בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בלק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה

"וירא בלק בן ציפור"

undefined

הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

התשמ"ג, התשמ"ט, התשנ"ו, התשנ"ז
3 דק' קריאה
בגמרא נקראת פרשה זו, "פרשת בלעם" וכך אמרו חכמים: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם" (בבא בתרא י"ד) ורבינו גרשם במקום מדגיש אפ על פי שהוא בעצמו היה נביא. והמעניין הוא שבתורה אנו קוראים לה פרשת בלק. ומסביר בעל "שארית מנחם". על ההתגלות האלקית אל בלעם נאמר: "ויקר ה' את בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר" היינו שהוא שמש רק כצינור לדברים הקדושים אשר ממקור קדוש יהלכון, אבל משום שהצינור הזה הוא טמא, לכן לא הוא כתב את הדברים, אלא משה כתב פרשת בלעם, כדי לטהר דברי נבואותיו מהגיעול שנדבק בהם בדרך העברתם בגרונו של בלעם, כי היו צריכים לעבור בשניה דרך צינורו הקדוש של משה ועל ידי זה חזרו דברי בלעם למקורם ולקדושתם", לכן גם הפרשה לא נקראת על שמו.
ובדברי מרן החפץ חיים מצאנו תוספת: "לא היו לו לבלעם אותן הסגולות הנעלות והמדות הטובות של נביאי ישראל. דברי הנבואה שלו, לא השפיעו עליו, הוא לא למד מהם כלום ולא התבונן בהם. ועל כן אין בכל הפרשה הפסקה אחת, לא פתוחה ולא סתומה, המבדילה בין ענין לענין, כי אותו רשע היה נסחף והולך בשטף דברי נבואתובלי בינה ובלי דעת, שלא כפי תיאור חז"ל על ההתגלות למשה "היו הפסקות משמשות ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה ופרשה" (רש"י, תחלת ויקרא), מי שאינו לומד מדבריו הוא - אינו ראוי לכתבם ואינו ראוי שיקראו על שמו.
(התשמ"ג)

"וירא בלק בן ציפור"
לפי דברי חז"ל בהבטחה ראשונה על ירושת הארץ הובטחועשר ארצות. שבע מהן קבלו בני ישראל ואילו שלש זכו בהן: עמון, מואב ועשו. לעתיד לבוא - גם שלש אלה יזכו בהם בני ישראל. הגויים שישראל עברו בקרבתם, חששו מהם לא רק גופנית, שמא יכבשו את ארצותיהם, אלא גם רוחנית, כפי שבטאו זאת חז"ל: למה נקרא שמו סיני - מיום שנתנה תורה ירדה שנאה לאומות העולם כלפי ישראל. הם הרגישו יפה יפה שאמונותיהם עשויות להתערער.
מואב, צאצאי לוט בן אחיו וחניכו של אברהם, גם הם בין מתנגדי ישראל היו. ואע"פ שמאז נפרד לוט מאברהם בדרכי שלום, לא היה ריב או עימות ביניהם, יתכן שגם זכרו לאברהם את החסד המיוחד שהציל אותם משבי כדרלעומר והשיב להם את כל רכושם. ארבעים שנות הליכת ישראל במדבר והתקרבותם אח"כ לגבול מואב, עוררו חששות בלבם, שמא יעלה הכובש גם עליהם.
"וירא בלק ... את כל אשר עשה ישראל לאמורי", כבש חלק ארץ שהיה שייך פעם למואב, ומיד האמורי לקח ישראל בעצם מה שהיה שייך למואב, נתן את דעתו להחזיר חלק ארץ זו לעצמו, אם לא ע"י מלחמה - ע"י קללתו של בלעם, כדרך שדורות הרבה לאחר מכן, רצו בני עמון לקבל את חלקם בימי יפתח.
(התשמ"ט)

"וירא בלק בן ציפור"
שנאת עולם לעם עולם אינה נובעת מן העובדה שאנו עם מפורז ומפורד בין הגויים, כפי שרצו להאמין ראשי הציונות=החילונית, ועם הקמת מדינה עצמאית תיעלם השנאה, המציאות מטפחת על פניהם והתורה גם מעידה אחרת.
בלק בן ציפור רואה את בני ישראל יוצאים ממצרים, ביד רמה ובקומה זקופה - באותה ראיה שראה אותם פרעה בהיותם בגלות במצרים - "כי עצום הוא ממנו". בהיותו בגולה הפחד הוא: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" אולי ינצל הזדמנות "ונלחם בנו", ובהיותו בן - חורין והולך לקראת עתידו: "לכה ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממנו - - - עתה ילחכו את כל סביבותינו" שניהם מרגישים את העצמה של העם הזה ושניהם מחפשים דרך להקהותה, אולי מתוך הרגשה תת הכרתית שזו עצמה לא טבעית.
אומות העולם אינן רוצות לראות אותנו לא בארצותיהם וגם לא כבן חורין בארצנו, חוששים הם מעצמתינו המוסרית=היחודית, מאותה צורה אשר בלעם הרשע ראה והלל: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" שאין עינו של האחד צרה בחברו והם מהווים חטיבה אחת בעולמו של הקב"ה, "גוי אחד בארץ" גוי מיוחד, גוי מלוכד, שהשקפת עולמו היא, מציאות אלוקית של אחד שאין יחיד כיחודו והוא מהווה ומחיה את הכל.
(התשנ"ו)

"וירא בלק בן ציפור"
שלשה היו באותה עצה על "הבן הילוד היאורה תשליכוהו": איוב, יתרו ובלעם, כך קיבלנו מחכמינו זכרונם לברכה. בלעם שיעץ - נהרג בחרב, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שהתנגד - זכו בניו לשבת בלשכת הגזית.
יתרו שהתנגד - לבו הטוב ועינו הטובה לא נתנו לו להסכים לגזירה רעה על כן זכה לראות ביציאת מצרים את ההשגחה האלקית המיוחדת על ישראל וזכה להבין גדולתו של הקב"ה "עתה ידעתי".
בלעם שיעץ - לבו היה רע ועינו היתה רעה על ישראל, והגם שהתפאר בעינו החדה: "מחזה שדי יראה נופל וגלוי עיניים", כשלון הצעתו הראשונה לא מנעה ממנו להכנס להרפתקה שניה עם ישראל ונענה ברצון רב לפנייתו של בלק "לכה ארה לי".
בלעם הכיר וידע יפה מה טוב ומה רע בעיני ה', ושמע יפה: "לא תאור את העם כי ברוך הוא". אבל כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, כדי לאזן את כוח הבחירה שניתנה לאדם, על כן מתעוררים בו כוחות טבעיים המונעים ממנו להתקרב לעולם רוחני יותר וטוב יותר. יתרו של ידע וכל חייו עברו עליו בחיפוש האמת, זכה והגיע ל"עתה ידעתי", בלעם ש"יודע דעת עליון" - עינו הרעה הביאתהו לידי כך שלא ידע גם דעת בהמתו.
(התשנ"ז)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il