בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חיוב ההודאה על נס
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה

קביעת יום הודיה בזמן הזה

מברר את הסמכות להוסיף ולקבוע ימי הודיה בזמן הזה על פי המהר"ם אלשקאר, המג"א והחת"ס, ומביא את מחלוקת הנצי"ב והחת"ס אי חיוב ההודיה לדורות הוא מהתורה או מדרבנן. עוסק בשאלות האם ועל סמך מה ראוי לקבוע אמירת הלל ביום העצמאות וביום ירושלים, וקובע חד משמעית שיש לקרוא הלל בברכה. מברר שיש לברך 'שהחיינו' ביום העצמאות. ומוסיף דברים על חובתנו להתבונן בראייה נכונה מתוך אמיתיותה של תורה במעשי ה' ולהודות לה' על הטוב אשר גמלנו בהקמת מדינת ישראל גם אם אינה בשלמות.

undefined

הרה"ג דוב ליאור

איר תשס"ט
15 דק' קריאה
החתם סופר באו"ח סימן קצא מביא את מחלוקת המהר"ם אלשקאר והפר"ח לגבי השאלה האם ניתן ואפילו מצווה לקבוע יום הודיה על נס בזמן הזה אחר שבטלה מגילת תענית 1 או שאי אפשר ואסור להוסיף ימים טובים.

שיטת המהר"ם אלשקאר 2 שמותר לקבוע יום הודיה בזמן הזה מסתמכת על סמכות בני העיר 'להסיע על קיצתן' 3 (דהיינו: לכפות על מיסים). הוא מוסיף שקבלתם מחייבת גם את הבאים אחריהם, ומביא ראיה מהגמרא בתענית יב: 'אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני מבני בניו של סנאב בן בנימין, ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו הוא'. מכאן מוכח שרבי אלעזר ברבי צדוק קיים את היום טוב הנהוג במשפחתו אף שהשתנה המקום ואף אחר החורבן, ואפילו דחה ט' באב (נדחה). החת"ס מבסס את חיוב ההודאה על הק"ו הידוע במסכת מגילה יד. 'תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?' מסיק החת"ס שיש כאן ק"ו המחייב קביעת הודיה לדורות על הצלה ממיתה לחיים אף בזמן הגלות שהרי לאחר שגלו 'הוכשרו כל ארצות לומר שירה' בלא תלות בבניין המקדש.

שיטת הפר"ח 4 ,לעומתו, היא שאי אפשר לקבוע יום הודיה בזמן הזה, והוכחתו מסוגיית הגמרא במסכת ראש השנה יח: 'איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית. רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. והנך נמי כי הני. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית, הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בית המקדש, אבל הנך - כדקיימי קיימי'. ומסקנת הסוגייה שם היא שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, והגמרא מתבטאת: 'קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין?!' משמע שאי אפשר להוסיף ימי הודיה וכן מתברר מהנימוק בדעת רב ור' חנינא 'הני נמי כי הני', דהיינו: כשם שארבעת הצומות הכתובים בנביא 'צום הרביעי וצום החמישי וגו' בזמן שיש גזירת המלכות – צום 5 , כך גם כל שאר הימים טובים הכתובים במגילת תענית אם יש גזירת המלכות הרי הם בטלים. ואם כן אחר החורבן כיון שערבה כל שמחה אסור ולא שייך להוסיף בזמן הזה ימי הודיה. ואת הוכחת המהר"ם אלשקאר מרבי אלעזר ברבי צדוק הוא דוחה בכך שכנראה סבר כשיטה הסוברת שלא בטלה מגילת תענית.

אולם החת"ס דוחה את ראיית הפר"ח מהנימוק של האמוראים 'הני נמי כי הני' מכוח נימוק נוסף המובא בברייתא בסוף הסוגייה. ר' יוסי אומר בברייתא: 'בזמן שביהמ"ק קיים – אסורים מפני ששמחה היא להם, אין ביהמ"ק קיים – מותרין מפני שאבל הוא להם'. כלומר, הימים טובים של מגילת תענית כולם קשורים בדרך זו או אחרת לבית המקדש ומאחר שהבית חרב כל הימים התלויים בו גם כן בטלו. אך אם מרחם ה' עלינו ועושה לנו ניסים גם בזמן הזה ודאי שיש חובה מכוח הק"ו לקבוע יום להודיה.

חיוב ההודיה לדורות – מדאורייתא או מדרבנן?
הנצי"ב ב'העמק שאלה' 6 מדייק מלשון השאילתות 'דמחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחש להו ניסא' שחיוב ההודיה מן התורה הוא רק בשעת התחוללות הנס, ולדורות הוא מדרבנן. על פי זה מסביר הנצי"ב שהק"ו במגילה יד. 'ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן!?' הוא רק לשעתו 7 . ומדייק זאת גם מפרש"י שם 8 שהשירה שאמרו ביציאת מצרים היא שירת הים, והרי אין חיוב לדורות לקרותה בשביעי של פסח בתור הודיה 9 .
נמצא שחיוב ההודיה הנלמד מהק"ו אינו אלא לשעתו, לדעת הנצי"ב, ואילו חיוב ההודיה לדורות הוא מדרבנן. ומוסיף הנצי"ב שזה דלא כפי שכתב הגאון וצדיק חת"ס יו"ד סימן רלג שקביעת יום הודיה על נס לדורות היא מהתורה מכוח הק"ו הנ"ל מגאולת מצרים. ומביא הנצי"ב כמה ראיות לדחות את שיטת החת"ס:
א'- לשיטת החת"ס יש חידוש שאף ההלל בחנוכה הוא מהתורה, והלוא מבואר ברמב"ן שאפילו לדעת בה"ג שלפיה מונים את מצוות אמירת הלל בתור מצווה מהתורה מכל מקום ההלל בחנוכה הוא מדרבנן. דברי הרמב"ן 10 באים ליישב את שיטת בה"ג המונה , כאמור, את מצוות קריאת ההלל בתור מצווה מהתורה עם הגמרא בברכות יד. שם הגמרא נוקטת לשון שהלל הוא מדרבנן, והרמב"ן תירץ שמיירי בגמרא בברכות בהלל של חנוכה שגם לבה"ג הוא מדרבנן.
ב'- אם יש חובה מהק"ו הנ"ל במגילה יד. לקרוא את המגילה לדורות, מדוע הגמרא במגילה ז. חיפשה רמז בתורה על קביעה לדורות? 'שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים', שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה 'כתוב זאת זכרון בספר', כתב זאת - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון - מה שכתוב בנביאים, בספר - מה שכתוב במגילה'. אלא על כרחך הק"ו אינו אלא לשעתו!
ג'- אם חובת ההודיה לדורות היא מן התורה, כיצד בטלה מגילת תענית?

אולם ניתן לישב את כל ראיות הנצי"ב נגד שיטת החת"ס שחיוב ההודיה לדורות הוא מהתורה. וזהו יסוד גדר העניין לחת"ס: עצם החיוב להודות הוא מדאורייתא, אך אופן ההודיה הוא מדרבנן. על פי זה מתורצת הראיה הראשונה של הנצי"ב כך: עצם החיוב להודות בחנוכה הוא מהתורה, אך האופן לקבוע את ההודיה על ידי קריאת ההלל דווקא הוא מדרבנן. כך מיושבת יפה גם שיטת בה"ג לגבי הלל. כוונת דבריו שהלל הוא מהתורה אף בחנוכה היא לעצם החובה להודות, וכוונת הגמרא בברכות יד. שממנה משמע שהלל הוא מדרבנן היא לציון ההודאה בדרך של קריאת הלל. וכן מצינו כעין זה באיסור מלאכה בחול המועד שעצם האיסור הוא מהתורה, ומסרו הכתוב לחכמים להגדיר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.
את קושיית הנצי"ב מדוע חיפשה הגמרא במגילה ז. רמז ל'כתבוני לדורות' ניתן לישב על פי המהרש"א שם 11 . המהרש"א מסביר שהדיון בגמרא אינו עוסק בשאלת חיוב ההודיה בקריאת המגילה לדורות, שזה אכן נלמד מהק"ו בדף יד. אלא הדיון שם עוסק בשיבוצה של מגילת אסתר בתוך כתבי הקודש 12 .
את הראיה השלישית כיצד בטלה מגילת תענית אם חיוב ההודיה הוא מהתורה ניתן להסביר על פי היסוד של החת"ס שבו הוא דחה את דעת הפר"ח לעיל והוא: בביטולה של מגילת תענית בטלו רק הימים הקשורים לבית המקדש. אף כאן נרחיב זאת ונאמר: על אף שיסוד חיוב ההודיה הוא מהתורה, מכל מקום כיוון שכולם תלויים וקשורים היו בבית המקדש, לא שייך לציינם לאחר החורבן. משל למה הדבר דומה? לו יצויר שאדם היה נוהג יום טוב בשל ארוע מסויים הקשור בחיי נישואיו ואחר כך התגרש - ברור שלא היה ממשיך לנהוג יום זה גם אם אין הארוע עצם הנישואין.
מה שאין כן חנוכה ופורים, הם לא בטלו. פורים לא בטל - יש אומרים מכיון שהוא מדברי קבלה; ולגבי חנוכה (למרות שהוא היה קשור למקדש) אומרת הגמרא בר"ה יח: 'שאני חנוכה דמיפרסם ניסא 13 '. אפשר להבין את הכרעת הגמרא שהם לא בטלו על פי סברת החת"ס שבניגוד לשאר הימים במגילת תענית שכוחם היה יפה רק לשעתם ותלויים במקדש, השפעתם של חנוכה ופורים הייתה לדורות. בפורים ניצל כל עם ישראל מכליה גשמית 14 , ובחנוכה התורה שבעל פה קבלה תנופה גדולה לפני היציאה לגלות. הנצי"ב מתבטא שנס חנוכה היה 'זריקת החיסון' האחרונה לפני היציאה לגלות. מה שאין כן שאר ימי מגילת תענית שכאמור, כוחם היה יפה רק לשעתם. לסיכום: מוסכם על כולם שיש חיוב הודאה לדורות על הצלת ישראל, אלא שנחלקו החת"ס והנצי"ב אי חיוב זה לדורות הוא מהתורה או מדרבנן.

אמירת הלל – רק על נס שנעשה לכלל ישראל
הגמרא במסכת פסחים 15 אומרת לגבי הלל 'נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן' ופרש"י במקום: 'כגון: חנוכה' 16 . וכן רש"י במסכת תענית כח: מבאר שהלל של חנוכה תוקפו מתקנת הנביאים הזו 17 . ובאופן פשוט משמע שתקנת הנביאים הזו היא תקנה עקרונית וכשישראל ניצלים מצרה צריכים חכמי ישראל שבאותו דור לקבוע האם על זה חלה תקנת הנביאים לאמירת הלל. רבנו תם 18 אומר שניתן לקרוא הלל בברכה רק על נס שנעשה לכלל ישראל, וזו לשונו: 'שבשעה שהיה לכל ישראל צרה והיה הקב"ה עושה עמהם נס היו עושים יו"ט והיו אומרים הלל והיו חייבים לברך על קריאתו...ועיקר התקנה לא היתה אלא על נס שנעשה לכל ישראל'. לפיכך, יש להתבונן על נס הכרזת העצמאות והיציאה מגלות לחרות ומלחמת השחרור שהייתה בה הצלה ממיתה לחיים של ששים ריבוא נפש מישראל שהיו אז בארץ, ויש לשאול: האם הוא עומד בקריטריון של נס שנעשה לכל ישראל המחייב אמירת הלל, או אין זה אלא נס פרטי שנעשה רק לאותן נפשות שחיו אז בארץ?

יושבי הארץ הם עיקר האומה
ראשית, אנו צריכים להבין את מעמדם של יושבי ארץ ישראל, יהיו כמה שיהיו. וזאת אנו למדים מדברי הרמב"ם בספר המצוות קנג: 'אלו הנחנו דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ח"ו, ולא יהיה שם בי"ד ולא יהיה בחוצה לארץ בי"ד שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ כי אם בתנאים הנזכרים, כי מציון תצא תורה'. וכן כותב הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת בכורות פרק ד משנה ג: 'וכבר ביארנו בתחלת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם אלא סמוך בארץ ישראל, בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה, לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות'. יסוד חשוב למדנו מדברי הרמב"ם במקורות אלו 19 שעיקר קיום האומה הם היהודים החיים בארץ ישראל, ואם יעדרו בני ישראל מארץ ישראל הרי זה כאילו האומה אינה קיימת. אם כן הצלת עם ישראל היושב בארץ זו הצלת האומה כולה, היא אינה מצטמצמת רק ליושבי הארץ, ואין להתייחס אליה כהצלה מקומית של עיר מסוימת אלא זה נוגע לכלל ישראל. במקור נוסף שאליו רומז הרמב"ם מצינו שהיושבים בארץ הם כלל ישראל. במסכת הוריות ג: לגבי פר העלם דבר של ציבור מצינו שהגדרת 'קהל' היא רק ליושבים מדן ועד באר שבע, ובני חוץ לארץ אינם בחשבון, בחוץ לארץ אין מושג של עם. ביטויים נוספים בהלכה לכך שעיקר חיי האומה הוא דווקא בארץ מצינו ברמב"ם בהלכות מלכים שחובת מינוי מלך היא דווקא בארץ ישראל וכן חיוב מינוי דיינים אינו אלא בארץ ישראל. אם כן הצלת היושבים בציון היא הצלת כלל עם ישראל. גם השלכותיה של הכרזת המדינה שייכות לכל יהודי העולם. הכרזת המדינה זקפה את קומתו של כל יהודי בעולם באשר הוא בין במזרח ובין במערב. ובפרט אנו, תלמידי מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אנו הרואים בחזרת עם ישראל לארצו ותחייתו בה את אתחלתא דגאולה, ודאי לנו שיום העצמאות מהווה שלב מהותי בתהליך גאולת ישראל. ודאי לנו שזהו נס הקשור ומשפיע על כלל ישראל, וממילא יש לזה השלכה להלכה לחייב אמירת הלל בברכה ביום זה.

הגבורה לצאת לחרות היא גם נס
יום ההודיה נקבע דווקא בה' באייר, יום הכרזת המדינה, ולא בסיום המלחמה מפני שביום זה נוצר שינוי מכריע בחיי עם ישראל. יצאנו מהגלות לאתחלתא דגאולה, התקיים בנו מה שאנו מתפללים יום יום בברכת אהבת עולם 'ותוליכנו מהרה קוממיות לארצינו'. ומו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל חזר והדגיש שיש לראות נס בעצם רוח הגבורה שאחזה בנבחרי הציבור אז. למרות האיומים הצבאיים והמדיניים הקשים מסביב אזרו עוז והכריזו, זהו לכשלעצמו נס המוגדר במסכת בבא מציעא ובתוס' שם 20 בתור ניסא זוטא 'רוח גבורה ודעת להלחם'. לכן יום ההודיה הוא דווקא ביום ההכרזה. ועל מלחמת ששת הימים נקבע יום ההודיה ביום שחרור ירושלים שהוא גולת הכותרת של המלחמה.

גדול קידוש ה'
יש להתמלא בהודיה לרבש"ע גם על קידוש ה' הגדול שיש בהקמת המדינה שלוש שנים בלבד אחרי השואה האיומה. שלוש שנים – הרף עין בחיי עם – מאז הושפל כבוד עם ישראל עד עפר, עד הדיוטא התחתונה, זכה עם ישראל לקום ולהתייצב ולהכריז עצמאות על חלק מארץ ישראל. זהו דבר נפלא, ודאי שזהו נס גדול. אמנם יש חולשות, אך מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל היה תמיד מצטט לנו ירושלמי במסכת סנהדרין 21 : 'גדול הוא קידוש השם מחילול השם'. לכאורה פשיטא! מאי קא משמע לן? אלא הסביר מו"ר שלפעמים יש תופעה שבעצמה יש גם חילול השם וגם קידוש השם. במצב כזה אנו צריכים להתבונן על הצד החיובי, על קידוש ה', דגדול קידוש ה' מחילול ה'. זו אינה הפעם הראשונה בתולדות עם ישראל שהדור אינו בשלמות. בדור המדבר כשיצאו ממצרים היו בהם גם חלושי אופי. כתוב 22 : 'ועבר בים צרה' - עברו עם פסל מיכה. ואחרי כן חטאו בעגל ובחטא המרגלים, אבל גם קיבלו את התורה. גם היום יש ירידות גדולות. אבל מאידך עם ישראל זכה לעצמאות, ואנחנו צריכים להודות לה' על כך. גם בתקופת עליית עזרא המצב הרוחני היה ירוד מאוד, היו נישואי תערובת, ורוב הציבור נשאר בגולה, עלו איתו רק ארבעים אלף. אולי המצב היה הרבה יותר גרוע ממצבנו היום, ואף על פי כן הייתה זו שיבת ציון. מלבד זאת, החולשות הן מצידנו, מצד המקבלים. רבש"ע נתן לנו את מלוא הכלים. יש חלקים גדולים בעם ישראל הרחוקים מתורה ומצוות וגם הציבור שלנו לא מספיק תורם ומקרין בתחום הרוחני על שאר עם ישראל. כמו כן, אם לפני שבעיםֿשמונים שנה הציבור החרדי היה מתעורר לעלות ארצה, יכול להיות שכל הדברים במדינה היו נראים אחרת.

יש להודות לה'
מי שיש בו יראת שמים אמיתית צריך להודות לה' על הניסים, על הנפלאות ועל הטובה שהקדוש ברוך הוא משפיע על עם ישראל. חז"ל בתלמוד ביקרו את חזקיהו על שלא אמר שירה על מפלת סנחריב. לא להודות לה'!? לא לעשות פרסומי ניסא?! הרי אנחנו מוצאים בהלכות חנוכה וכן בהלכות פסח שעני אפילו יחזר על הפתחים על-מנת שיהיו לו ארבע כוסות או נר חנוכה. במצוות אחרות אנחנו לא מוצאים הלכה כזו, אבל פרסומי ניסא אלה דברים שנוגעים ליסודות האמונה. אם מחמירים לשתות אקונומיקה עם הכשר לפסח, אז בענייננו הנוגע לדברים בסיסיים איך יתכן שלא להחמיר? הצדקות היא לברך על ההלל, להודות לה' על מה שהוא משפיע, ולא להיות כפויי טובה. גם אם לא זכינו עדיין שהמדינה תונהג על פי התורה, יש להודות על מה שיש, ומאידך, לשאוף להנהיג את המדינה לאורה של תורה ולהתנגד בתוקף לכל מה שהוא נגד התורה. זה אינו סותר. מצינו גם בתלמוד 23 שיש מצב שמברכים בזמן אחד שתי ברכות סותרות, לכאורה. אם מורישו של אדם מת הוא מברך שתי ברכות: 'דיין האמת' על הפטירה ו'הטוב והמטיב' על הירושה. איננו פועלים על פי רגש אלא על פי הדרכתה של תורה, ולעיתים אור וחושך משמשים בערבוביה.

ויתבוננו חסדי ה'
אין להתפעל מכך שישנם אנשים אשר אינם רואים במדינה את תהליך הגאולה. גם במצרים היו אנשים שהסתפקו אם זאת היא הגאולה. בפרשת בשלח מוזכר 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע'. שואל החת"ס: אם יוסף השביע את בני ישראל, למה הם לא לקחו את ארונו של יוסף, למה משה לקח? אומר החת"ס שהם היו מסופקים אם זאת הגאולה. מדבריו למדנו שאפשר לחיות במצרים, לראות במשך שנה שלמה את שידוד מערכות הטבע, עשרת המכות וגם מכת בכורות, ובו בזמן להסתפק אם זאת הגאולה. אם כן אפשר על פי החת"ס ללמד זכות על מי שאינם רואים במדינה את תהליך הגאולה.
נראה שטעותם של הרואים אחרת את משמעות דורנו נעוצה בחוסר לימוד התנ"ך. הנביאים נכתבו כדי לפקוח את עינינו להביט בהשגחת ה' בעולם. מהיכן יהיו לנו הכלים הנכונים לכך אם לא דרך התנ"ך? בסוף פרק שמיני בבבא קמא 24 מובאת רשימת דברים 'מנא הני מילתא דאמרי אינשי'. לדברים השגורים על לשון בני אדם מביאה הגמרא ראיה מפסוק. מה הטעם למצוא לדבריהם מקור בפסוק? הסביר אחד מבעלי המוסר שהגיבוי מהתנ"ך מלמד שהדברים אמיתיים. הנבואה היא אמת מוחלטת. נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה כדי ללמד את הדורות כיצד להתבונן על המציאות. צריך ללמוד תנ"ך ולדעת להתבונן, ומי שאינו חש בצורך להודות על הנסים שזכינו להם - הריהו חוטא בכפיות טובה! אמנם, לא כל אחד בר הכי להתבונן. הגמרא אומרת במסכת ברכות 25 לגבי ברכת הגומל שצריך להודות בפני עשרה ותרי מנייהו רבנן שנאמר: 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'. מדוע דווקא בברכת הגומל צריך לבדוק מי הם העשרה והאם יש בהם תלמידי חכמים, הרי באף מקום שהצריכו בו חכמים פורום של עשרה לאמירת דבר שבקדושה וכיו"ב לא בדקו בהם אלא כל ישראל כשרים?! אלא, על מנת להודות לה' צריך התבוננות ורק לתלמידי חכמים אמיתיים יש יכולת להתבונן בראייה נכונה על מעשי ה' מתוך אמיתיותה של תורה.
אין להתפעל מכך שישנם רבנים חשובים אשר להם דעה אחרת. ידועים דברי הגר"א 26 שהסט"א לוכדת ברשתה אפילו אנשים גדולים למניעת הופעת הגאולה. למשל, ישנם רבנים הטוענים שהחזרת שטחים תמנע פיקוח נפש ואף על פי שהמציאות מוכיחה את ההיפך הגמור שהרי ככל ש'מתקדמים' בהסכמים כך גובר הצורך באמצעי המיגון! הם ממשיכים לטעון כך, לכן אין להתפעל מכך. אנחנו הולכים בדרך הנכונה והפשוטה – מודים לקדוש ברוך הוא בפה מלא על הקמת המדינה, ראשית צמיחת גאולתנו.

ברכת שהחיינו
אנו סוברים שיש לברך ברכת 'שהחיינו' ביום העצמאות ולהסמיכה לקריאת ההלל 27 . הבסיס לכך הוא מחלוקת הפוסקים האם מי שלא הדליק ואפילו לא ראה נר חנוכה או מי שאין לו כלל מגילה בפורים יברך 'שהחיינו' או לא. ולמה דווקא הראיה מחנוכה ופורים ולא משלושת הרגלים בהם קי"ל שאם אין לו כוס אומר ברכת הזמן אפילו בשוק 28 ? כי שלושת הרגלים נקראו 'מקרא קודש' וניכרת קדושתם באיסור מלאכה, ולכן פשוט שאפשר לברך 'שהחיינו' גם על עצם היום בלבד. אולם בקביעת יום הודיה שאינו אסור במלאכה ואין בו קדושה יש לדון האם ניתן לברך 'שהחיינו' על עצם היום, ולכן יש לדמותו דווקא לחנוכה ופורים. אמנם, המג"א 29 פסק שמי שאין לו מגילה לא יברך 'שהחיינו', אולם המשנ"ב בסי' תרצב ובבאה"ל שם ד"ה 'ושהחיינו' מביא את ה'מר וקציעה' החולק על המג"א וז"ל: 'והלוא בלאו מצוות שילוח מנות וסעודה, ראוי לברך זמן על היום, ואף שהוא מדברי קבלה צריך חיזוק כשל תורה ויותר ביחיד, מפני תוקפו של נס שהיה בו וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא לענין זה ככל מועדי ה' שמברכין עליהם זמן, וזמן לא בעי כוס דהלכתא אומרו אפילו בשוק' , ומסייע לו מה'מאירי' במסכת שבת גבי נר חנוכה: 'מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות, י"א שמברך לעצמו שעשה ניסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה ניסים בכל הלילות והדברים נראים' עכ"ל וע"ש, אמנם הבאה"ל מסיים 'וצ"ע למעשה'. לגבי ברכת 'שהחיינו' כתב הב"ח 30 שאין אומרים 'ספק ברכות להקל' מפני שהיא על שמחת הלב, לכן ודאי שכל מי ששמח על תקומת המדינה בארץ ישראל ועל אתחלתא דגאולה יכול וצריך לברך ברכת 'שהחיינו'. אלא, על מנת לחוש לשיטות שאי אפשר לברך על עצם יום שאינו אסור במלאכה יש להסמיכה למצווה כפי שבחנוכה היא נסמכת להדלקת הנר ובפורים לקריאת המגילה. ביום העצמאות מכיוון שאין מצווה מיוחדת, יש להסמיכה למצוות קריאת ההלל. אמנם, על מצווה זו לכשלעצמה אין מברכים 'שהחיינו' במועדים אחרים, אך כאן שאין מצווה אחרת יש להסמיכה להלל. וכך מביא הרב משולם ראטה זצ"ל 31 בשם הגאון ר' שלמה הכהן מוולינא: 'שמי שלא בירך בחנוכה שהחיינו בלילה יברך זמן בעת אמירת הלל דהא לא גרע מקריאת המגילה דמברכים עליה זמן, ולחד מ"ד קריאתה זו הלולא', ומסיים הרב משולם ראטה: 'אבל בחנוכה או ביום אחר שנעשה בו נס לכל ישראל ממיתה לחיים ומעבדות לחרות בוודאי חזי לאיצטרופי ברכת זמן על עצם היום עם מצוות אמירת הלל סמוכים זה לזה ושפיר דמי', ובסיום דבריו: 'וכל מי שיודע בעצמו שנהנה ושמח במאורע של תקומת המדינה ביום ההוא שהוקבע ליו"ט אין ברכתו רשות אלא חובה. ונכון להסמיך ברכת שהחיינו לאמירת הלל' 32 .


^ 1 מגילה שנכתבו בה ימים שארעו בהם דברים טובים ואסורים בתענית וחלקם אסורים אף בהספד. רש"י בשבת יג: מסביר מדוע כתבו דווקא אותה בתקופה שטרם נכתבה שאר התורה שבעל פה: 'לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין, דאסור לכתבם, וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית - לכך נקרא מגלה, שכתוב במגלת ספר'.
^ 2 סימן מט הובאו דבריו להלכה במגן אברהם או"ח סימן תרפו סק"ד: 'יכולים בני העיר לתקן בהסכמה ובחרם, עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס'.
^ 3 בבא בתרא ח:
^ 4 או"ח סימן תצו מנהגי איסור יד
^ 5 לשון הגמ' בר"ה יח: 'אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש גזירת המלכות - צום, אין גזירת המלכות ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין'. ונחלקו רש"י ורמב"ן בהגדרת שלום. לפרש"י במקום הכוונה היא ש'אין יד עכו"ם תקיפה על ישראל', ולפי הרמב"ן ב'תורת האדם' הכוונה לזמן שבית המקדש קיים.
^ 6 שאילתות כו אות א
^ 7 יש מקום להבין מדוע הקשתה הגמרא כיצד הוסיפו הנביאים על דברי תורה דווקא על מקרא מגילה ולא על נר חנוכה. רש"י במקום שואל זאת ומתרץ: 'כבר פסקו נביאים' בחנוכה. ויש להבין מדוע יותר קל לחכמים להוסיף על דברי תורה מאשר לנביאים? מסביר הרב גורן זצ"ל שאת מגילת אסתר שיבצו בתוך כתבי הקודש ולדעת חלק מהראשונים מעמדה כדברי קבלה, כדברי נביאים, והלוא אין נביא רשאי לחדש דבר אחר שניתנה תורה למשה רבנו, כדברי הרמב"ם בהלכות ממרים פ"ב ה"ט. לכן דווקא בשל מעלתה יש הכרח למצוא מה דרשו הנביאים ועל סמך מה קבעוה. אך בשאר דרבנן או נר חנוכה ברור שיש כוח לחכמי ישראל לתקן תקנות ולגזור גזרות. אמנם הריטב"א בחידושיו למגילה יד. כותב שגם רבנן שתקנו בתר הכי נר חנוכה על הק"ו הזה סמכו.
^ 8 מגילה יד. רש"י ד"ה 'מעבדות לחרות'
^ 9 אמנם זו קושיית ה'טורי אבן' על שיטת רש"י, ולכן מפרש בדרך אחרת מרש"י שכוונת הגמרא להלל שבליל א של פסח.
^ 10 השגות הרמב"ן לספר המצוות על השורש הראשון לרמב"ם
^ 11 חידושי אגדות למהרש"א מגילה ז. ד"ה 'כתבוני לדורות'
^ 12 עובדה המעניקה למגילת אסתר מעמד של דברי קבלה. ואכן הרבה ראשונים סוברים שפורים תוקפו מדברי קבלה: בעל המאור, הרא"ש והמרדכי, וכן פסק השו"ע בסימן תקצו שאין אבלות נוהגת בפורים מפני שהשמחה בו מדברי קבלה. וכתב ה'פרי מגדים' שמשום הכי גם מחמירים בספיקו. (אמנם ביו"ד בהלכות אבילות נקט השו"ע שפורים מדרבנן, ויש דיון באחרונים מהי דעתו למסקנה) וכן מטמאה את הידיים כשאר כתבי הקודש וניתנת להדרש אף מעבר לפשוטה.
^ 13 ופרש"י שם ד"ה 'דמפרסם ניסא': 'כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצוות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו'.
^ 14 יש אף דעה במדרש שמשום כך אף לעתיד לבוא ימי הפורים לא יתבטלו.
^ 15 פסחים קיז.
^ 16 וכוונתו על פי הבנת הרב משולם ראטה בתשובתו קול מבשר סימן כא שתקנו לאמרו לדורות בכל שנה באותו יום שנגאלו מן הצרה, עיין שם.
^ 17 וז"ל רש"י: 'אבל הלל דחנוכה כגון באחד בטבת ודאי דחי, דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבוא עליהן, כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי'.
^ 18 מובא ב'תלמידי ר' יונה' על מסכת ברכות, ברכות ז: בדפי הרי"ף
^ 19 עיין עוד בשיעור 'מצוות ישוב ארץ ישראל וכיבושה' בחוברת זו בהסבר שיטת הרמב"ם במצוות ישוב ארץ ישראל.
^ 20 בבא מציעא קו.
^ 21 ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ז
^ 22 זכריה ז מובא בסנהדרין קג:
^ 23 ברכות נט: ונפסק בשו"ע או"ח סימן רכג ס"ב
^ 24 בבא קמא צב:
^ 25 ברכות נד:
^ 26 מובאים ב'קול התור'
^ 27 כך כתב הרב משולם ראטה זצ"ל בספרו שו"ת 'קול מבשר' חלק א ס' כא. וכן מובא בספר 'הלכות יום העצמאות ויום ירושלים' עמ' ער, ספר שליקט הרב נחום רקובר שליט"א, ע"ש. וז"ל: 'ביום שנעשה בו נס לכל ישראל ממיתה לחיים ומעבדות לחרות והוקבע ליו"ט היינו יום העצמאות, לדעת הפר"ח אין לברך שהחיינו, ולדעת המאירי (שהפר"ח לא ראה את דבריו, ובכה"ג לא אמרינן הלכא כבתראי, כידוע) ומהריעב"ץ והר"י מולכו ובעל ס' משנה ברורה צריכים לברך שהחיינו' עכ"ד. ובהמשך דבריו: 'וכל מי שיודע בעצמו שנהנה ושמח במאורע של תקומת המדינה ביום ההוא שהוקבע ליו"ט אין ברכתו רשות אלא חובה. ונכון להסמיך ברכת שהחיינו לאמירת הלל' עכ"ד.
וכן פסק הרב גורן זצ"ל במאמר המופיע בספר הנ"ל עמ' רנד וז"ל: 'מקורות הלכה מאפשרים אמירת ברכת 'שהחיינו' בשם ומלכות ביום העצמאות לכל מי שמרגיש בנפשו ביום זה שמחה אמיתית של יום טוב, המעורר בלבו רגשי חדווה, עונג והתעלות, עם כוננות שלטון ישראל בארצו והחזרת עטרת החרות של עם' עכ"ל.
^ 28 עירובין מ: ושו"ע או"ח סימן תריט ס"י.
^ 29 או"ח סימן תקצב ס"א.
^ 30 או"ח סימן כט, וכן 'אליה רבה' או"ח סימן כב, וכן חת"ס או"ח סימן נה
^ 31 שו"ת 'קול מבשר' חלק א סימן כא
^ 32 לכן אנו נוהגים להסמיכה לאמירת ההלל בליל יום העצמאות (הלל בלי ברכה) ומי שאינו נוהג לומר הלל בלילה יסמיך להלל ביום, בשחרית (הלל עם ברכה). ביום ירושלים עדיין לא תקנו לברך 'שהחיינו'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il