"הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כ"ו ג). וברמב"ן (שם): "בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי... ולכאורה אינו מובן, למה הגדה זו קשורה דוקא בפרי זה, כאילו רק בזה מתאשרת העובדא הזאת שבא אל הארץ, ולמה רק עכשיו מתבטאת ההודאה ולא היה חיוב עליה קודם.
אולם עומקם של דברים הוא, שיש במצות הבאת ביכורים, כאשר בכל המצוות, התגלות אהבתו של הקב"ה לישראל מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, השגחתו הפרטית על כל מעללי איש, עד שלא בזה לקבל מתנת ידו ליד מזבחו. האיכר הנדח, המתגולל כל היום עם פרתו ולולו, אשר לא ידע יום ולא לילה, הרחוק מישוב עירוני אשר לא ידע את הרוחות המנשבות לרוח היום, הוא ודוקא הוא, אליו מכוונת המצוה הזאת.
קח לך בן אדם, אשר דומה שאין לך בעולמך אלא ערמת אשפתך ודאגת משפחתך, אסוף לך בטנא קצת מברכת ה', גרגרים אחדים ענבים, איזה זנבות שבלים, ואף רמון תוסיף בו. תנאי אחד רק אני רוצה, שיהיה מפרי אדמתך, רק מפרי אדמתך. לא חשוב כמה ולא חשוב מה, חשוב רק שזה יהא מאדמתך, שאתה עמלת על זה, שאתה טפחת את זה.
ולקחת אותו, לא לשוק אשר כל אחד ימשמש בזה, אלא שים פעמיך אל המקום הגדול והקדוש. אתה האיכר הפשוט והדל, אשר שם בית המקדש דיו לעורר רגשי קודש ופחד, אל תרתע. בא פנימה עם מנחתך, ראה ה' את דרכיך ורצה מעשיך.
"וענית ואמרת", וספרת את כל הקורות. כנראה שהקב"ה רוצה לשמע את "העברי" שלו. וספרת גם מהקורות אותך, גם מה הסיבה שהשיפון כה דל, גם למה התאנה לא מופיעה, שמא לקתה. כן, כן, הקב"ה רוצה לשמע ממך. ממך, אשר האדונים הגדולים אשר בעיר לא רוצים להכניס לביתם כי אם בדרך האחורית, ממך דוקא הוא רוצה לשמוע, דוקא את מתנתך הוא רוצה לקבל – מאדמתך. ועשיר כמה שלא ירצה לשלם בשביל מצוה זו, עשיר יושב כרכים תלוש מאדמה, לא יקיימנה.
ואז, כשרואה המביא את כל התכונה, כשהוא מרגיש את כל הכבוד אשר יש לו בזה, יתמלא רגשי קודש עליון וענה ואמר: "הגדתי היום". כן, רק היום, עכשיו אני מרגיש, עכשיו אני רואה, כי אינני מסכן ודל. עכשיו אני יודע, כי גדול מעל גדולים רואה ושומע, מתעניין לדעת את אשר אתי ואת אשר יעשה בי. עכשיו אני מצהיר, כי באתי אל הארץ אשר ה' נשבע ואשר נתנה לנו!