כלל הברזל של המשפט העברי הוא: "המוציא מחבירו עליו הראיה" (ב"ק מו:), לכן ספק ממון לקולא, הוא ישאר אצל המוחזק.
הקשה מהר"י באסן (הובא בכנסת הגדולה חו"מ סי' כה סע' ז) קושיא גדולה - לגזול אסור מן התורה. אם כן, כל ספק ממון הינו ספק איסור דאורייתא. קיימא לן שספק דאורייתא לחומרא, ומדוע מספק לא יחזיר המוחזק את הממון המסופק?!
האחרונים דנו בשאלה זו רבות. נביא בקצרה כמה מתירוציהם.
א. מהר"י באסן תירץ: כשם שישנו ספק לנתבע כך ישנו ספק דאורייתא לתובע - ולכן אין להוציא מהנתבע ולהכשיל בזה את התובע.
על תירוץ זה הקשו שתי קושיות -
א. הרי התובע טוען ברי - ואם כן אצלו אין ספק איסור (חידושי הרי"מ).
ב. במקרה שיש רוב נוציא על פי הרוב, שהרי רוב מכריע ספק איסור מה שאין כן בספק ממון (קונטרס הספיקות)
ב. התומים (קיצור תקפו כהן סימן כה) תירץ: ישנם ספיקות שהתורה התירה - כגון ספק ממזר, ספק חלה בחו"ל וספק מעשר - והוא הדין בספק גזל התורה התירה אותו כשהוא מוחזק, ומקור ההיתר מדכתיב "מי בעל דברים יגש אליהם" (שמות כד). מכאן למדו בגמרא (ב"ק מו:) שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ג. ר' שמעון שקאפ (שערי יושר שער ה' פא) ביאר באופן אחר: הוא חידש יסוד גדול והסביר שאין דיני חושן משפט בנויים על איסורי גזל - אלא ההגדרה הדינית והמשפטית של הממון היא הקובעת את הגדרת האיסורים, וכעין זה מצינו להיפך, שכתב בעל ה"יראים" שגם למ"ד גזל גוי מותר עדיין אין זה ממונו של הגזלן. דיני גזל נקבעים על פי כללי דיני חושן משפט - ולכן מי שמן הדין הכסף שלו אין לו איסור להחזיקו.