עם חלוקת ארץ סיחון ועוג לראובן וגד וחצי שבט המנשה, וויתורם מרצון על כניסה לארץ אשר "עיני ה' אלקיך בה" - התחנן משה על כניסתו הוא לארץ ולא הסתפק במה שזכה להכנס לארץ סיחון ועוג. "עין ה' אל יראיו" והם נכספים להיות במקום אשר "עיני ה' - מראשית שנה עד אחרית שנה". הוא אשר זכה ועל ידו ניתנה תורה לישראל, ידע יפה יפה "שאין תורה כתורת ארץ ישראל". וגם המצוות - ולא רק התלויות בארץ - עיקר חשיבות קיומן הוא בארץ. וגם אם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ורק הנאה מפירותיה ושכרה האמיתי, הקרן הקיימת, הוא בעוה"ב, בכל זאת יש הבדל גדול לאותן קרן קיימת עבור מצוות שמקיימים אותן בארץ לבין המצוות שמקיימין אותן מחוצה לה.
ארץ ישראל היא מקור ומקום השמחה, ואת המצוות נצטוינו לקיים בשמחה: "עבדו את ה' בשמחה". בארץ היכולת בידינו לקיים את המצוות מתוך רוחב דעת ושמחת הלב, דבר שבחו"ל הוא חסר. עונש הגלות - שהוא מדה כנגד מדה - תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ואעפ"י שזכה משה רבינו להגיע לגילוי האלקי באספקלריא המאירה דבר שעם ישראל יכול להגיע אליו בארץ ישראל רק באספקלריא שאינה מאירה, בהיות ענו מכל אדם, הרגיש בחסרון האפשרות לקיים את המצוות בארץ, וכאב ויתורם של בני גד ובני ראובן עורר אותו להרבות בתחינה.
(התשנ"א)