בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

פרק יג

נזיר מבטן

undefined

הרב אלחנן בן נון

סיוון תשס"ט
12 דק' קריאה
ממשפחת הדני
המדרש מברר את היחוס המשפחתי המדויק של הורי שמשון. רק האיש ממשפחת הדני, מוצאה של האשה משבט אחר.
ממשפחת הדני לפי שצרעה היה ליהודה כדכתי' "אשתאול וצרעה ואשנה" 1 , וצרעה היה לדן "ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול" 2 לפיכך צריך לפרש שהיה ממשפחת הדני אינו אומר משבט אלא ממשפחת הדני. מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה 3
כלומר: מנוח הוא משבט דן, אבל אשתו משבט יהודה. במקום אחר מגלים רבותינו את משפחתה של האשה - משפחתו של בועז. התגלותו של המלאך בראש הפרק חושפת טפח מהנישואין יוצאי הדופן של האיש מדן עם האשה מיהודה.
הנה נא את עקרה ולא ילדת

מדוע היה צריך המלאך לומר לאשה שהיא עקרה? האם לא הבחינו בעובדה שהיא אינה יולדת?
יש כאן יותר מרמז למחלוקת, שהיתה קיימת בין מנוח לאשתו. האשה, בעלת יחוס מכובד מאד בישראל, נאותה להינשא לבן שבט דן. לדאבון ליבה, לא הצליחה להעמיד צאצאים מנישואים אלו. היא טענה שסבת העקרות בו. מנוח טען שהיא עקרה. המלאך שהתגלה לאשה בשדה הכריע את הויכוח. "הנה נא את עקרה ולא ילדת". העקרות היא דווקא באשה, משבט יהודה. בשיחה השניה, כשהמלאך מתגלה בשנית אל מנוח, אינו מזכיר כלל את נושא העקרות. אלו דברים המיועדים רק לאשה.
הויכוח הזה, אפשר שלא היה נחלתם של מנוח ואשתו לבדם, אלא התפשט והיה נושא למחלוקת בתוך משפחתו של בועז.
וכך מספרים חז"ל:
אמר רבה בר רב הונא אמר רב: אבצן זה בעז. מאי קמ"ל? כי אידך דרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו, "ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפט את ישראל שבע שנים", ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכולן לא זימן את מנוח, אמר: כודנא עקרה במאי פרעא לי 4 . תאנא: וכולן מתו בחייו. והיינו דאמרי אינשי: בחייך דילדת שיתין, שיתין למה ליך? איכפל 5 ואוליד חד דמשיתין זריז 6

אבצן, הוא בועז, זלזל במנוח, שהיה גיסו 7 . לכל המשתאות, שערך בעת נישואי בניו הרבים 8 לא הזמין את מנוח. טענתו של אבצן היא, שממילא אין למנוח יכולת לפרוע לו את השושבינות 9 . אחותו של מנוח בחרה להינשא לאיש משבט אחר, ולא עוד, אלא שבחרה להינשא לאדם, שייחוסו הוא הפחות שבשבטים. "ממשפחת הדני". האשה, אשת מנוח, שייכת היתה לאחת מן המשפחות הנאצלות שבישראל, אם לא האצילה שבכולן. ממשפחות ההנהגה של יהודה, השבט המנהיג בישראל.
הבה ניזכר לרגע במדרש, שמביא הרד"ק בפרשת יפתח על הפסוק "והוא בן אשה זונה":
...ובתרגום של תוספתא: הא נימוסא הוה בישראל מלקדמין דלא מסתחרא אחסנתא משיבטא לשיבטא, ובכן לא הוה יכיל גבר למיסב איתתא דלא משיבטיה וכד הות איתתא דרחמא גברא דלא משבטיה נפקא מבי נשא בלא אחסנתא וכד הוו קרן לה, פונדקיתא דרחימת גברא דלא משיבטה, וכן הוות לה לאימיה דיפתח. 10

חוק היה לפנים בישראל. חוק קשה, ולפיו נענשת אשה, הבוחרת להינשא לגבר משבט אחר, בנישול בניה מנחלת השבט. זאת על מנת שלא יווצר מצב, שהנחלה תיסוב משבט לשבט באמצעות הבן היורש. אמנם בניה מתיחסים אחרי שבט האב, אבל חששו שמא יושפעו בניה ממשפחת האם, ויגרמו למצב בו משפחת האשה תשלוט בנחלתם. לא די בזה אלא שהיו קוראים לה "זונה" - ""פונדקיתא" 11 . האוירה היא אוירה של מתח ופירוד בין השבטים. אין פלא שעל רקע זה צומח משבר חריף בתוך משפחת אבצן. אשה ממשפחה, שאפשר להגדירה כמשפחה המיועדת למלכות, בחרה להינשא לאדם שמוצאו משבט דן. אבצן, ראש המשפחה, לא יכול היה להסתיר את זילזולו בחתן זה.
לדעתו, אדם משבט דן אינו ראוי לאשה ממשפחת המלוכה. על משפחות בית יהודה לעשות כדי להעמיד את המנהיג הבא של ישראל. לכן אשה ממשפחה כזו צריכה להינשא למנהיג ממשפחת אצילה יותר. משבט דן ודאי לא תבוא הישועה, וודאי שלא ממנוח. כינויו של מנוח "פרדה עקרה" מבטא את ההשקפה שמביתו לא תבוא ישועה לישראל. הוא עקר. יכולתו להצמיח מנהיג לישראל - אפסית. על זילזול זה נעשה דין עם בועז. מכל בניו, שהשיא במשתאות הרבים, לא נותר אחד. את כולם קבר.
נקודת המוצא של הפרק המצביעה במדויק על מוצאו של האיש מצרעה, ממשפחת הדני, מלמדת גם על הריחוק, שבין המשפחה הזו לבין משפחת ההנהגה. עם זאת, בתיאורו את האשה חותם הפסוק במלים "ואשתו עקרה ולא ילדה". דווקא ייחוסה, שאמור היה להיות מקור גאוותה, נעלם הוא. האשה אינה אלא "אשתו" של האיש משבט דן, ולא עוד, אלא שהיא העקרה. בדברים אלו דווקא פותח המלאך את דבריו בהתגלותו אל האשה: "הנה נא את עקרה ולא ילדת". העקרות היא דווקא באשה משבט יהודה, ולא באיש ממשפחת הדני!
מתברר כי דווקא החיבור בין השבט הנעלה שבישראל לשבט הפחות שבו הוא זה שיצמיח את המושיע. בחיבור הזה מנצנצת תחילתה של תקווה. בחיבור הזה מצוי מעט מרפא למחלת הפירוד הנוראה שפשתה בעם ככל שהתמשכה התקופה. הלוא חיבור זה שימש בסיס להשראת השכינה הראשונה בישראל, שעה שזו שרתה במשכנם של ישראל. וכך הם דברי רבותינו:
אמר רבי חנינה בן פזי, אין לך גדול משבט יהודה, ואין לך ירוד משבט דן, שהיה מן הלחינות (השפחות)... אמר הקב"ה יבוא ויזדווג לו (בצלאל בן אורי מיהודה לאהליאב בן אחיסמך מדן) שלא יהו מבזין אותו, ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו, לפי שהגדול והקטן שוין לפני המקום… 12
המשכן דווקא על ידי שני שבטים אלו נעשה, וכן המקדש, שלמה מיהודה וחירם ממטה נפתלי. בדברי הימים כתיב, "בן אשה מבנות דן" שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן. כדי להודיע שלכל אדם מישראל יש חלק בגילוי שכינה, נתן הקב"ה את עשיית המשכן והמקדש דווקא בידי שני קצות העם. גם בסוף תקופת השופטים צומח מי שיושיע את ישראל דווקא מתוך שתי משפחות אלה. מחד אנו שומעים על המצב החברתי הירוד, על הפירוד הגדול בין השבטים, אבל מאידך, אולי דווקא חיבור משפחות זה יביא לאיזה שהוא מפנה?!

המלאך
אילו היתה האשה מספקת את סקרנותו של בעלה לאחר הפעם הראשונה שהמלאך נגלה אליה, לא היו יודעים מנוח ואשתו לעולם, שמלאך ד' דבר בם. בפעם הראשונה טעתה האשה בזיהויו של הדובר אליה. היא לא זיהתה אותו כמלאך. היא מספרת לבעלה כי נביא, ש מראהו כמראה מלאך נגלה אליה. זהו המקור למדרש הבא של חז"ל:
א"ר סימון פנחס בשעה שהיתה רוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים. ורבנן אמרי אשתו של מנוח מה היתה אומרת לו "הנה איש אלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים", כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך 13 .
גם בפעם השניה שהמלאך מופיע מנוח ואשתו אינם מזהים אותו כמלאך, אלא כאיש אלהים. האשה רצה אל בעלה מן השדה ומודיעה לו כי "הנה נראה אלי האיש אשר בא ביום אלי". רק לאחר שהמלאך עולה השמיימה באש המזבח מבינים מנוח ואשתו כי מלאך נגלה אליהם.
כלומר: על פי הסדר האלוקי לא היה הכרח, שהאשה תכיר את המלאך העומד לפניה. די היה לה לדעת כי איש נביא הורה לה להינזר מיין וטומאה. האשה, בהפתעתה הגדולה מעצם קבלת דבר הנבואה מאיש אלקים, הסתפקה בדברים אלו. היא - לא שאלה אי מזה הוא, והוא - את שמו לא הגיד, וכך נשארו דברים סתומים. מנוח, ששומע את דברי אשתו, סבור שיש פרטים נוספים בדרך הטיפול בנער, שלא נמסרו לאשה. כאן מתעוררת הבעיה: מנוח רוצה לברר פרטים נוספים, אך אינם יודעים היכן ניתן למצוא את הנביא. לפיכך עותר מנוח לד' ומבקש, שהנביא יבוא שנית להדריך אותם "מה נעשה לנער היולד".
שונה ההתגלות השניה של המבשר אל שני בני הזוג מהתגלותו בפעם הראשונה אל האשה לבדה. אמנם לכאורה לא נוספו כל פרטים בענין הטיפול בילד 14 , אך הפעם צורת ההתגלות שלמה. זהותו של המבשר מתבררת. שלא כבראשונה, אין המלאך עוזב מיד כלעומת שבא, הפעם נשאר המלאך עם בני הזוג גם לאחר שמסר את תוכן הנבואה. מנוח מעלה מנחה לד', והוא ואשתו מגלים כי מלאך הוא זה המתוודע אליהם במראה. הפעם מסתיימת ההתגלות בהיעלמותו של המלאך באש המזבח העולה השמיימה.

ההתגלות השניה באה בגלל ספקנותו של מנוח מכאן נתן להסיק כי המלאך התגלה שנית כדי להבטיח שאבי הנער ואמו יקיימו במלואם את כל ההוראות. היה חשש שמא תחבל ספקנותו של מנוח בתוכנית האלקית, על כן היה צורך לחזור על מעמד ההתגלות באופן שיותיר רושם עז הרבה יותר.

נזירות שמשון
המשונה בהופעתו של שמשון מכל השופטים הוא, כמובן, הופעת המלאך טרם לידתו. לא מצאנו שמלאך נגלה לאדם אחד כדי להכריז על אדם אחר כמנהיג14א. מה עוד, שכאן הדבר נעשה טרם לידתו כמו הבשורה על יצחק.

מה נשתנה שמשון משאר שופטים, שהיה צורך בהתגלות מלאך, שתקדים את לידתו?
לכאורה, התשובה פשוטה. שמשון הוא השופט היחידי, שהיה עליו חיוב נזירות. מכיון שחיוב הנזירות הזה היה "מן הבטן" היה צורך ליידע את הוריו בדבר חובת ההינזרות מיין וטומאה.
אך היא גופא: מה נשתנה שמשון משאר שופטים, שעליו להיות נזיר? האם היה קדוש מכולם? מן הפרקים המתארים את מעלליו של שמשון נראה שדווקא הוא הירוד שבשופטים 15 . הלוא שמשון הוא האיש שנושא נשים פלשתיות, ודווקא עליו מוטלת חובת הנזירות?? האברבנאל כותב על כך את הדברים הבאים:
כפי האמת, רצה האל יתברך ששמשון ממעי אמו יהיה נזיר כדי שישמר מן היין, וכדי שיהיה מזגו מתחלף ואויב למזג הפלשתים…וגם לסבה אחרת, והיא, לפי שהיה גלוי לפניו הדברים הזרים, שהיה עתיד שמשון לעשותם, רצה יתברך שלא יחשוב אדם שיהיו מעשה שכרות …וגם צווה שינזר כדי שלא יעלה מורה על ראשו ויהיו שערותיו תלתלים…כאילו הוא מתאבל על שעבוד ישראל, והיות הפלשתים גוברים עליהם, עד שתמיד מפני זה יכסוף להנקם מהם

אם כך לדבריו דווקא מעשיו המשונים הם הסבה לנזירותו. ננסה ללכת בעקבות האברבנאל, אם כי בצורה שונה מעט.
* * *
המלאך בדבריו לאשה הזכיר שלשה איסורים: יין, תגלחת וטומאה, אך דבר זה קיבלו חכמים: אחד משלשת האיסורים לא חל על הבן. נזיר שמשון - רשאי להיטמא למתים 16 , ואמנם לא מצאנו ששמשון נזהר במתים. גם בהמשך פרשו חכמים "ואל תאכלי כל טמא" דברים האסורים לנזיר ולא מה שקשור לטומאת מת 17 , שהרי אסור אכילה נאמר, ולא נגיעה.
הדור - ריק ממעשים. אין לו זכויות. על פי סדר הטבע, לא היו יכולים מנוח ואשתו להעמיד גואל. הם אינם ראויים, והדור כולו לא ראוי. הופעת שמשון מעמידה קדושה וגאולה בניגוד לטבעו של הדור. שמשון צריך לצמוח בנזירות, לגדול מנותק מבני שבטו ולפעול לבדו מול הפלשתים. ישראל אינם מסוגלים להתרומם לכן מצב שמשון הוא ניגוד למצב הדור. האשה מתנזרת מבטן כדי ששמשון יצמח, בקדושה יתרה. ברם, אין זה מספיק רק לצוות על האשה וליידע את בעלה. אנשים ריקים עלולים לזלזל בהוראות מתוך שאינם מבינים את עומקם. אולי לא יתמידו בשמירת המושיע בנזירות. לכך שב המלאך ומופיע בשנית כדי להחדיר לתודעתם את ההכרה הברורה שהם נוטלים חלק במהלך אלוקי נסי נסתר, הנשגב מבינתם. לכן בפעם השניה מתוודע אליהם כמלאך ומראה להם מופת. הפעם הראשונה, אם כך, היתה רק הכנה לשניה.
גידול השער וההינזרות מיין מאפשרים צמיחה פנימית של כוחות הגוף והנפש ביתר קדושה. טומאת המתים היא מפריע חיצוני יותר. שמשון לא נצטווה להיזהר בה. נוסף לכך כל עניינו הוא לעסוק בגאולת ישראל, גאולה הכרוכה במלחמה קשה, שחללים נופלים בה, ולא יוכל להשמר מטומאת מת.
שמשון איננו נזיר שלם. נזירותו היא רק אמצעי, שאלמלי היא לא היה יכול לצמוח גואל בישראל בדורו. הפרק, המספר על הוריו של שמשון, חושף אותנו למצבו השפל של הדור. מצב, שבו מאד לא טבעי שיצמח ממנו מנהיג וגואל ראוי. כדי להעמיד את הגואל יש צורך לקרוא לאמו לנזירות מבטן. אם יצמחו כוחותיו בלעדי הנזירות - יתחללו.

ההסתרות
ראוי לתת את תשומת הלב לעובדה, שהמלאך מסתיר פרט אחד מרכזי ממנוח.
לאשה גילה המלאך את ייעודו של הנער:
והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים

בפני מנוח חוזר המלאך רק לאשר את ההגבלות המוטלות על האשה, כפי שהיא עצמה סיפרה לו. את ייעודם של ההגבלות, - לא גילה בפניו.
מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר. מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל...כל אשר צויתיה תשמֹר.

גם האשה עצמה, כשסיפרה לבעלה על ההתגלות, הסתירה ממנו את ייעודו של הנער, כפי שהסתירה ממנו את הודעתו המפורשת על עקרותה.
ויאמר לי הנך הרה וילדת בן ועתה אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טומאה כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן ועד יום מותו.

כאן מתגלה ההבדל בין מנוח לבין אשתו. הוא אינו מסוגל לרדת לעומק ההתרחשויות ולהבין את משמעותם העתידית. יודעת האשה נפש בעלה. את תורף דברי המלאך שומרת האשה לעצמה. היא אינה חולקת עימו את הסוד הגדול. מביתם יצמח לישראל גואל.
חז"ל מבטאים את ההבדל הרוחני בין השנים במדרש הבא:
אמר רב נחמן: מנוח - עם הארץ היה, שנאמר ויקם וילך מנוח אחרי אשתו 18

מדרגתה של האשה, הגבוהה מזו של בעלה, מתגלית גם בתגובותיהם השונות של השניים בשעת הסתלקות המלאך.
מנוח אמר:
מות נמות כי אלהים ראינו.

האשה אמרה:
לו חפץ ד' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה ולא הראנו את כל אלה וכעת לא השמיענו כזאת.

מנוח שלא חשב כלל על אפשרות של שליחות אלקית ממשפחתו, רואה רק משמעות אחת לענין, מוות. אולי אפילו השפעה אלילית יש כאן. האל כביכול מתגלה לאדם והורגו בשרירות לב. הן לא חטאו כלל.
מנוח מושפע מתפישות עולם רדודות, חצי-אליליות, לפיהם מי שנחשף לגילוי נסי חייב מיתה, גם אם לא חטא במאומה. האשה, שמבינה שההתגלות האלוקית איננה דבר שרירותי, אלא גילוי הטומן בחובו ייעוד חשוב, מסבירה לו, שההתגלות לאדם באמצעות מלאך, אינה באה להרוג את המקבל אלא לרומם אותו. "לו חפץ ד' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה וכעת לא השמיענו כזאת". דלותו הרוחנית של מנוח היא הסיבה שבגללה מסתיר ממנו המלאך את ייעודו של הנער. האשה ממשיכה בענין זה את מעשה המלאך ונמנעת גם היא מלגלות לבעלה את סודו של הבן.
אין זו ההסתרה היחידה. פרשת הופעתו של שמשון, כמו גם תיאור מעלליו בהמשך הפרקים, מלווים בהסתרות רבות. מלכתחילה, הסתיר הקב"ה את העובדה שהמבשר הוא מלאך. רק בעקבות הנסיבות שנוצרו, מתגלה עובדה זו. האשה מסתירה מבעלה את ייעודו של הבן, וגם המלאך מסתיר זאת ממנוח כמו גם את עקרותה של אשתו. להסתרות אלו תתלוונה הסתרות נוספות, במעשיו של שמשון, כמו הסתרת מעשה הכאת הארי משני ההורים גם יחד. למשמעותן של אלו נידרש בהמשך.

הקרבן
מדוע ביקש מנוח להקריב קרבן?
כנראה רוצה מנוח להודות לאיש האלהים על בשורת לידת הבן, לה זכה זה עתה. הוא מבקש מאיש האלהים להתעכב ולקבל את מנחתו. "נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים". המלאך מסביר למנוח, שהוא טועה בכוונתו. איש האלהים אינו אלא שליח ולכן לא יאות לקבל דבר ממנוח. הכתובת, שאליה יש לפנות בבקשה או בתודה היא רבש"ע. "ואם תעשה עלה - לד' תעלנה". ואמנם, מנוח פונה אל הצור להעלות מנחה לד' . "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לד'".
* * *
מעשה זה של המלאך מעורר תמיהה. מדוע מאפשר המלאך למנוח להקריב כך קרבן? הלא דין תורה הוא, שכשעומד המשכן בארץ ישראל, אסור להקריב בבמות, הנבנות במקומות אחרים. כיצד עבר מנוח על איסור הבמות?
להלן תשובת חלק מהמפרשים:
ומה שהעלה מנוח עולה על הצור לד' שעת איסור הבמות (שכל זמן שהיה אהל מועד בשילה נאסרו הבמות) אמרו רז"ל: הוראת שעה היתה, כי הנה המלאך אמר לו "ואם תעשה עולה לד' תעלנה" 19 .

ברם, יש לציין, שעל פי דעת רמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות 20 אם ההקרבה נעשית על סלע ולא על מזבח אבנים, אין בזה איסור במות. הרמב"ם מוכיח את דבריו ממעשה גדעון, שגם הוא העלה מנחה על הצור, במהלך פגישתו עם המלאך. הדבר שנוי במחלוקת ר' שמעון וחכמים בגמרא 21 ופסק הרמב"ם כחכמים.
* * *
בין אם מנוח מכוון לסעודת הודיה ובין שמכוון למנחת תודה, לאחר שהגיש את המנחה על הצור ירדה אש מן השמים. להבדיל, ממנחת גדעון, שם היתה ירידת האש מענה לפנייתו של גדעון "ועשית לי אות שאתה מדבר עמי", כאן לא בקש מנוח אות. אף על פי כן ירדה האש מן השמים, משום שהיה צורך להבליט את הממד הנסי, שבלידת הבן, באופן חד וברור. העלמותו של המלאך היא החוליה המסיימת והעיקרית של הופעתו השנית, משום שהיא פעלה את הרושם העז ביותר על מנוח ואשתו. רושם זה חיזק אצלם את התודעה, שיש להקפיד באופן מוחלט על כללי התנהגות, עליהם ציווה המלאך.

פעמי משיח
ותלד האשה בן ותקרא את שמו שמשון ויגדל הנער ויברכהו ידוד. ותחל רוח ידוד לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאל.

חז"ל דורשים את המילה "לפעמו".
ותחל רוח ד' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאל, תרין אמוראין, חד אמר בשעה שהיתה רוח הקדש שורה עליו היו פסיעותיו 22 כמצרעה עד אשתאל, אחרינא אמר בשעה שהיתה רוח הקדש שורה עליו היו שערותיו מקישות כזוג 23 (פעמון) וקולן הולך כמצרעה לאשתאל 24

מה הפירוש בין צרעה לאשתאל? האם כל פעם שהיה מקבל רוח ד' היה עומד שם?
צרעה - לשון צרעת. מציאותם של ישראל היא מציאות רחוקה משכינה. המצורע הוא הרחוק ביותר ממחנה השכינה. ישראל שבאותו דור נשתלחו מחוץ למחנה, כאילו היו מצורעים. אומר אחד האמוראים, לשמשון היה כח, שניסה להחזיר את ישראל לאשתאל, ממצב של צרעת ונידוי למצב של שאלה, לבקש את ד'. אבל השני אמר, שלא היה כוחו של שמשון עד כדי כך. רק קולו היה הולך מצרעה לאשתאל. כח רוח הקדש של שמשון היה כפעמון. הוא לא היה רצוף, אלא כפעמון, ההולך ובא, אבל שניהם מסכימים, שבדורו של שמשון התחילה ההתקרבות בחזרה לקב"ה.


^ 1 יהושע ט"ו לג.
^ 2 יהושע י"ט מא.
^ 3 במדבר רבה י' ה
^ 4 מנוח הוא כמו פרדה, שאינו יכול להוליד. "במה יפרע לי?" (לאלו משתאות יזמין הוא אותי?)
^ 5 שא אשה נוספת והוליד בן נוסף, שיהיה טוב מכל הששים. מפרש שם המדרש שהכוונה לבועז והילד הוא עובד, שממנו יצא דוד, ויש אומרים שהכוונה למנוח, שהוליד את שמשון שהיה טוב מכל בני אבצן שמתו.
6בבא-בתרא צא.
^ 7 אשת מנוח היתה אחותו של בועז.
^ 8 על אבצן נאמר בפרק י"ב ט: "ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ".
^ 9 הגמרא במסכת כתובות אומרת, שושבינות (הזמנה לשמחת נישואין) צריך לפרוע, דהיינו להחזיר ולשמוח בשמחת חבירו.
^ 10 באור: "חוק היה בישראל מלפנים, שלא תסוב נחלה משבט לשבט. לכן גזרו, שלא יוכל איש לישא אשה, שאינה משבטו, וכשהיתה אשה אוהבת גבר משבט אחר היתה יוצאה מבית בעלה בלא נחלה, והיו קוראים לה "פונדקיתא" - זונה, שאוהבת גבר משבט אחר, וכן היה לה, לאמו של יפתח".
^ 11 עיין בספרנו בתחילת פרק י"א.
^ 12 שמות רבה סוף פרשה מ'.
^ 13 ויקרא רבה א' א.
^ 14 אמנם מדברי מנוח משמע שהאמין לאשתו ורק רצה לדעת פרטים נוספים בדרך הטיפול בנער, אך לא מן הנמנע שהכוונה האמיתית מאחורי בקשת מנוח היתה עצם ההתגלות. מנוח, היה מסופק בדברי אשתו אודות הנביא שנגלה אליה, ורצה לשמוע זאת באזניו.
14א אולי דומים הדברים לגילוי המלאך להגר על ישמעאל, "ועל פני כל אחיו ישכן" ( בראשית ט"ז, יב)
^ 15 בבלי, ראש השנה כה:
שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים (בדן = שמשון).
^ 16 משנה נזיר א' ב:
"מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? נזיר עולם: הכביד שערו- מיקל בתער, ומביא שלש בהמות, ואם נטמא - מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון: הכביד שערו- אינו מקל, ואם נטמא - אינו מביא קרבן טומאה".
כלומר, שני הבדלים בין נזיר עולם לנזיר שמשון:
1. נזיר עולם - כשגדל שערו עד שמכביד עליו מאד, רשאי לגלח את שערו ואז מביא שלש קרבנות (חטאת, עולה ושלמים) כשם שמביא נזיר רגיל, ביום גילוח שערותיו עם תום ימי נזירותו. (בכגון זה מצאנו באבשלום, שהיה נזיר עולם, והיה מגלח שערו אחת בשנה "ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו". נזיר שמשון - אסור לעולם בגילוח.
2. נזיר עולם - אם נטמא למת, תוך ימי נזירותו, חייב בקרבנות חטאת, עולה ואשם, כמפורש בתורה, בפרשת הנזיר. נזיר שמשון - אם נטמא למת, אינו חייב בקרבנות הללו.
בגמרא (נזיר ד:) מבואר, שכוונת המשנה, שגם לכתחילה רשאי נזיר שמשון להיטמא למתים.
^ 17 סוטה ט:
^ 18 ברכות סא. ; עירובין יח:
^ 19 רד"ק
^ 20 הלכות מעשה הקורבנות י"ט א.
^ 21 זבחים דף קח
^ 22 דורש את המילה "לפעמו" מלשון צעדים "מה יפו פעמיך בנעלים".
^ 23 חלק מן הפעמון.
^ 24 ירושלמי סוטה א' ח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il