בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • תקיעת שופר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

התעוררות לתקיעות

שני ימים של ר"ה

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ז
9 דק' קריאה
יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר, על פי תקנת חז"ל, משום גזירה דרבה "שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר". כמה גדול כוחם של חכמינו ז"ל שעקרו דבר מן התורה בשב ואל תעשה משום קדושת השבת וגדר לשמירתה, וזאת למרות שמצוות היום של ראש השנה היא תקיעת שופר, והיא מהותו של יום כמו שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". ולא חשו לבטל מצווה שסגולתה לעלות זיכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים, ושעל ידה הקב"ה קם מכסא דין ויושב על כסא רחמים 1 .
רבי זרחיה הלוי בעל המאור מחדש שחז"ל יכלו לעקור מצוות תקיעת שופר ביום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת, רק בגלל שתהיה עוד הזדמנות לתקוע ביום שני של ר"ה, משום שחז"ל אינם יכולים לעקור מצווה מכל וכל, אפילו בשב ואל תעשה, ומה שביטלו את מצוות התקיעה בשנה שר"ה חל להיות בשבת, בגלל שסמכו על התקיעות שיהיו ביום השני, וכך לא תתבטל לגמרי מצוות תקיעת השופר. למרות שיום שני של ר"ה הוא מדרבנן, ואם כן לכאורה חז"ל עקרו את מצוות התקיעה מר"ה דאורייתא? אעפ"כ סובר בעל המאור שחביבים דברי סופרים להחשיבו כר"ה לכל דבריו, והוא "כיומא אריכא" של ר"ה, והתקיעה בו יכולה להיחשב להשלמה לחיוב התקיעות דאורייתא של יום ראשון של ר"ה.
לפיכך בר"ה שחל להיות בשבת שאין תוקעים בשופר, מוטלת עלינו ביתר שאת ביום שני של ר"ה עבודה נשגבה זו של תקיעת שופר להעלות זיכרונם של ישראל לפני אבינו שבשמים.
תקנה זו של יו"ט שני של ר"ה התקבלה בישראל כאילו היתה מהתורה, מתפללים תפילות של של ר"ה ורואים אותו כיום הדין לכל דבריו, וכאילו כך היה ראוי מעיקרא שיהיו שני ימים לראש השנה. נראה לומר שזאת מפני שהיום הראשון של ר"ה הוא יותר מדי מכוסה מאתנו, "בכסא ליום חגינו" כפשוטו, במיוחד בזמן שהיו מקדשים את החודש ע"פ הראיה לא היו יודעים בעצומו של יום אם היום ר"ה אפילו בבית המקדש ובמקום שמקדשים את החודש, עד שהיו באים עדי קידוש החודש ואומרים מקודש מקודש, ופעם אחת אחרו העדים להגיע עד אחרי המנחה וקלקלו הלווים בשיר של קרבן התמיד, שאמרו שיר של יום חול ולא שיר של ר"ה והתקין ריב"ז שלא יקבלו את העדים מן המנחה ולמעלה וינהגו היום קודש ומחר קודש. ואע"פ שהשיר אינו מעכב את הקרבן, הקלקול בשיר נחשב בעיניהם לקלקול מהותי ביותר בתפיסת קדושת היום, כי הם חשו שבעצם לא קיימו את המוטל עליהם לעשות ביום ראש השנה, וכביכול היום עבר מבלי שהשאיר רושם 2 .
נמצא שהיום הראשון של ר"ה נשאר מכוסה מאתנו ויש צורך להשלימו ביום שני של ר"ה, כדי להפנים את זכרונו של יום ר"ה, וטעם פנימי זה מצטרף לטעם האמור בגמרא מדוע תקנו יו"ט שני של ר"ה.
וכך אנו מוצאים בזוהר הקדוש שמסביר את מהותם של שני ימי ר"ה כימים המשלימים זה את זה, וז"ל (כרך ג (במדבר) פרשת פנחס דף רלא עמוד ב) "תנן 'ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו', 'יום ביומו' מאי הוא? אלא הני תרי יומין דר"ה. אמאי תרי יומין? בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עלאה, דאיהו קשיא, בדינא תתאה דאיהו רפיא, ותרווייהו משתכחי, וכו' ".
מהו "דינא קשיא" ומהו "דינא רפיא"? בודאי טמונים כאן סודות גנוזים. ונשתדל למצוא איזה הסבר בדבר לפי מיעוט שכלנו.
הנה יום הראשון של ר"ה הוא היום שבו נאמר "נעשה אדם" ונברא האדם. חז"ל עמדו על כך מדוע נאמר בלשון רבים "נעשה אדם", ואמרו (סנהדרין דף לח ע"ב) "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם: רצונכם, נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה מעשיו? אמר להן: כך וכך מעשיו, אמרו לפניו: רבונו של עולם (תהלים ח') 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו', הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שניה. כת שלישית אמרו לפניו: רבונו של עולם, ראשונים שאמרו לפניך - מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך – עשה".
בלשון אחרת אמרו במדרש (בר"ר פרשה ח ד) "א"ר ברכיה: בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם הראשון ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו, אמר אם אני בורא אותו רשעים יוצאים ממנו, ואם לא אברא אותו היאך צדיקים יוצאים ממנו, מה עשה הקב"ה הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו, ושיתף בו מדת רחמים ובראו הה"ד (תהלים א) כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד, איבדה מכנגד פניו ושיתף בו מדת רחמים ובראו, ר' חנינא לא אמר כן, אלא בשעה שבא לבראת את אדם הראשון נמלך במלאכי השרת ואמר להן נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן צדיקים עומדים ממנו, הדא הוא דכתיב כי יודע ה' דרך צדיקים כי הודיע ה' דרך הצדיקים למלאכי השרת, ודרך רשעים תאבד, איבדה מהם, גילה להם שהצדיקים עומדים ממנו ולא גילה להם שהרשעים עומדים הימנו, שאלו גלה להם שהרשעים עומדים הימנו לא היתה מדת הדין נותנת שיברא".
ובאופן נוסף פירשו שם "א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו', חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח".
לפי כל הפירושים מלאכי שרת לא הסכימו שאדם יברא, וגם מידת "החסד" שסנגרה על אדם שיברא היתה במיעוט מול המקטרגים האומרים אל יברא, והוכרח הקב"ה להשליך "אמת" ארצה כדי שלא יהיה רוב מתנגדים לבריאתו. וכל זה מסביר מדוע היום הראשון של ר"ה הוא "דינא קשיא", מפני שבו אנו צריכים לנצח את מלאכי השרת המקטרגים במידת הדין ואומרים אל יברא. יום שני של ר"ה עומד בסימן התשובה שעשה אדם הראשון על החטא, הוא נברא ביום שישי ולמחרת בשבת התוודה והקב"ה קבל את תשובתו, ועל כך אמר אדם הראשון "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'" (להודות היינו להתוודות). לכן ביום השני של ר"ה מתגלית מידת הרחמים, ויחד עמה מתגלה כוחו של אדם שיכול לחזור בתשובה, ובכך הצדיק אדם את בריאתו, וביטל טענת המלאכים המקטרגים אל יברא, ולכן היום השני של ר"ה הוא בסימן "דינא רפיא", ובו נסוכה מידת הרחמים ומתן כוחה של תשובה.
המדרש הנ"ל הסביר כיצד הכריע הקב"ה לברוא את האדם ע"י שהשליך את האמת ארצה, והאמת היא התורה שנתנה לבני אדם, ונאמר שם "אמת מארץ תצמח", מה פשר הדברים כיצד האמת מארץ דוקא תצמח?
נראה לפרש שהאמת היא התורה, והיא תתגלה ותצמח דוקא מהארץ, ע"י בני אדם שעומדים בניסיון מלחמת היצר ומתגברים עליו מכוחה של תורה.
וכפי שמצאנו כאשר משה רבנו עלה למרום להוריד תורה לישראל ונאבק עם מלאכי מעלה שלא הסכימו שתורה תרד למטה לבני אדם. וז"ל הגמרא (שבת דף פח ע"ב) "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? (תהלים ח) 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים!' - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - ... אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – 'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? ... קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, וכו' ".
כלומר דוקא בגלל שלבני אדם יש יצר הרע לכן התורה נתונה להם שעמה יעלו את כל הכוחות הפחותים שבעולם לקדושה. על זה אמרה התורה "לא נפלאת היא מכם" ואמרו חז"ל (מדרש רבה נצבים) אבל ממלאכי השרת היא נפלאת, כיון שאין להם יצר הרע אין להם תפיסה בנפלאות התורה.
ולכן היום השני של ר"ה שבו הוכיח האדם את יכולתו לשוב בתשובה אל ה', ושאמת מארץ תצמח, ולא נפלאת היא ממנו הוא יום שבו הדין רפה ואפשר יותר בקלות לעמוד בדינו.
זאת ועוד, עצם היום השני הוא תקנת חז"ל, ונתקדש בהתערותא דלתתא ע"י חכמי ישראל, ומראה את רצונם של ישראל לעמוד בדין ולזכות באור פני מלך חיים, וזה עצמו זכות להם וממתיק את דינם. כעין מה שמצאנו בגמרא (ראש השנה דף טז) מפני מה תוקעין פעמים במיושב ובמעומד "כדי לערבב השטן", ופירש רש"י "כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו". התקיעות הם ההכרזה על הדין (ר' סעדיה גאון) והנכונות הזאת לתקוע ולחזור ולתקוע ולעמוד בדין היא עומדת לזכותם של ישראל, וכך גם התוספת יו"ט שני של ר"ה עמידה מחודשת של יום הדין, עומדת לזכותם, ומתערבב השטן המקטרג ביום הדין.
ראינו לעיל איך מלאכי השרת לא הסכימו שהאדם יברא, נמצא, שרצון ה' לברוא את האדם הוא "כבשיה דרחמנא", ונעלם אף מעיני המלאכים. והנה כמו שאנו תוקעים בשופר, כך גם הקב"ה תוקע בשופר, כפי שמצאנו במעמד הר סיני "וקול שופר חזק מאד משה ידבר והא-להים יעננו בקול", וכפי שיתגלה לעתיד לבא "ביום ההוא יתקע בשופר גדול", בשופר של הקב"ה רמוז יסוד בריאתו של האדם, שהנפיחה בו מזכירה את הנפיחה שנפח הקב"ה באפיו של אדם (בראשית פרק ב) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", ואמרו בזהר הקדוש "מאי דנפח מדיליה נפח" שנפח זו נשמה חלק אלו-ה ממעל ממש, נשמה שהיא במדרגה גבוהה יותר ממלאכים, ולכן מעלת האדם נפלאית היא אף מן המלאכים. וכנגד השופר של הקב"ה מצווים גם אנו לתקוע בשופר גדול, ולהוציא קול מתוכיותנו, בבחינת "מאי דנפח מדיליה נפח" ולגלות את האהבה הטבעית שיש לנו לקב"ה.
אמרו חז"ל במדרש (ויק"ר פרשה כט י) " 'וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו' מלמד שהראה הקב"ה לאברהם אבינו את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, אמר הקב"ה לאברהם: כך עתידין בניך להיות נאחזים בעונות ונסבכים בצרות וסופן ליגאל בקרניו של איל הה"ד (זכריה ט) 'וה' אלהים בשופר יתקע' ". מאי סגולתו של השופר להוציא אותנו מן "הסבך" שבו אנו מסתבכים כל השנה? נראה שהוא ביכולתו להוציא את הקול הפנימי שלנו, מתוך הנשמה הטהורה חלק אלו-ה ממעל, שהיא עצמה זכה וטהורה ולא הסתבכה בחטאים, והקול הזה עובר את כל המסכים המבדילים. השפת אמת אומר כמו שהשופרות הפילו את חומות יריחו כך הן מפילות את החומות שאדם בנה מסביבו המבדילים בינו ובין בוראו.
ההבדל בין דין יום ראשון של ר"ה לדין יום שני של ר"ה, עולה מתוך הפרשיות שאנו קוראים בימים אלו בתורה ובהפטרה. ביום הראשון של ר"ה אנו קוראים בתורה על פקידת שרה, ובהפטרה על פקידת חנה, ופקידה וזיכרון הם דין. אבל ביום השני קוראים בתורה על עקידת יצחק שמראה מעלת האבות, שהגשימו את רצון הבורא, ועשו מעשים של מסירות נפש בחינת נעשה ונשמע, ומפטירים "מצא חן במדבר עם שרידי חרב" על בחירת ישראל, וכל זה מראה איך "אמת מארץ תצמח" וכך ביום השני "דינא רפיא ומומתק הדין של ישראל.
הרמז ליו"ט שני של ר"ה נמצא בספר עזרא, ומשם אפשר ללמוד גם על המיוחד שביום השני לעות יום הראשון של ר"ה. הגמרא (ראש השנה דף יט ע"ב) אומרת "מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר", התוספות שם אומר שהדבר רמוז בכתוב, וז"ל: "משמע דבימי עזרא היה מעובר, וסמך קצת לדבר דכתיב (נחמיה ז) 'ויגע החדש השביעי וגו' וכתיב (שם ח) ''ויביא עזרא הכהן את התורה' וכתיב (שם) 'ביום אחד לחדש השביעי' וכתיב (שם) 'ויקרא בו' וכתיב ביה (שם) 'היום קדש' וכתיב (שם) 'ביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הסופר ולהשכיל אל דברי התורה' משמע שעשו שני ימים טובים של ר"ה וקרי ליה שני למילתא".
והנה ביום הראשון של ר"ה עזרא הסופר הקריא לעם הנמצאים בירושלים את התורה, והעם ראה שאינו שומר על התורה ויתחיל לבכות, אמרו להם עזרא ונחמיה "וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק אֱ-לֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם ... וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וגו' ".
נראה שביום הראשון עזרא ונחמיה הוכיחו את העם, ולאחר שהם לקחו את הדברים אל לבם, אמרו להם עזרא ונחמיה שלא יבכו ולא יעצבו אלא יהיו בשמחה, וקיימו זאת ביום השני, הרי לנו רמז מובהק שהיום השני דינא רפיא.


^ 1 הגמרא (ראש השנה דף טז ע"ב) "ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה. מאי טעמא - דלא איערבב שטן". ובתוספות "שאין תוקעין בתחלתה - מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא". ונראה להסביר מלבד החשיבות שיש לשמוע בקול דברי חכמים, ושזה מועיל כמו תקיעת שופר, שהיה לחז"ל טעם פנימי בדבר, (ויצוין שלפי הירושלמי נראה שזה מדאורייתא שאין תוקעין בשבת, ולמדו זאת מזה שנאמר "זכרון תרועה" "יום תרועה" כאן בשבת וכאן ביום חול), התקיעה היא ביטוי של זעקה ותפילה, כפי שתרגם אונקלוס "יום תרועה יהיה לכם" יום יבבה יהיה לכון, ושבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, כפכ שפירש רש"י (שבת דף יב ע"א) "שבת היא מלזעוק - צריך להרחיב דעתם בתנחומים, שלא יצטערו.יכולה היא שתרחם - אם תכבדוה מלהצטער בה". שלכן בשבת אין תוקעין ומקימים "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" ובזכות זה נכתבים לחיים.
^ 2 עיין תוספות ד"ה "משקלקלו הלוים בשיר" שמקשה מדוע לא אמרו שקלקלו הלוים בקרבן מוסף שאינו קרב אחרי קרבן מנחה משום "עליה השלם כל הקרבנות כולן"? ומישב שעשה של מוסף דוחה עשה דהשלמה. בכל אופן לפי דברנו קלקלו הלוים בשיר הוא מהות הפסד היום וכולל את כל עניניו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il