פסח הוא חג של זיכרון ותקווה. זיכרון הוא בעצם המפתח לקיום היהודי ולחיים יהודיים בעלי משמעות. כל הטקסים והמאכלים של פסח, הסדר על כל מנהגיו, נועדו להיות עזרים לזיכרון. אנחנו זוכרים אירועים שהתרחשו לפני יותר מ-3,000 שנה וחוגגים אותם.
במובן הזה, בזיכרון הלאומי הארוך שלו, העם היהודי מיוחד במינו. אנחנו זוכרים שעזבנו את מצרים ביום חמישי בשבוע וניסי הגאולה בים סוף מונצחים בתודעתנו ובתפילות שאנחנו אומרים בכל יום. ההיסטוריה היהודית מאברהם עד היום היא רצף אחד גדול של אירועים חשובים, אנשים מיוחדים, עקשנות והתמדה שלא תתואר. ועם זה, העם היהודי, בתודעתו הקולקטיבית, זוכר הכל ומוודא שהזיכרון יעבור מדור לדור. זה סוד החיוניות של סדר פסח שבו אנחנו חוגגים אירועים שהתרחשו לפני יותר מ-3,000 שנה.
יהודים שאיבדו את הזיכרון שלהם וחיים רק בהווה המשתנה תדיר, חיים תמיד בחרדה ובספקות. הם מתנודדים, נטולי שורשים, ברוחות שמטלטלות את עולמנו מכל עבר. אובדן זיכרון הוא אסון לעם לא פחות ממה שהוא אסון לאדם הפרטי. הורים וילדים נכנעים למחלת השכחה הזאת.
מספרים על פרופסור מפוזר שירד בתחנת האוטובוס שלו, אך היה מבולבל כל כך עד ששכח את הכתובת של ביתו. כשראה ילד ששיחק בכדור על המדרכה, הוא ניגש אליו ושאל "אתה יודע איפה גר הפרופסור הגדול?" הילד הביט בו בפליאה ואמר "אבא, אתה לא מזהה אותי?" בלי זיכרון משמעותי משותף, הדורות לא יוכלו לזהות אלה את אלה.
משום כך סדר פסח והחג כולו חיוניים כל כך ומוסיפים להתקיים בעם היהודי, אפילו בקרב חלקים בעם שאינם מקפידים על מצווה קלה כחמורה. כולם מבינים במעמקי לבם את החשיבות של הזיכרון דורי ושל המסורת. פסח הוא כנראה עזר הזיכרון החזק ביותר שיש ליהדות. עם כל נגיסה במצה הזיכרונות מציפים את התת-מודע, את הנשמה שלנו. זה הלחם של אבותינו. הוא מזכיר לנו לא רק את עבדות מצרים אלא גם את תקופת המקדש, את הגלות מספרד ומצרפת, את יהדות מזרח אירופה הדגולה ואת השואה, את ישראל העתיקה והנוכחית. המצה מספרת לנו על עברנו ועל המסע שעשינו בתולדות האנושות.
דברי הנביא "אתם עדיי" מהדהדים במוחותינו ובלבותינו ובקול פצפוץ המצות שאנחנו לועסים ומעכלים: תראו איפה היינו ועל מה התגברו. זכרו את הדורות שאפשרו לנו להגיע ליום הזה. ראו את פני הילדים והנכדים בשולחן הסדר. איזה מסר נעביר להם? איזו מורשת שנשאיר להם אם לא את העבר ואת הזיכרון?
הצד השני של המטבע בחג הפסח הוא התקווה. הציפייה לעתיד טוב יותר ולא משנה כמה קשה בהווה. היהדות היא דת של תקווה ואופטימיות. אלפי שנים הכריזו היהודים בסדר פסח "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ההכרזה הבלתי סבירה הזאת התגשמה לנגד עינינו. רק נטולי התקווה יכולים להתכחש לחשיבותה או למסר שהיא נושאת. העולם מלא פסימיסטים מלאי חשיבות עצמית, אך התקווה שנמשכה דורות רבים הוכיחה שהיא מוצדקת במציאות ממש, בפועל.
אנחנו נוסיף לקוות לדברים טובים יותר, לתחיית העצמות היבשות מהחזון הגדול של הנביא יחזקאל, לימים של שלום, ביטחון וחירות אמיתית לכולנו. יש לנו תקוות אדירות לעתידנו ולעתיד האנושות כולה. מעולם לא איבדנו את התקווה שדברים ישתפרו ושהעתיד יהיה טוב יותר.
חג הפסח מחזק את התקוות והציפיות האלה. תהיה זו לשון המעטה לומר שמצבנו היום איננו מושלם, אך חג הפסח מזכיר לנו שאסור להתייאש. התבוננות באתגרי העבר נוסכת בנו ביטחון מחודש ביחס לעתיד. לבנות משפחות, לחנך צעירים וזקנים, לשאוף לשיפור ולפעול להשגתו גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית - כל אלה הלקחים שאנחנו לומדים מחג הפסח. השילוב של זיכרון ותקווה מבטיח לנו שבסופו של דבר נשרוד ואף ננצח.