בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

פרשת שמות

משה רעיא מהימנא

בפרשת שמות עולה דמותו של משה רבנו רעיא מהימנא, המנהיג הראשון של עם ישראל, וממנו אפשר על תכונותיו של מנהיג אמיתי של ישראל. שמותיו של משה. אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן.

undefined

הרב דוד דב לבנון

פרשת שמות תש"ס
11 דק' קריאה
בפרשת שמות עולה דמותו של משה רבנו רעיא מהימנא, המנהיג הראשון של עם ישראל, וממנו אפשר על תכונותיו של מנהיג אמיתי של ישראל.

וירא בסבלותם
"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם..." (ב, יא). ואמרו חכמנו ז"ל במדרש (שמות רבה א, לב):
"וירא בסבלותם, מהו וירא? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן, ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה, אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ומדבר עמך הה"ד וירא ה' כי סר לראות, ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".


הרי לנו עד כמה היה מוכן למסור נפשו על אחיו, ולקבל על עצמו יסורים תחתיהם, ואומר "מי יתן מותי עליכם", ובפועל הוא עוזב את כבוד מלכות שלו ומתעסק בצערן. ובזכות זה זכה להיות מנהיגן הראשון של ישראל, ומי שהביא את גאולתן. ואף זכה לגילוי שכינה כזה שלא זכה לו אנוש בן תמותה, שעלה לשמים והוריד תורה לישראל, וכל זה מידה כנגד מידה, "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ומדבר עמך", וכך הקב"ה הניח כביכול עסקיו בעליונים ודבר עמו.

לפי זה מבואר מה ששנינו בפרקי אבות, שאחד מ- 48 דברים שהתורה ניקנת בהם הוא"נושא בעול עם חברו" , שמצטער בצער בחברו כאילו מדובר בצער פרטי שלו, ועל ידי זה הוא מתקשר גם לשכינה, וזוכה לקנין בתורה, כאמור אצל משה.

ויש כאן עומק נוסף, הרי "ישראל וקודשא בריך הוא, חד הוא" (כמבואר בזוהר הקדוש), וכאשר ישראל נמצאים בצרה, גם השכינה כביכול עמם בצרתם, כמו שאמרו חז"ל במדרש (שמות רבה ב, ז):
"אמר רבי ינאי: מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש, כן אמר הקב"ה, כביכול, (תהלים צא) עמו אנכי בצרה. ד"א, מהו עמו אנכי בצרה? כשיש להם צרה אינם קוראים אלא להקב"ה, במצרים ותעל שועתם אל האלוקים, בים ויצעקו בני ישראל אל ה' וכאלוק רבים, ואומר (ישעיה סג) בכל צרתם לו צר, א"ל הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער, כשם שישראל שרוים בצער, הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים, כביכול אני שותף בצערן". ועוד נאמר שם "משל לאחד שנטל את המקל והכה ב' בני אדם ושניהם קבלו את הרצועה ויודעים צערה, כך היה צערן ושיעבדום של ישראל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר כי ידעתי את מכאוביו".

יש כאן ביטוי מופלא של חז"ל, עד כמה הקב"ה מרגיש בצערן של ישראל, ומכנה את ישראל "יונתי תמתי", כאילו הוא התאום שלהם, כ"כ רגיש לכאבן.
ולכן כאשר משה "סר לראות" - בצערן של ישראל, הרי הוא גם סר לראות כביכול בצער השכינה, ששוכנת בסנה, כפי שמובא במדרש (שמות רבה, ב) "מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה א"ל אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה כך היית שואלני, אלא להוציאך חלק א"א למה מתוך הסנה, ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה", לרמז לו על כך שהשכינה נמצאת בגלות ביחד עם ישראל, והבנה זו באה לו כיון שהוא עצמו היה מצטער בצערן.

ולכתחילה לא רצה להשיב לו, ואמר:"אלו מתוך חרוב או שקמה בך היית שואלני ?!", שבאמת אין זה תימא מה שהקב"ה נמצא במקום שפל כסנה יותר מחרוב או שקמה, ואדרבה, דוקא במקום שפל שם הוא שוכן, כמו שנאמר: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח..." (ישעיה נז, טו).

ובילקוט שמעוני תהילים, צא, תתמג על הפסוק "עמו עמו אנכי בצרה":
"א"ר יודן משל למה הדבר דומה לאשה עוברת שהיה לה כעס עם אמה ועלתה אמה למעלה, ובשעת לידתה היתה צווחת מלמטה והיתה אמה שומעת קולה מלמעלה והיתה אף היא צוחת כנגדה, והיו שכנותיה אומרות לה מה טיבך, וכי את יולדת עמה א"ל בתי יולדת בצער אע"פ שהכעיסתני איני יכולה לסבול צווחתה, אלא הריני צווחת עמה".


מדוע בחרו במשל של יולדת שסובלת צירי לידה? ללמד שאף שהכאבים בסופו של דבר יביאו לידה שיש בה תוספת שמחה, האם כואבת ובוכה עם בתה שלעת עתה סובלת. וכך גם בסבל הכרוך עם גאולתו של ישראל, שגם הוא נקרא חבלי משיח, וידוע שכל היסורים שישראל סובלים בעת משבר הגאולה הוא לטובה, ואעפ"כ הקב"ה מצטער על כך ובוכה עמם.

עוד מובא שם:
"ויאמר משה אסורה נא ואראה, רבי יוחנן אמר: ה' פסיעות פסע משה באותה שעה, שנאמר אסורה נא ואראה, ריש לקיש אמר: הפך פניו והביט, שנאמר: וירא ה' כי סר לראות, כיון שהביט בו הקב"ה אמר: נאה זה לרעות את ישראל, א"ר יצחק: מהו כי סר לראות? אמר הקב"ה: סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים, לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן, מיד ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".

אנו למדים מכאן, כמה מצפה הקב"ה למי שיפנה לראות בצערן של ישראל, שהוא צערו של הקב"ה, ואפילו פניה של שהיא להרגיש בצערן כבר פועלת את פעולתה, וחכמינו רצו להראות עד כמה נחשבת הרגשה כל שהיא בצערן של ישראל, והדגיש זאת חלקו רבי יוחנן וריש לקיש, אם די היה בחמש פסיעות, או בהפיכת פנים בלבד, כדי שהקב"ה יראה למשה, ובזכות זאת יהיה לו סייעתא דשמיא לגלוי שכינה, ועל זה אמרו חז"ל "פתחו לי פתח כחודו של מחט...".

שמותיו של משה
כדי לעמוד מעט מזעיר על מהותו של משה, יש לעיין בשמותיו, שכידוע השם מורה על המהות.
השם המפורש שלו בתורה הוא משה. הוא השם שנתנה לו בתיה "ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו", ואמרו חז"ל במדרש (שמות רבא פרשה א):
"מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר".

ואפשר ששם זה מלמד על מהותו של משה כגומל חסדים.

יתרו הרגיש במידה מיוחדת זו של משה שהציל את בנותיו, והכניסו אליו הביתה, ומובא במדרש (שמות רבה, פרשה כז):
"וישמע יתרו הה"ד (קהלת יא) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, וכי בני אדם שוטים הם שנותנין לחמם על פני המים, ועל מי אמר על יתרו שנתן לחמו למשה שנאמר (שמות ב) קראן לו ויאכל לחם, הוי שלח לחמך על פני המים זה משה שנאמר (שמות ב) כי מן המים משיתיהו, למה כי ברוב הימים תמצאנו, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם".

ועוד שם היה לו (שמות רבה, פרשה א):
"ותרא אותו כי טוב הוא, תני ר"מ אומר טוב שמו, רבי יאשיה אומר טוביה שמו, רבי יהודה אומר הגון לנביאות, אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול, ורבנן אמרי בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (בראשית א) וירא אלוקים את האור כי טוב"

גם שם זה מציין את טוב לבו, וכך אמרו על משה שהיה טוב עין, מובא בגמרא (נדרים דף לח עמוד א):
"אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: (שמות לד) כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: (משלי כב) טוב עין הוא יבורך... אלא פילפולא בעלמא".

משה נקרא אב לנביאים, וגם זה בגלל מסירותו לישראל. מובא במדרש תהלים מזמור צ:
"[תפלה למשה איש האלוקים]. לא היה צריך לומר אלא תפלה למשה, מהו איש האלוקים, משל למלך שכעס על בנו וביקש להמיתו, ואמר לו אוהבו בבקשה ממך מחול לו ואל תהרגהו, עמד ולא הרגו, למחר התחיל המלך לומר אילו הרגתי את בני לעצמי הייתי מכשיל, אלא זכור לטוב אוהבי שביקש עליו רחמים, ומעכשיו אני עושה אותו אב למלכים, כך אמר הקב"ה הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד), אמר ליה משה אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג (במדבר יא טו), ומה כתיב בתריה, ויאמר ה' סלחתי כדבריך (במדבר יד, כ), אחר כך אמר לו הקב"ה למשה אילו הרגתי את ישראל לעצמי הייתי מכשיל, אלא מחזיק אני טובה למשה שביקש עליהם רחמים, שנאמר ויחל משה (שמות לב יא), אני עושה לו גדולה, קורא אני לו אב לנביאים, אב למלאכים, אב למתפללים, הוי תפלה למשה איש האלוקים".

ומובא עוד במדרש (ויקרא רבה פרשה א):
"ששה שמות נקראו לו למשה: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי זנוח, אף טוביא שמו, בן נתנאל שמו, אף לוי שמו, על עיקר משפחתו".


כל השמות מלמדים על מסירותו כמנהיג, שהוריד תורה לישראל, וחיבר אותם עם אביהם שבשמים, וגדר פרצותיהם, ויקותיאל - שגרם לבנים לקוות לאביהם שבשמים, והיה אב לבנים מוזנחים שחטאו, שרק נתן להם והטיב להם, ואף השם לוי מלמד על כך שהיה מחובר אליהם, מלשון לויה.

"ראה ראיתי"- בזכות "וירא בסבלותם"
"וירא בסבלותם" (שמות ד, יא) - פירש רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". היינו כפי שראינו לעיל, שמשה רבנו לא רק ראה את סבלם, אלא נתן את הדברים אל לבו, שלא הסיח דעת מסבלם, ומסר נפשו עליהם.

והנה אותו לשון נאמר גם על הקב"ה "וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלקים" ופירש רש"י "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו", ומתקבל הרושם, שע"י כך שמשה ראה בסבלותם גם בהתערותא דלתתא התעוררו הרחמים העליונים על כלל ישראל בהתערותא דלעילא.
נראה שכל התעוררות העליונים לגאולה נובעים מהתעוררות של התחתונים, והרי דוגמא לכך מגמרא בבא מציעא דף פה עמוד ב:
"אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? - אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי, ומגנינא ליה. וכן ליצחק, וכן ליעקב. - ולוקמינהו בהדי הדדי! - סברי: תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. - אמר ליה: ויש דוגמתן בעולם הזה? - אמר ליה: איכא, רבי חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לרבי חייא ובניו. אמר משיב הרוח - ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם - ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים - רגש עלמא. אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא? - אמרי: אליהו. אתיוהו לאליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא. אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו".


ויש להתבונן בנפלאות דברי חז"ל:
א. מדוע האירוע הזה עם אליהו זכור לטוב, היה בראש חודש?
ב. מדוע אליהו דוקא מעורר את האבות לתפילה?
ג. מה פשר השאלוק " ויש דוגמתן בעולם הזה?", וכי יש מי שהגיע לדרגת האבות בעולם הזה ובזמן ההוא? ובאמת מצאנו שר' חייא ובניו הצליחו כמעט לעורר את הגאולה!
ד. מדוע נענש אליהו על גילוי הסוד? הלא התכוון לגאולתן של ישראל?

נראה לפרש שראש חודש הוא הזמן המסוגל לגאולה, כמו שאנו אומרים בזמן קדוש לבנה על ישראל, "שהם עתידים להתחדש כמותה", וכן אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים". ואליהו הנביא זכור לטוב הוא מבשר הגאולה ומעורר אותה, מצאנו שאליהו מתגלה כאן בעולם הזה, ולכן הוא המקשר בין ישראל בעולם הזה לכן האבות שוכני עפר, ומעורר זכות אבות לגאולה, אולם התעוררות זו חייבת לבוא מישראל שבעולם הזה, והסיפור של ר' חייא ובניו שהתפללו שלושתם כאחד, הוא כנגד שלושת האבות, אולם תפילתם נטרדה כיון שזה בא ביוזמא של אליהו שגילה את הסוד, ואם היו רבי ור' חייא מתעוררים לגודל השעה המסוגלת לגאולה בעצמם, היו יכולים לעורר זכות אבות והיו מביאים מיד את הגאולה.

אמר להם משה לישראל: בשבילי נצלתם כולכם
מובא במדרש (שמות רבה א, כט):
"כיון שהושלך משה למים, אמרו: כבר מושלך מושיען במים, מיד בטלו הגזירה... והיינו דקאמר: שש מאות אלף רגלי העם וגו", אמר להם משה לישראל בשבילי נצלתם כולכם".

משה רבנו מציין בזה, שהרדיפות והגזירות שגזרו המצריים היו מכוונות אל מושיען של ישראל, והראיה שמיד כאשר נזרק ליאור בטלה הגזירה, ובזה הראה שהוא נשא בנטל יסוריהם, ומסר נפשו עליהם. וכך בעתיד כאשר חטאו בחטא העגל והקב"ה בקש לכלות חלילה את ישראל "הרף ממני ואשמידם", היה משה מוכן לקחת על עצמו את העונש ואמר "מחני נא מספרך אשר כתבת" ובזה הוכיח בפועל את האמור במדרש שאמר מי יתן מותי עליכם".

אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן
משה רבנו ברח אל המדבר, ורעה שם את צאן יתרו . ואמרו חז"ל שזה היה מכוון משמים לנסותו ברעית הצאן. וכן ניסה את דוד המלך, "ויקחהו ממכלאות צאן" ולכאורה קשה לאחר שמשה הוכיח עצמו כמה מוסר נפשו על ישראל היה צריך אותו עוד ברעיות הצאן? מובא במדרש (שמות רבה ב, ב):
"ה' צדיק יבחן, [ובמה הוא בוחנו במרעה צאן], בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנאמר (תהלים עח) ויקחהו ממכלאות צאן, מהו ממכלאות צאן כמו (בראשית ח) ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הה"ד (תהלים עח) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה.


כלומר, לא די שמשה נבחן בראותו בצערן של ישראל, אלא נבחן אם לבו רגיש אפילו לדברים קטנים, שגם על הצאן הוא מרחם "ורחמיו על כל מעשיו".
והנה במדרש מסופר, שהגדי ברח ומשה רדף אחריו עד שהגיע ל"חסוח"- שיח, ונראה שהכוונה היא לסנה - שגם הוא כשיח. ורצו לומר שהרדיפה של משה אחר החסד והרחמים הביאה אותו לגלוי שכינה בסנה.

להלוך לרוחו של כל אחד
במרעה הצאן הוכיח משה שהוא דואג לצאן לתת להם מאכל לפי יכולתם, לגדולים לחוד, ולקטנים לחוד, כל אחד לפי הראוי לו. וכך בקש משה בסוף ימיו להעמיד להם מנהיג שיוכל להלוך לרוחו של כל אחד ואחד, ורמז זאת בפנייתו אל הקב"ה "אל אלוקי הרוחות לכל בשר".
דוגמא לדבר מהמובא בילקוט שמעוני רמז קס"ט:
"ויואל משה לשבת את האיש, בשעה שאמר משה ליתרו תנה לי את צפורה בתך לאשה, אמר לו קבל עליך דבר אחד שאני אומר לך ואני נותנה לך לאשה, אמר לו משה מה הוא אמר לו הבן שיהיה לך תחלה יהיה לע"ז, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. אמר לו השבע לי, וישבע לו",

ולכאורה קשה מאד, איך הסכים משה להשבע לו על כך שיקדיש בן אחד לע"ז? ובמיוחד קשה על משה שהיה מרוחק מעבודה זרה יותר מכל אדם, וכשחטאו בעגל כולם היו במידה מסוימת שותפים לעבירה, חוץ ממשה שלא היה לו חלק בכך!

והנה בעל הטורים כתב שעשה זאת, בגלל שהיה בטוח שיתרו לא ידרוש ממנו את זה, וכן היה שיתרו עצמו התגייר והתקרב ישראל לקבל תורה עמהם. וזה על דרך מה שמצאנו שהלל קבל גרים שאמרו לו שאינם מוכנים לקבל תורה כהויתה, והלל קבלם בגלל שהיה בטוח שעתידים לקבל את כל התורה לאחר שיבינו מה היא התורה. וגם זה מלמד על כח מנהיגות, וראית הנולד בחינוך.

עוד מצאתי שכתב רבי צדוק הכהן מלובלין שהכוונה של יתרו הייתה להקדיש בן אחד לדרך ארץ. וזה על דרך המובא בגמרא שלעולם יעבוד אדם עבודה זרה ואל יצטרך לבריות...
ומפרשים שם עבודה שהיא זרה לו דהיינו "לפשוט נבילה בשוק". ולפי זה מתבאר גם כאן שדרך ארץ היא עבודה זרה למעלתו של משה והסכים להקדיש בן לכך. מפני שלא כולם מסוגלים לנהוג כרבי שמעון בר יוחאי, ולעסוק רק בתורה. אלא בדרכו של ר' ישמעאל שיפה תורה עם דרך ארץ. וגם מזה למדנו על כח מנהיגותו להלוך לרוחו של כל אחד ואחד.

משה כמוכיח
"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (ב, יג - יד).

כאן מופיע משה כמוכיח בשער, ולהציל עשוק מיד עושקו. אולם השומע לא קבל את תוכחתו, ואמר "הלהרגני אתה אומר" , מהו " אתה אומר" (ורש"י פירש "מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש"). ואפשר לפרש, שהתכוון לתוכחה שאמר לו משה, היינו שראה בתוכחה פגיעה בו עד כדי הריגתו, והשווה זאת להריגת המצרי, אולם לא הבין שמשה הוכיחו כדי לתקנו, צא ולמד מה שעשה משה למצרי שהתבונן כה וכדי לראות אם יצא ממנו אדם כשר שיתגייר, וכשראה שאין תקוה ממנו הרגו, אבל את האיש העברי הוכיח, משמע שראה בו תקוה שיתקן אותו, ולכן הוכיח אותו.
"ויצא ביום השני" אמרו במדרש, שתי יציאות כתובות כאן, שמות רבה א "העולם, ויצא אל אחיו, שתי יציאות יצא אותו צדיק וכתבן הקב"ה זו אחר זו, ויצא ביום השני, הרי שנים". רצונו לומר, שיש להקיש אותן זה לזה, כמו יציאה ראשונה היתה מתוך ראיה בצרתם ורצון לעזור להם כך גם כאן.
ועל זה אמר משה "אכן נודע הדבר" מדוע אינם נגאלים כיון שאינם מקבלים תוכחה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il