בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הראל עוז

פרק יא

ראש וקצין

undefined

הרב אלחנן בן נון

סיון תשס"ט
19 דק' קריאה
בן הפונדקית
ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה ויולד גלעד את יפתח. ותלד אשת גלעד לו בנים ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה.

הרד"ק במקום מפרש את המלים "והוא בן אשה זונה":
בן פילגש גלעד היה, ונקראת זונה לפי שאינה עם בעלה בכתובה וקדושין והיא כמו הזונה, ואע"פ שהיא מיוחדת לו

הביסוס לדברי הרד"ק, שלא להסביר את הפסוק כפשוטו, הוא, שמפורש בפסוקים שיפתח היה גר עם שאר האחים בבית אחד. האשה נקראה "זונה", משום שזו כמו זו, לא היתה מיוחדת לבעלה בכתובה וקדושין. הבעל אינו מתחיב לפילגשו כל התחיבות כספית, ולפיכך זהה מעמדה, מבחינה משפחתית, למעמד הזונה.
בהמשך, מצטט הרד"ק פירוש נוסף, בשם "תרגום של תוספתא", שמפרש גם הוא את הפסוק, שלא כפשוטו.
...ובתרגום של תוספתא: דא נימוסא הוה בישראל מלקדמין, דלא מסתחרא אחסנתא משיבטא לשיבטא, ובכן לא הוה יכיל גבר למיסב איתתא דלא משיבטיה. וכד הות איתתא דרחמא גברא דלא משבטיה, נפקא מבי נשא בלא אחסנתא. וכד הוו קרן לה, פונדקיתא דרחימת גברא דלא משיבטה, וכן הוות לה לאימיה דיפתח...

(תרגום: חוק היה בישראל מלפנים, שלא תסוב נחלה משבט לשבט. לכן גזרו, שלא יוכל איש לישא אשה, שאינה משבטו, וכשהיתה אשה אוהבת גבר משבט אחר היתה יוצאה מבית בעלה בלא נחלה לבניה, והיו קוראים לה "פונדקיתא" (זונה), על שום שאהבה גבר משבט אחר, וכן היה לה, לאמו של יפתח)
כלומר: אם בני אשה זו יקחו חלק בנחלה - ישנו סכוי שהנחלה תעבור ביום מן הימים לרשותו של שבט אחר. אם תחזור לגור לבית הוריה או תתאלמן יהיו בניה תלויים בבית הורי אמם ובפועל ישלוט שבט אמם בנחלה זו. לכן גזרו, שאשה לא תנשא לאיש משבט אחר, כדי למנוע את המצב האפשרי, שבו תעבור נחלה. אשה, שבכל זאת רצתה להינשא לאיש משבט אחר נדחתה מקרב בני השבט, בניה לא היו נוחלים, והיו מכנים אותה "זונה".
...לפיכך היו אומרים לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה, וכן תרגם 'ארי בר אתתא משבטא אחריתא את.

לפי פירוש התרגום היתה האשה כשרה לכל דבר, אלא שהיתה משבט אחר. גם זקני גלעד, שדאגו לאדמות השבט, לא ראו בעין יפה נישואים בין-שבטיים. הם נתנו גיבוי למנהג לפיו אין ליפתח זכות נחלה בבית אביו משום שהוא בן אשה משבט אחר. אמנם הרי זוהי עבירה חמורה על דין תורה, ואף על פי כן שתקו הזקנים. הלוא כך כותב הרמב"ם בהלכות נחלות:
אין אדם יכול... לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט". לומר שחוקה זו לא נשתנה.

הוכחה לדברי המתרגם, כנגד הההסבר הראשון ברד"ק, מצויה בהמשך הפרשה:
ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם

אילו היתה זו בעיה פנים משפחתית בתוך משפחת גלעד, שבה דחו האחים את בן הפילגש, מדוע תוקף יפתח את הזקנים בטענה "הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי"? וכי הזקנים גרשוהו, והלא אחיו גרשוהו?
ומכאן, שהאחריות לגירושו של יפתח מוטלת על כתפי זקני השבט, ששתקו על עבירה זו שבנים לאמהות משבט זר, לא הוכרו כבנים מן המנין לעניין נחלה. החלטה זו היא שנתנה את הגיבוי לאחים, שאמרו "לא תנחל בבית אבינו". בכוחות משותפים גרשוהו מבית אביו וממשפחתו.
בין לפירוש הרד"ק ובין לפירוש המתרגם ניתן ללמוד על המצב החברתי המוסרי הירוד. לפירוש הרד"ק, היתה שחיתות חברתית תוך -שבטית. יפתח לא היה קנה רצוץ. כשגורש מבית אביו היה גבור חיל, שהרי כך הכירו אותו זקני גלעד כשיצאו לחפש אחריו כעבור שנים. עדיין, אפשרו איומים ואלימות של משפחות מסוימות להכתיב את המבנה המשפחתי של השבט, ולנשלו מחיק המשפחה. לפירוש המתרגם היה מתח גם בין השבטים, כשכל אחד ואחד מתגונן מפני שבטים אחרים, המנסים להרחיב את נחלותיהם על חשבונו. אפשר אף היתה עוינות ביניהם. כך או כך, המצב החברתי בכי רע. על סיוע הדדי אין מה לדבר. חצי שבט מנשה נמצא בסכנת מלחמה מוחשית ואיש אינו מתעניין בשלומם. זקני גלעד מתכנסים לבדם, כדי לפתור את בעיותיהם שלהם, כשאיש מבין השבטים האחרים אינו נוקף אצבעו לעזרתם, למרות טבעת החנק ההולכת ומתהדקת. ההנהגה מזמן התנפצה לרסיסים, וגם הקריאה הנואשת שהוציאו זקני גלעד למצביא מתנדב, נותרה ללא מענה. כשאיש לא נענה לקריאת השרים, וכשכבר לא היתה שום ברירה, נאלצו זקני הגלעד לצאת בחיפושים אחר האיש שגורש לפני שנים מבית אביו. אחר בן השבט הגולה, שהיה עם הזמן לשודד דרכים.

יפתח הגלעדי
ארץ טוב
אמר רבי יהושע בן לוי: כתיב "ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב" זו סוסיתא, ולמה נקרא שמה טוב - שפטורה מן המעשרות.

ארץ טוב היתה מעבר לגבול הכיבוש. לא היתה שם התיישבות ולפיכך פטורה היתה מן המעשרות. אבל יש כאן תמיהה מסוימת. תרגום יונתן אומר שהארץ היתה טובה "בארעא טבא", כיצד זה דווקא אנשים משולי החברה "ריקים ופוחזים" מוצאים ארץ טובה לישיבה. בדרך כלל מקומות אלו נתפסו על ידי בני אדם מיושבים, שכוננו חברה יציבה מבחינה מוסרית, ואילו שולי החברה נדחקו ומצאו מקומם דווקא במקומות מבודדים ונדחים במדבר, בהרים ובמערות? הרד"ק אכן מפרש ששם בעל המקום היה "טוב" ויתכן שרוצה לדחוק כך גם בפירוש תרגום יונתן. אבל אפשר לפרש כדרך מה שכתוב במלכים על יריחו. "ויאמרו אנשי העיר אל אלישע, הנה נא מושב העיר טוב, כאשר אדוני רֹאה, והמים רעים והארץ משכלת" קשה להבין כיצד אפשר לקרוא למושב העיר טוב כשהמים רעים ואנשים מתים מחמת תכונות הארץ. נראה שמושג העיר "טוב" בא לומר שלמרות הסכנה לבני אדם יש בה ברכה והיא נותנת יבול בשפע. המילה "טוב", איפה, איננה שם כולל למצב חיובי, אלא להיפך: מיחדת תכונה מסוימת הבולטת לעומת תכונות אחרות. כך גם בענייננו, המקום היה אולי נאת מדבר שבפני עצמה היתה משופעת במים ובפירות, אבל אנשים מן הישוב לא הגיעו לשם בגלל סכנת המדבר. על כן היה המקום פטור ממעשרות שלא התישבו בו בני מנשה כשתפסו נחלתם. משמעות העניין שיפתח נדחה ממשפחתו והגיע אל מקום שרק אנשים אלימים, פוחזים וריקים הגיעו לשם. כיוון שהיה גיבור חיל התלקטו הם סביבו והרי לנו עדות נוספת על המצב החברתי המוסרי בעם. דווקא אדם כזה נקרא להציל את החברה.

ראש או קצין?
ויהי מימים וילחמו בני עמון עם ישראל. ויהי כאשר נלחמו בני עמון עם ישראל וילכו זקני גלעד לקחת את יפתח מארץ טוב.

בעיון בשיחה בין יפתח לזקני גלעד בולט ענין הדורש ברור. נעיין בה:
בקשת הזקניםתשובת יפתח
לכה והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון.הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם.
לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש לכל ישבי גלעד.אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ד' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש.
ד' יהיה שמע בינותינו אם לא כדברך כן נעשה.וילך יפתח עם זקני גלעד וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין וידבר יפתח את כל דבריו לפני ד' במצפה.


ארבע פעמים נזכרת ההצעה להיות לראש ליושבי גלעד. בפסוק ו, בפסוק ח, בפסוק ט ובפסוק יא. מה פשר החזרות השונות על נוסח ההצעה? על מה התווכחו זקני גלעד עם יפתח? ומדוע היו צריכים להסכים "אם לא כדברך כן נעשה" הלוא לא היה ויכוח על דבר ההנהגה? ואמנם המפרשים מדייקים שהצעה זו איננה ההצעה הראשונה. נוסח ההצעה המקורי, כפי שהוצג בפני כל יושבי גלעד, הוא זה שבפרק י' פסוק יח:
מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון יהיה לראש לכל ישבי גלעד

ההצעה פשוטה. מי שיעמוד בראש הכח הצבאי, יתמנה לאחר המלחמה להיות גם המנהיג המדיני. והנה, כשמגיע הזמן, שצריך להעלות את ההצעה בפני יפתח דאג מי שדאג "לתקן" את נוסח ההצעה. "לכה והיית לנו לקצין". קצין, ותו לא. לא לראש ליושבי גלעד. יפתח מבין את הנקודה. "באתם אלי עתה כאשר צר לכם. באתם כדי להשתמש בי בעת הצורך. אין בכם חרטה ואין לכם כל כוונות לשנות את הגישה כלפי. כאז כן היום". "הלא אתם שנאתם אותי". יפתח אינו מוכן בשום פנים לשמש כלי בידי זקני גלעד.
אז מחזירים זקני גלעד את נוסח ההצעה המקורי. "לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש לכל ישבי גלעד". אלא, שכאן במפתיע הולך יפתח צעד משמעותי לקראת זקני גלעד. "אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ד' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש". יפתח מציע, שהוא יקבל את המינוי המדיני אך ורק במקרה שינצח במלחמה, ולא - לא תהיינה לאנשי גלעד כל התחייבויות כלפיו. מאידך, יפתח מדגיש, שאם הוא ינצח, " אנכי אהיה לכם לראש". הנושא הזה לא נתון לויכוח. לא יהיו כל דיונים נוספים. במקרה של נצחון יהפוך להיות מנהיג יחידי לכל אנשי גלעד. דהיינו לא יהיה הדבר תלוי ברצון הציבור אלא ברצונו הוא.
והנה, הפלא ופלא. עד כדי כך היו הזקנים מיואשים, וכל כך רווח להם למצוא אדם, שאולי יחלץ אותם מן המצב הקשה, שאליו נקלעו, שהם מיהרו לבצע את שתי ההתחייבויות עוד לפני שהחלה המלחמה! "וילך יפתח עם זקני גלעד וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין ".
* * *
התמונה המוצגת ברקע פרשת המלחמה עגומה למדי. מתברר, שלדיכוי העמוני המתמשך ישנן השלכות חברתיות, מדיניות ורוחניות. איש אינו מעז להרים ראש. הקול הקורא לאיש שיחלץ חושים לפני מחנה ישראל, נותר ללא מענה. איש לא היה מוכן להנהיג. בין השבטים שורר מתח, נוסף על המעמדות בתוך השבטים. צעד אחר צעד מתפוררת יכולת העמידה של ישראל. שלב אחר שלב הופך העם להיות נואש יותר, לחוץ יותר ומפורד יותר.
אבל גם מבחינה רוחנית ישנה נפילה:
ויֹסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ד' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ד' ולא עבדוהו"

אנשים שפוחדים מאלילים הם אנשים, שמסירות נפש לעם ישראל אינה יכולה להופיע בהם. הכתוב מעיד, בהקדמתו למעשה, כי כאלו היו פני הדור.
כשנחלש כח האמונה נחלש גם הכח להילחם עבור האומה. הציבור המקבל את פני תקופת יפתח ועמון הוא ציבור נגוע בנגע האלילות, שבוי בפחדו ובאמונותיו ונואש מדרכו הלאומית.
בארץ ישראל, המערבית והמזרחית, התפוררה האמונה ואבדה מסירות הנפש. אי שם במדבר, בארץ טוב נמצא, אולי, הפתרון. שם יושב האדם, שלא נכווה בחולשות החברה, האיש הבודד מאז גירושו שתמיד התנגד למתרחש בה, אבל הוא הרי שייך לאנשים ריקים ופוחזים!
הגמרא במסכת ראש השנה דורשת פסוק מספר שמואל:
"ויאמר שמואל אל העם, ד' אשר עשה את משה ואת אהרון ואשר העלה את אבותיכם מארץ מצרים... וישלח ד' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" …שקל הכתוב שלשה קלי עולם, כשלשה חמורי עולם לומר לך: ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן (שמשון) בדורו כאהרון בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים"

מחד נותנים חז"ל תוקף למנהיגותם, אבל מאידך צל כבד מרחף על הנהגה כזאת. לאו דווקא צל אישי, אולי דווקא צל צבורי.
* * *
החולשה הרוחנית, שהנביא מציג כרקע לפרשיה, היא שיצרה מצב כה מסובך של הדרדרות, אולי אפילו שחיתות, מוסרית חברתית. היא שהביאה לכך שהאדם היחידי שיכל להנהיג היה האיש הריק, הבור, והמבודד. השונא את בני שבטו והשנוא על זקניו. זה ענים של ההנהגה והדור. איזו דמות תהיה להנהגה כזאת? האם יחזור ספור אבימלך על עצמו? האם תצליח הנהגה כזאת להיות טהורה ורוחנית גם לאחר המלחמה?

אגרת מדינית
וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי. ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבק ועד הירדן ועתה השיבה אתהן בשלום.

יפתח הראה כבר כי הוא יודע היטב לנהל משא ומתן. מול זקני השבט שבאו אצלו עמד בתוקף על דרישותיו, ואף זכה להן. על הרקע הזה נשים ליבנו לנאומו המקיף והבהיר של יפתח אל מלך עמון, ובמיוחד לסקירה עד פרטי פרטיו של מאורע מן העבר הרחוק, הלא הוא מלחמת ישראל באמרי, בכניסתם לארץ.
ויוסף עוד יפתח וישלח מלאכים אל מלך בני עמון. ויאמר לו כה אמר יפתח לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון.

יפתח מעונין בבירור. הלוא כך אומרת התורה "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". יפתח תוקף בדבריו את בני עמון ומכאן שפנייתו, אינה רק צורך התגוננות. אם כי, הוא זה שפנה אל מלך עמון. נראה כי הוא רוצה לשכנע את מלך בני עמון בחוקיות בעלות ישראל על אדמות הגלעד. אולי האמין כי בכך ימנע מלחמה.
בשליחות השניה מצוידים השליחים בנאום ארוך, הפותח בקביעה חד-משמעית: דבריו של מלך בני עמון הם שקר וכזב. לא לקח ישראל את ארץ בני עמון. יפתח חוזר מאות שנים לאחור אל אותו פרק זמן בו נעשו ישראל ליושבי הגלעד. הוא מספר בפרוטרוט את התהוות האירועים באותם ימים. ההיסטוריה תוכיח את צדקת טענותיו. מי שיחקור את ההיסטוריה יגלה, שמעולם לא התרחשה מלחמה בין ישראל ועמון. אין שום ספק כי המקור שעליו מבסס יפתח את דבריו, בהקשר זה, היא התורה.
קיימת זהות מלאה בין התיאור שבפי יפתח לבין סיפור התורה בפרשת חקת:

במדבר פרקים כ-כאשופטים פרק יא
וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום... נעברה נא בארצך...כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה. וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך
וימאן אדום נְתֹן את ישראל עבֹר בגבלו ויט ישראל מעליוולא שמע מלך אדום
- - -וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש.
ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבֹּב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך... משם נסעו ויחנו מעבר ארנן אשר במדבר היצא מגבל האמרי כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי.וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב.
וישלח ישראל מלאכים אל סיחן מלך האמרי לאמר. אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבולך.וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי מלך חשבון ויאמר לו ישראל נעברה נא בארצך עד מקומי.
ולא נתן סיחן את ישראל עבר בגבולו ויאסף סיחן את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל. ולא האמין סיחון את ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחון את כל עמו ויחנו ביהצה וילחם עם ישראל.
ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו מארנן עד יבק עד בני עמון כי עז גבול בני עמון. ויתן ד' אלקי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמרי יושב הארץ ההיא. ויירשו את כל גבול האמרי מארנון ועד היבק ומן המדבר ועד הירדן".
כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הִוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון. על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן. אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית למלך אמרי סיחון. ונירם אבד חשבון עד דיבֹן ונשים עד נפח אשר על מידבא.- - -


מכאן נעמוד, אחת לאחת, על הטענות העולות באגרתו של יפתח אל מלך בני עמון.

1. הזכות המוסרית
הנקודה המרכזית, שאותה מבקש יפתח להבהיר באמצעות הסיפור היא, שבני ישראל, באותם ימים רחוקים, לא כבשו שטחים מארץ עמון. בני ישראל נלחמו בסיחון, ורק בסיחון. אמנם סיחון מלך האמורי כבש, זמן לא רב קודם לכן, אותם השטחים מבני עמון ומואב,אבל אין זה משנה את העובדות. ישראל כבש מסיחון, ולא מעמון. גם התורה עצמה בפרשת חקת מדגישה את העובדה הזו ומאריכה מאד בתיאור המלחמה שבה נצח סיחון את מלך מואב וכבש את ארצו. יתרה מזו, ישנה בפרשה זו תופעה מיוחדת במקרא. התורה מצטטת מקורות חיצוניים:

על כן יאמרו המשלים...

המושלים הם מושלי המשלים, שהיו כותבים שירים ומשלים המנציחים את הצלחותיהם בשדה-קרב. התורה נזקקת לאחת מכתובות הנצחון הללו. כך, מספר הכתוב, "על כן יאמרו המושלים". הדבר תמוה. מדוע כה חיונית כתובת הנצחון של מלכי האמרי, המספרת שבאחת ממלחמותיו הקודמות הרחיב את גבולו? מה זה קשור לסיפור הקרב, בו גברה ידם של ישראל על אותו המלך, סיחון?
ומדוע באמת יורדת התורה לפרטי פרטים בתיאור מלחמה זו?
התשובה היא, כי התורה מתמודדת עם בעיה שורשית, הכרוכה בכיבוש חבל ארץ מנחלת בני עמון.
ברכת הסגולה ניתנה לשם בן נח. ארץ ההבטחה נמסרה לזרעו.
ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. ויאמר ברוך ד' אלקי שם ויהי כנען עבד למו. יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו

משם עברה הסגולה לאברהם ומשפחתו. גם לוט הוא מבני שם, ממשפחתו של אברהם. גם לו יש זכות, ששתק במצרים ולא גלה את סודו של אברהם, בשעה שאמר על שרה "אחתי היא". גם לו יש חלק בהבטחה האלוקית. הן בשל השכר האישי, ששתק, הן בשל היותו חלק ממשפחת אברהם. עמון ומואב הם בניו. גם להם שייכות להבטחה. לכן חלק להם רבונו של עולם נחלה, הנושקת לנחלת קרוביהם, ישראל. על נחלות אלו, שניתנו בהבטחה אלוקית, אין לערער ואין לאיים בשום צורה.
ויאמר ד' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה.
וקרבת מול בני עמון אל תצֻרם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה.

גם עשו, אחי יעקב מאב ואם, גם הוא יוצא גזע הסגולה. הוא עצמו נדחה, ולא ענפיו יצמיחו את גרעין הפרי, אבל הוא, יותר מכל העמים עלי אדמות, קרוב לסגולה. כשם שקרוב למשפחה כך קרוב לנחלה. אמנם לא את הארץ האלוקית הוא יירש, אך מתנת ד' היא, שינחל בסמוך לה:
...ואת העם צו לאמר אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו הישבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד. אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר.

הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. בני עשו ולוט קרובים לסגולה. לעמון, מואב ואדום חלק באדמות הארץ המובטחת בינתיים. אלה, כאלה, לא ינחלו כמובן בארץ כנען, אך בתור קרובים הם נוחלים בסמוך לה, ארץ, שניתנה להם בהבטחה. על כן אסרה התורה מפורשות להילחם, או להתגרות בהם. והנה, כשמגיעים ישראל בפועל אל ארץ בני עמון הם כובשים את ארצם, כאילו מתעלמים מן הצו האלוקי. כיצד יכלו ישראל לכבוש ארץ לא להם? משום כך נזקקה התורה לספר את המאורעות כפי שהיו, ולהזכיר את מצבת הנצחון האמורית. "כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנון". המצבה תעיד גם היא: "לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון". סיחון מלך האמורי הוא שכבש את ארצות מואב ועמון. רק בשלב שני, כבשו ישראל מסיחון.
וכך מנסחת הגמרא את ההיבט ההלכתי של הכיבוש הזה.
כיוצא בדבר אתה אומר, "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב" וגו' מאי נפקא מינה? דאמר להו הקב"ה לישראל, "אל תצר את מואב", אמר הקב"ה: ליתי סיחון - ליפוק ממואב, וליתו ישראל - וליפקו מסיחון; והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון .

הגמרא מסבירה כיצד זה הותר לבני ישראל לכבוש את ארץ בני עמון, לאחר שהדבר נאסר עליהם באיסור מפורש. תשובתה: "יבוא סיחון ויטול ממואב, יבואו ישראל ויטלו מסיחון" הצד ההלכתי, אפשר לומר -המשפטי, מתברר. ברם, עדיין צריך להבין מדוע איפשר הקב"ה לנסיבות אלו להתרחש. מדוע הפקיע, רוחנית, את הזכויות של שלושת העמים, אחר שהיו מגיעות להן עקב קירבתם לאבות האומה? נראה, שסוגיה זו מתבררת ממקום אחר במקרא, בפרשת האסורים לבוא בקהל.
לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ד' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך.

בני עמון ומואב איבדו בידיהם את הזכויות, שקנו מכח היותם שייכים למשפחת אברהם. כל טובתם לא ניתנה להם, אלא כדי שיסייעו לישראל. הם נחלו עמהם, על מנת שיצטרפו אליהם בירושת האזור. והנה, נטלו בני עמון ומואב את נחלותיהם, שקבלו בזכות ישראל, והשתמשו בהן כנגד ישראל. "לא קדמו אתכם בלחם ובמים", "שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך". בענין זה ממש מוסיף יפתח מידע היסטורי חשוב לא פחות. "כי בעלותו ממצרים וישלח ישראל מלאכים... וגם אל מלך מואב שלח, ולא אבה". יפתח מגלה כי גם מואב סרבו לתת לישראל לעבור בארצו, כשעשו דרכם לארץ כנען. כך נצלו לרעה שארי הבשר את הטובה שקבלו בזכות הקירבה. תגובת השכינה לא אחרה לבוא. בני עמון ומואב איבדו את הזכות לנחול מזרחה לירדן.
ומה לעשות והגזירה נגזרה? והלא נאסר על ישראל לנגוס בנחלותיהם?
אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפקו ממואב וליתי ישראל וליפקו מסיחון. והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון.

גם לאחר, שאבדו העמים את זכותם לירושת הארצות השכנות לארץ ישראל, לא יתכן שבני ישראל יכבשו אותה בניגוד להבטחה, שהובטחה לאומות. ישראל יפעלו על פי מוסר התורה, הקובע כי בידיהם לא ילחמו בשכניהם הקרובים. התורה היתה זקוקה להשתמש בכתובת האמורית, כדי להוכיח שגם אומות העולם יודעות שסיחון הוא שכבש את הארצות הללו מבעליהם החוקיים, ולא ישראל. מתפקידה של התורה הוא לברר גם את הצד המוסרי בכיבוש הארץ, ואת זה היא עושה בדייקנות רבה. המצבה היא עדות עצמית של העמים. לא ישראל, כי אם מלכי האמורי הם שלקחו את ארץ בני עמון מידם.
זהו פשר ההתפתלות של יפתח בדבריו. גם הוא יודע, שהארץ הזו היתה ארץ בני מואב בעבר. הוא אינו מוכן להזכיר את הדבר בפירוש, אבל הוא אינו מתעלם ממנו. המסקנה מכל האמור היא, שיפתח אינו נשען על דברי התורה רק כמקור היסטורי, אלא כמקור רוחני-מוסרי. התורה מבררת את התוקף המוסרי של הכיבוש. גם הוא, כמו התורה, טורח להיכנס לפרטי אותה המלחמה, ששינתה את מפת שליטת העמים באזור. אדמות עבר הירדן נכבשו, בחלקם, על ידי סיחון. ישראל, שהכניעו את סיחון, קנו בזכות את הבעלות על אדמות אלו.
למדנו מכאן שההתכחשות של מואב ועמון לבחירתם של ישראל על ידי ד' לרשת את ארץ ישראל היא זו שהפקיעה מהם את זכות נחלתם מבחינה רוחנית. הלוא גם זו נכבשה בידיהם מידי הרפאים: אימים וזמזומים שישבו בה. אם מודים הם שמיד ד' קבלוה, יודעים הם גם מדוע. מתוך קרבתם לאברהם ולבניו. הנקודה המוסרית מרכזית מאד כאן. גם העיתוי של ירושת ישראל בארץ כנען לא נקבע, אלא על פי המצב הרוחני והמוסרי של יושביו. הלוא כך נאמר לאברהם אבינו "כי לא שלם עוון אמורי עד הנה" ואכן התורה מספרת בעקיפין על תועבות אנשי ארץ כנען, בפרשת עריות ב"אחרי מות":
וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקֹתיהם לא תלכו…אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עֲוֹנה עליה ותקִא הארץ את יֹשביה

גם המרגלים מספרים דבר פלא על הארץ הממלא את לבם תמיהה וחרדה. "ויֹציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה הִוא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות" הם יחסו זאת לטבע רע וקשה של הארץ , ולא הבינו שכך הוא טבעה האלוקי שאינה סובלת עוברי עבירה. וכן מזהירה אותנו התורה בסיום פרשת "אחרי מות":

מאידך, יש כאן קושי. אם נענשו בני מואב ועמון על שום התכחשותם המוסרית - הרוחנית, מדוע לא הותר להם לישראל להלחם בהם בעצמם?
מן הגמרא ניתן להבין שכיוון שהיתה הבטחה מפורשת מד' לבני לוט אסור לישראל לקפחה למרות שבאמת ראויים היו עמון ומואב להיענש. אבל את זה מניח הקב"ה לסיחון לעשות "אולי בגדר של מגלגלין חובה על ידי חייב". על כן אינם דומים מואב ועמון לעמי כנען שסתם כובשים היו ולא קבלו נחלתם במפורש על פי ד', אלא כבשו אותה מידי בני שם, כפי שמופיע בכוזרי וברש"י. בעמי כנען נצטוו ישראל להלחם בגלל שדרכם המושחתת היתה סכנה לתרבות האנושית בכללה, שהשפיעה על כולם בקלקולה. הגרועים שבהם היו אנשי סדום ועמורה שבגלל גודל השחתתם נטלו את שלהם לפני כולם. ועליהם אומר הרמב"ן שנענשו בגלל קדושת ארץ ישראל:
ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל כי היא מכלל נחלת ד' ואיננה סובלת אנשי תועבות. וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותיהם, הקדימה וקאה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות.

אינו דומה כבוש ארץ מואב ועמון לכבוש ארץ כנען. על כן, היה צורך שסיחון יכבוש את נחלתם ויטהרה לישראל. מכלל הדברים נלמד כי רצון ד' המתגלה בעולם אינו מתגלה באופן שרירותי כגזירה בלא טעם. יד ד' בגלגולי הנסיבות תראה ותוכיח את העומק האלקי והמוסרי שבהשגחתו. על כן צריך להיות ברור לעיני העמים הצדק האלקי שבישיבתם של ישראל בארצם.

2. "מלחמות אלים"?
בהמשך דברי יפתח אנו שומעים דברים שטעמם מוזר.
ועתה ד' אלקי ישראל הוריש את האמרי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו. הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ד' אלקינו מפנינו אותו נירש.

ההסבר לדברים הוא: התפישה האלילית שוללת את הצדק המוחלט. האמונה היחידה בעולם, הנשענת על בסיס מוסרי היא האמונה היהודית, בה העולם שייך לאל אחד. מי, שטוען שהנהגת העולם היא שרירותית, והמתרחש בו הוא תוצאה של מאבקים בין כוחות אדירים בלי שליטה מלמעלה, מערער מן היסוד את המוסר האנושי-עולמי. בעולם שכזה, העיקרון הפועל הוא "כל דאלים גבר". במקום להשתמש במצבה האמורית משתמש יפתח במושגי התרבות המואבית. "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש". זו בדיוק התפישה האלילית." הלוא בעבר הרחוק היתה מלחמה בין הבעל לבין כמוש, והבעל ניצח. "אוי לך מואב אבדת עם כמוש". "השטח הזה שלך? פנה בטענות אל האלהים שלך. היש בכך חוסר צדק? הלא לשיטתך כך מתנהל העולם! אם אחר כך לקח ד' אלהי ישראל את ארץ האמרי. מה טענתך, מלך בני עמון? היתה לך בעלות קודמת? היתה ואיננה. אתה חפץ באדמה מכח המוסר? מכח הזכות האלוקית? מכח ההבטחה האלוקית, שבפרשת דברים? האם כך נהגו בני עמך כשעלו ישראל ממצרים? "ישפט ד' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון". לא רק שבני עמון ומואב לא עזרו, אלא נסו לקפחם בכל דרך שהיא.
ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב הרוב רב עם ישראל אם נלחֹם נלחם בם.

בלק חי בדור, שבו נפלה ארץ מואב לידי סיחון, ומיד אחר כך לידי ישראל. בלק הבין, שהמלחמה אינה מלחמה גופנית, סבת נצחונם של ישראל היא רוחנית. "הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם". מדוע, באמת, לא נלחם בם? כי הבין, שאי אפשר להילחם בשכינה. כל שניסה בלק לעשות היה ללכת באפיקים רוחניים, על ידי בלעם בן בעור "אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך". רוצה היה למצוא את חולשתם הרוחנית של ישראל, אבל גם נסיון זה נכשל. אין, אפוא, ולא היתה מעולם, שום הצדקה לזעוק חמס על נפילת ארץ סיחון בידי ישראל. יפתח מכיר את הסגנון האלילי ומצוי בשפתו. סגנון, שכמותו מצאנו אצל יואש, אבי גדעון, "האתם תריבון לבעל אם אתם תושיעון אותו". ואף הוא בשפה זו משתמש כדי להשמיט את הקרקע מתחת טענת הבעלות של מלך בני עמון.
אם לא יקבל מלך בני עמון את דברי יפתח, אומר יפתח:
ישפט ד' השפט היום בין בני ישראל ובין בני עמון.

במלחמה, ינצח מי שהוא נקי וטהור ויש בו רוח ד'.

3. צביעות
ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב, הרוב רב עם ישראל אם נלחֹם נלחם בם בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון שלש מאות שנה ומדוע לא הצלתם בעת ההיא.

יפתח אינן מסתפק בנמוקים המוסריים והרוחניים. חושף הוא את הפרצוף האמתי של בני עמון. "אילו באמם סברתם, שיש לכם הצדקה מוסרית לנחול את ארץ הגלעד, כבר מזמן הייתם מנסים להשיבה אליכם. כיצד קרה, ששלש מאות שנה עברו ואיש לא פצה פיו? זוהי ההוכחה הטובה ביותר, בשתיקתכם, כי ארץ הגלעד אינה שלכם". הנביא הקדים לכך הוכחה מעשית. הלוא בני עמון אף עברו את הירדן ונלחמו בבני יהודה, בנימין ואפרים. מה שחושף את הצביעות שבטענת בני עמון.

4. בין השיטין
עד כאן ראינו את שלש הטענות שיפתח טוען מפורשות בדבריו אל מלך עמון. ברם, אי אפשר שלא לשים לב לטענה הרביעית, שאמנם לא נאמרת בפירוש, אך טביעות אצבעותיה פזורות לכל אורכו של הנאום.
ארץ המחלוקת לא היתה שייכת לעמון מעולם! ארץ המחלוקת היתה ארץ מואב .
הטענות של יפתח הן טענות מצוינות, אך הוא מפנה את כולם אל אנשי מואב, ולא אל אנשי עמון. מבחינתו, מלך עמון אינו צד בויכוח!
נאזין שוב לתביעתו של מלך עמון:
כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבק ועד הירדן ועתה השיבה אתהן בשלום.

התביעה היא על כל השטחים מן הארנון ועד היבק. למי היו שטחים אלו שייכים בעבר? רב השטח היה שייך למואב. הכתוב מעיד בספר במדבר כי סיחון כבש ממואב את כל הערים שבין חשבון לערוער שעל שפת הארנון.
כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הִוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנן...ונירם אבד חשבון עד דיבֹן ונשים עד נפח אשר עד מידבא.

ולא זו בלבד. המישור הרחב שמול יריחו, המצוי צפונית לחשבון, נקרא "ערבות מואב". הוא משמר בשמו את זהותם של בעליו הראשונים. השטח שבין הארנון ליבק היה ברובו ארץ מואבית, ולא עמונית. רק צפון האזור שתובע מלך עמון היה שייך בעבר לעמונים, לפני שהפסידו אותו לסיחון. מלך עמון מנסה להיתלות בחלק הקטן שהיה שייך לאבותיו בעבר הרחוק כדי לתבוע מיפתח את כל השטחים שכבשו ישראל מסיחון באותה שנה גורלית, למרות שרב האדמות היו שייכות למואב ומעולם לא היתה לאבותיו בעלות עליהם. יפתח, שמזהה את התרגיל, לועג לכל אורך הדרך להכללה הגסה שעשה המלך העמוני, כשכלל בתביעתו את כל האיזור המואבי בטענה שהארץ הזו היתה שלו בימים שעלו ישראל ממצרים.
יפתח אינו אומר את הדברים במפורש. אבל הוא שולח אל מלך בני עמון נאום שכלל אינו מיועד עבורו. הוא אמנם שולח שליחים אל מלך עמון, אבל הנאום שבפיהם פונה אל מלך מואב, שכלל אינו נמצא. כל הטענות בנאום מופנות למלך המואבי. כל השמות של הערים מתייחסות לשטח המואבי. נסקור רק חמש דוגמאות שבהם מנהל יפתח את הויכוח המדומה מול אנשי מואב, למרות שדבריו מובאים באזנו של מלך עמון.
1. כה אמר יפתח לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון.
למרות, שאיש לא דבר על מואב, מקדים יפתח את מואב לעמון, לרמוז: "לטענתך, מלך מואב הוא זה שצריך לתבוע את השטח" .
2. בפס' טז - יז מזכיר יפתח כי בני ישראל בקשו תחילה בדרכי שלום לעבור בארץ...מואב, ומשאלו סרבו לא פתחו נגדם במלחמה, אלא סבבו את ארצם. ברור, שדברי פתיחה אלו המכוונים לסתור את הטענה שכביכול נהגו ישראל בתוקפנות במסעם בעבר הירדן המזרחי, אמורים כלפי מואב ולא כלפי עמון.
3. הלא את אשר יורִשך כמוש אלהיך אותו תירש
כמוש הוא אלהי מואב, כנזכר בפירוש בשירת המושלים, במדבר כ"א כט: "אוי לך מואב אבדת עם כמוש". בפרק הקודם מנה הנביא את אלהי מואב ועמון לחוד כשנים. "מלכום" הוא שמו של שקוץ בני עמון.
4. ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב הרוב רב עם ישראל אם נלחֹם נלחם בם.
יפתח מסתייע בעובדה שבעלי הארץ הקודמים ויתרו על נחלתם. דהיינו, אפילו הוא מלך מואב לא תבע "האם אתה טוב ממנו"? כיצד יכול אתה לבוא מכוחו כשהוא ויתר.
5. בטענת הויתור מזכיר יפתח ערים. ערים אלו, על פי טענתו, לא נתבעו במשך שלש מאות שנה ולפיכך ישראל מוחזקים בהם. הערים הנזכרות הן ערים שהיו בעבר מואביות .
בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון...
במבט שני, אפוא, נושא הנאום גם אופי של לעג. הדורש היה מלך בני עמון אך דברי התשובה מיועדים לכתובת שונה לחלוטין. הסגנון הזה של יפתח חושף את השקר, המונח בבסיס תביעת מלך עמון, במלוא מערומיו. חלקות האדמה מדרום ליבוק שהיו שייכות בעבר לעמון לא ישמשו עלה תאנה למשאלתו של מלכם להשתלט על כל האדמות מן הארנון ליבוק, אדמות שברובן היו שייכות בעבר למואב.
* * *
אריכות הדברים של יפתח בנאומו אינה לחינם. יש בה כדי ללמד יסודות אמוניים חשובים, שהם הבסיס לאופי המוסרי, שבירושת ארץ ישראל מידי העמים ויכולים לשמש את ישראל לדורות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il