעות ה'תרצ"ו, והדברים אף חוזרים על מי שאמרם:
"עם ישראל התגבר תמיד על צרותיו מתוך השתקעות גמורה בתוך סִפרו, מתוך התייחדות ודבקות באלהיו. ואם לא זכינו שיהא רבנו זצוק"ל עצמו משמיעינו את דבר-אלקים ומורנו את דרכי עבודתו, הרי מפתחות ספריו מסורים בידינו, ואורו גנוז באותיותיהם ותגיהם. נִסע נא אפוא ונלכה לאור נשמתו אשר נגנזה במשנתו, ובימים אלה אשר צל-המוות פרוש עליהם וישועה רחקה מאתנו, יהיו נא לנו דבריו הקדושים למקור-חיים ומעין-ישועה".
רבנו השאיר אותנו לאנחות, ונותרנו עתה עם רוחו ומעשיו. אנו, תלמידיו, דור בני הישיבות, שהתחנכו תחת השפעתו, אנו, הדור הזה, הם-הם מעשיו, כי את דורנו הוא יצר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il