בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • הכיסופים והבית השלישי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

על מי מוטלת החובה לבנות את המקדש?

בית המקדש שייך לכל מי שמשייך את עצמו אל הקדושה ורוצה להתקרב אליה. לעומת העולם המוכר לנו, בו זוכים רק תלמידי החכמים וסופרי הסת"ם לראות את פרי עמלם מובא אל היכל מקדשי המעט - בבית המקדש זוכה לזאת כל חקלאי.

undefined

הרב דוד ברוקנר

אדר תשס"ט
2 דק' קריאה
הציווי הפותח את הפרשה, ובעצם את כל סדרת הפרשות שמכאן ועד לסוף ספר שמות, היא "ועשו לי מקדש". מדקדקים ציינו שהלשון "עשיה" מורה על הרובד התחתון והמגושם ביותר של המציאות, וכפי שמתבטא בפסוק (ישעיה מ"ג) "כל הנקרא בשמי ולכבודי - בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו " (וגם בלשון ימינו מובן ההבדל בין "יוצרים" ל"אנשי מעשה"): התעסקותו של הקב"ה עם עולם העשיה הוא הפלא הגדול ביותר.
היכן באה לידי ביטוי העובדה שבית המקדש הוא מקום מאוד מעשי? בכך שהוא אינו מקום יוקרתי המייעד עצמו דווקא לאלו המוכשרים לעבוד את ה' ביגיעת שכלם או בהתלהבות לבם, אלא בית לכל מי שמשייך את עצמו אל הקדושה ורוצה להתקרב אליה. לעומת העולם המוכר לנו, בו זוכים רק תלמידי החכמים וסופרי הסת"ם לראות את פרי עמלם מובא אל היכל מקדשי המעט - בבית המקדש זוכה לזאת כל חקלאי.
אולי לנו קשה לחשוב כך, אך גיבוריו של המקדש הם ה"עם שבשדות" המביאים אליו את גידוליהם. אמנם נכון שהכהנים והחכמים אחראים על סדריו התקינים והרצויים של המקום כשליחיו של ה', אך תכליתו של המקום, הקהל אליו הוא פונה - הוא רבבות עמך בית ישראל. אלו שכיום מוצאים עצמם לכל היותר כצופים פסיביים בדיונים הנערכים בין חכמי התורה - אמורים למצוא את עצמם בבית המקדש, מוקד השראת השכינה העולמי, כאורחי הכבוד שהעבודה כולה חוגגת סביב משלח ידם המועלה לירושלים. ואם בבתי המדרש מחפשים הממונים לכך ספרי קודש - אז בבית המקדש הם יחפשו דגן ותירוש ויצהר ובהמות.
זה עיקר נחת הרוח לפני הקדוש ברוך הוא, ובית המקדש משקף בסדריו את דמותה של ממלכה ישראלית שלמה שכולם שותפים מלאים בה.
כשאנחנו מדברים על השראת שכינה בישראל - על זה בדיוק אנחנו מדברים.
---
ועוד נגזרת מהדקדוק שבראש הדברים: אנחנו חייבים לעשות מקדש , במובן הכי מעשי של המלה. כיום מתחדדת והולכת ההכרה שבית המקדש חסר לנו מאוד. ההכרה הזאת, החיובית כשלעצמה, הצמיחה פעולות של בירור מהו המקדש ומהם הכיסופים הנדרשים אליו ואיך אנחנו מתגעגעים אליו. אלא שמרוב דיבורים כאלו שוכחים להתעסק באיך עושים מקדש . בית המקדש הפך למשל, לסמל מופשט של אהבת חינם או של השלמת יעדי הגאולה (שלא לומר: של משהו שנופל מהשמים), והמקדש המעשי, הממשי, נדחק לשולי התודעה. "מה, בית ששוחטים בו קורבנות? אתה בכלל לא מבין! זה משהו עמוק יותר, קדוש יותר, כללי יותר" - לא כלום יותר. ממש כמו שהיתה ארץ ישראל לפני מאה שנה.
וזאת צריך לזכור: עוד יש בית שחרב. עוד יש הר שמחולל. עוד יש עשיה רבה לפנינו, ואנחנו מתחמקים ממנה - מי ביודעין ומי בלא יודעין. נכון, המציאות עדינה ורגישה: בטחונית, פוליטית, וגם קצת הלכתית. אבל אי אפשר לומר שאין בכלל מה לעשות. עשה משהו: עלה אל ההר בטהרה, או דפוק על השערים מבחוץ. או סתם שאל את עצמך, בכנות: מה אני עשיתי , משהו קטן, כדי שבית המקדש יבנה, ולו טיפ-טיפונת יותר מהר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il