הקדמה להלכות חנוכה - מהות החג
ימי החנוכה נקבעו לדורות זכר לשני ניסים שנעשו בחנוכה: נס פך השמן. ונס הנצחון של החשמונאים על היונים במלחמה והחזרת מלכות ישראל (עיין פרי חדש תרע).

באמצע ימי הבית השני השתלטו היונים על עם ישראל וארצו


על נס פך השמן להדלקת המנורה נאמר בגמרא "שכשנכנסו יונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול; ולא היה בו אלא להדליק יום אחד - נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:).

וכך כותב הרמב"ם (שם):


מפני שני הניסים הללו תקנו חז"ל: א. להדליק נרות חנוכה - זכר לנס פך השמן. ב. לומר "על הניסים" ו"הלל שלם" - זכר לנציחון במלחמה. ולכן ימים אלו נקראים חנוכה, כלומר: חנו-כה, שביום כ"ה בכסליו חנו מאויביהם". (אחרונים)

שני הניסים קשורים זה בזה:
"חזרת המלכות לישראל" קשורה להדלקת המנורה בבית המקדש. מלכות בית דוד מכונה בתהילים "עריכת נר,. וכך כתוב שם (קלב) : "וכוהניה אלביש ישע וחסידיה רנן ירננו. שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי. אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו". דוד המלך מנבא על חזרת המלכות לישראל ועל ישועה שנעשית על ידי הכוהנים וכותב "ערכתי נר למשיחי".
גם הנביא זכריה, שמנבא על חזרת המלכות לישראל בתחילת הבית השני, רואה מנורת זהב (פרק ד):


למדנו שהמלכות בישראל משולה למנורת הזהב, והיא קשורה לכהונה, שאף היא מסומלת בהדלקת המנורה. לכן גם בתפלת הימים הנוראים אנו מתפללים על חזרת מלכות לישראל במילים "ועריכת נר לבן ישי משיחך".

משמעות נס פך השמן
א.
כתוב בספרים: כל מקום שנזכר שמן בתורה ובדברי חכמים לעניין הדלקת המנורה, רומז לחכמת הלב ולמחשבה שבמוח. וכשנכנסו היונים להיכל, טמאו כל השמנים, כלומר פגמו בחכמה ובמחשבות הלב אצל רוב ישראל, שהתחילו גם הם נוהים בלבם אחר החכמה של היונים וחשבו שיש בה ממש. וכשחזרו החשמונאים ונכנסו להיכל לא מצאו אלא פך אחד משמן טהור שלא היה בו להדליק אלא יום אחד, כלומר, עם כל מה שפגמו היונים במחשבות הלב של ישראל קדושים, עדין מאירה בלבותם מחשבה טהורה אחת וניצוץ אחד של חכמת אמת, לידע שהם קדושים ובחירים מכל האומות וכל הגויים ילכו לאור ישראל ולא ישראל ילכו לאורם.

ולנס זה של טהרת הלב והנשמה, צריכים ישראל בכל הדורות, וביותר, בזמן שהם משועבדים ונתונים תחת עול הגויים. שכל זמן שאמונת לבם ומחשבתם טהורה - הם גאולים ועומדים אפילו בשעבודם, אבל בזמן שהאמונה והחכמה שבלב פגומה - הם משועבדים אפילו בחרותם; כל גזרות שהגויים גוזרים על ישראל עשויות להתבטל, אבל כשהאמונה מתערערת בלב וכשחכמה מסתלפת, היא עשויה להשתקע וישראל עשויים חס וחלילה להיות אובדים ונדחים בין האומות.

ואין ישראל יכולים להינצל מפורענות קשה זו, אלא על ידי סיוע מן השמים בדרך נס. ואימתי זוכים לנס זה? כל זמן שלא כבתה הגחלת האחרונה ועוד נשתמר בקרבם "שמן" להדליק יום אחד, אז הם זוכים לנס, שמן השמים מסיעים להם ומדליקים ממנו נר תמיד.

ב.
כָּתַב הָרַמְבָּ"ן בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה (סֵדֶר בְּהַעֲלוֹתְךָ):

וְרָאִיתִי עוֹד בִּ"יְלַמְּדֵנוּ" וְכֵן בְּמִדְרָשׁ רַבָּה:


חשיבות החנוכה
ג.
יְסוֹד הַהֵיכָל בִּתְחִלַּת הַבַּיִת שֵׁנִי - בכ"ה כִּסְלֵו. כְּשֶׁחָזְרוּ עוֹלֵי הַגּוֹלָה מִבָּבֶל הִתְחִילוּ בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבַעֲצַת הַמַּשְׂטִינִים נִפְסְקָה הָעֲבוֹדָה עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. אַחַר כָּךְ חָזְרָה וְנִתְחַדְּשָׁה עֲבוֹדַת הַבִּנְיָן, וְהֵקִימוּ יְסוֹדוֹתָיו שֶׁל הֵיכַל ה' בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְכִסְלֵו, וּבַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחָרָיו, הוּא כ"ה בְּכִסְלֵו, שָׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת הַיְּסוֹד. וְכֵן הַנָּבִיא אוֹמֵר: "שִׂימוּ נָא לְבָבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמַעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי (כ"ד לְכִסְלֵו) לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם". (חַגַּי ב). וּמִיּוֹם זֶה הִתְחִילָה הַבְּרָכָה לָחוּל עַל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִן הַגּוֹלָה.

שמחת החנוכה
ד.
חנוכה בְּשִׂמְחָה - וּבִבְגָדִים נָאִים כָּתַב הָרַב כַּף הַחַיִּים (אוֹת ח') שֶׁצָּרִיךְ לְהַדְלִיק נֵרוֹת חנוכה וּלְבָרֵךְ בְּשִׂמְחָה. וּגְאוֹן עוּזֵנוּ הַבֵּן אִישׁ חַי כָּתַב בְּסִפְרוֹ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת (אוֹת כ"ו). "בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וַחנוכה וּפוּרִים יֵשׁ יִתְרוֹן וּמַעֲלָה בִּבְחִינַת הַנָּשִׁים לָכֵן צְרִיכִים הֵם לְהַחְלִיף בִּגְדֵיהֶם וְלֹא יִשָּׁאֲרוּ בְּבִגְדֵי חֹל. גַּם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּכְשִׁיטִין שֶׁל זָהָב תִּלְבְּשֵׁם בְּאֵלּוּ הַיָּמִים לְהוֹרוֹת עַל יִתְרוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּאֵלּוּ הַיָּמִים בַּבְּחִינָה שֶׁלָּהֶם לְמַעְלָה".

ה.
לָכֵן, הַנָּשִׁים צְרִיכוֹת לְהִזָּהֵר לְהִתְלַבֵּשׁ יָפֶה לִכְבוֹד הַהַדְלָקָה כִּי הַדְלָקָה עוֹשָׂה מצווה וְהָעִקָּר הוּא בִּזְמַן הַהַדְלָקָה וְלָשִׂים תַּכְשִׁיטִים. וּבִכְלָל, גַּם גְּבָרִים יִזָּהֲרוּ בְּזֶה לְהִתְלַבֵּשׁ כְּפִי שֶׁהֵם מִתְלַבְּשִׁים לִכְבוֹד אוֹרְחִים, מִי שֶׁשָּׂם כּוֹבַע עַל הָרֹאשׁ כְּשֶׁבָּאִים אוֹרְחִים חֲשׁוּבִים לְבֵיתוֹ וְכֵן אִם לוֹבֵשׁ מְעִילוֹ - יָשִׂים כּוֹבַע..., וּבְוַדַּאי לֹא יְבָרֵךְ עִם חֻלְצָה קְרוּעָה, סַנְדָּלִים וְכַדּוֹמֶה, לְהַרְאוֹת כַּמָּה הַמצווה יְקָרָה וַחֲבִיבָה לָנוּ!

ו.
מצות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולקח שמן מן הצדקה ומדליק. (רמב"ם פ"ד הלכה י"ב).

איסור תענית
ז.
אִסּוּר תַּעֲנִית - "מַאי חנוכה? דְּתָנוּ רַבָּנָן: בכ"ה בְּכִסְלֵו, יוֹמֵי דַּחנוכה תְּמַנְיָא אִינוּן דְּלָא לְמִסְפֵּד בְּהוֹן וּדְלָא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן - יְמֵי חנוכה שְׁמוֹנָה הֵם שֶׁלֹּא לִסְפֹּד בָּהֶם וְלֹא לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם" (שבת כ"א ע"ב).
סֵדֶר הַבְּרָכוֹת בְּלַיְלָה רִאשׁוֹן וּבִשְׁאַר הַלֵּילוֹת

ח.
"הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנָה יָמִים הָאֵלּוּ, שֶׁהַתְחָלָתָם כ"ה בְּכִסְלֵו, יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל, וּמַדְלִיקִים בָּהֶם הַנֵּרוֹת בָּעֶרֶב עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה מִשְּׁמוֹנַת הַלֵּילוֹת, לְהַרְאוֹת וּלְגַלּוֹת הַנֵּס וְיָמִים אֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִים חנוכה וְהֵן אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית כִּימֵי הַפּוּרִים. וְהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת בָּהֶן מצווה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּקְרִיאַת הַמְּגִילָה" (רַמְבָּ"ם הִלְכוֹת חנוכה פ"ג הֲלָכָה ג'). עִקָּר הַהַדְלָקָה הוּא פִּרְסוּם הַנֵּס, כְּעִנְיַן הָאוֹר הַנִּרְאֶה לְמֶרְחָקִים עֲצוּמִים.