בפסוקים אלו מרומזת מערכת היחסים בין ישראל לעמים במשך כל הדורות. מעשה אבות סימן לבנים.
העולם-הזה דומה ללילה והגאולה העתידה היא עלות השחר וזריחת החמה. במשך כל הדורות הדומים ללילה נמשך המאבק בין ישראל לעמים. עם ישראל עומד לבדו, "עם לבדד ישכון" כמו שיעקב נותר לבדו. עם ישראל הולך בדרכו המיוחדת באמונתו בה' אחד, וכל העמים נאבקים עימו ולא יכולים לו.

הצלחת הגויים מתבטאת רק בפגיעה בכף הירך, הם יכולים רק לגרום שעם ישראל יהלך צולע. הם מצליחים להאט את קצב ההליכה לקראת הגאולה אבל אינם יכולים לעצור לגמרי את ישראל.

עם ישראל מתקדם לקראת גאולתו כשהוא צולע עד עת הגאולה הקרובה לבוא, ואז בעלות השחר יודו כל העמים בצדקת דרכו של ישראל ויברכו אותו, ואז תזרח השמש לרפאותו. כמו שנאמר, "וזרחה להם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג).