בית המדרש

  • מסכת החיים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מזל טוב בת פרחה

פרקים א- י"ט

ימי הבחרות

undefined

הרב יהודה חיון

תמוז תשס"ט
91 דק' קריאה
פרק א - בן תורה וישיבה

הוי גולה למקום תורה
במסכת אבות (ד, יד) אמרו חכמים: "הוי גולה למקום תורה".
- וכי למה צריך אדם לגלות ל'מקום תורה'? כלום אין אפשרות להשיג את התורה שלא במקום גלות?
בספר "ה'חפץ-חיים' - חייו ופעלו" (עמודים: קלה, קלו) מתאר המחבר את ערכה ומעלותיה הגדולים של הגלות כמכשיר נפלא להתעלות רוחנית כפי שמשתקף הדבר באספקלריא של ה"חפץ-חיים": "עול גלות עניין נשגב הוא. הריהו מצרף ומטהר את האדם, מדגים לפניו את ההכרה בשפלות עצמו ובגדלותו האין-סופית של הבורא. גלות מכפרת עוון. הנה כי כן מסופר בגמרא, כי רבים היו גוזרים גלות על עצמם לשם כפרה על עוונות מסויימים (ראה ברכות נו, ב).
"לפיכך רבה היתה שמחתו של ה'חפץ-חיים' בראותו שבחורים מאמריקה באים ללמוד בישיבה. מאורע כזה היה מזעזעו עד לידי דמעות. דומה, כאילו ראה בהופעתו של בחור ישיבה אמריקאי על קרקען של הישיבות הגדולות באירופה הקדמה ל'קיבוץ גלויות'.
"בערב יום-כיפור אחד, משהבחין בין התלמידים שהתכנסו לביתו בכמה תלמידים אמריקאיים, פתח ואמר מעין כך: "'התנא רבי נהוראי, שמקום-מגוריו היה בארצנו הקדושה, אמר: 'הוי גולה למקום תורה'. היהודים, הלא מפוזרים ומפורדים, המה כעת בעולם כולו. אמריקה הלא אף היא גלות היא'. ובמלמלו כאילו לעצמו נדם לפתע... כמהורהר.. ושוב החל טוען בהתלהבות: "'הביטה וראה, רבונו-של עולם! עומד לו בחור ועוזב את ביתו, את הוריו וקרוביו, באמריקה, ארץ שמכילה את כל התענוגים והנוחיות. הלא גם שם מצויות כבר ישיבות! ואילו הוא בא לכאן, לעיירה קטנה ונידחת, לחיות חיי צער! הרי זו גלות בתוך גלות! לשם מה ולשם מי? לשמך ולשם תורתך! בגלל זה לבד הלא עליך לרחם כבר על עמך ישראל ולקבצו מכל גלויותיו... חייני, הגיעה העת... העת הגיעה!" ופרץ בבכי.
"בהזדמנות אחרת, משהציגו לפניו בחור, שבא מאמריקה על-מנת ללמוד בישיבה, העיר לפי דרכו: "מה שייך מרחק לגבי אמריקה. בסך-הכל כשלושה אלפים מיל. מפליגים בספינה ובאים! ברם, כן באים ממרחק. דרך מאות אלפים מילין ירדה נשמת האדם לעולם-הזה. 'עולם הנשמות', כפי שמבואר בספרים, גבוה גם מ'עולם המלאכים'.
מ'עולם הבריאה' ל'עולם היצירה', משם ל'עולם הגלגלים'. אחרי-כן ל'עולם העשייה' ומשם לארץ. ממרחק רב כזה באה נשמתו של האדם - גלות ארוכה כזאת. הכל למען התורה! "אמנם-כן, אבל האדם הן עלול לשכוח כל זאת. ברם, משקיבל על עצמו עול גלות למען התורה, הרי זה מזכיר...

פרישה מן הישיבה - אסון
כך שנינו (כלים פי"ז משנה יג): "כל שבים טהור חוץ מכלב הים מפני שהוא בורח ליבשה". ופירש הר"ש: "כל שבים טהור - בתורת כהנים ממעט לה מקרא דאם עשה מהם כלים לא מקבלים טומאה. חוץ מכלב הים - כל מה שיש ביבשה יש בים, וחיית הים ובהמת הים אין אחד מהם בורח ליבשה כשרוצים לצודם - רק הכלב לבדו - הלכך הוי בכלל בהמות היבשה. ואם עשה מהם כלים, הם מקבלים טומאה". עד כאן דבריו.
היה אומר על כך רבי אליהו לאפיאן: "הנה, כלב-הים אינו יכול לחיות ביבשה אלא זמן מועט, ובכל זאת כיון שהוא שונה מכל ברואי-הים בזה שבורח ליבשה, אף שאחר-כך חוזר שוב לים, הרי שונה הוא מהם גם בתכונתו ויש לו תכונה ודין כלב היבשה - שהוא מקבל טומאה - אם עשה מעורו כלי".
ורבי אליהו לאפיאן אף הוסיף לקח: הישיבה הקדושה הינה ארבע אמות של הלכה. כל הנמצא בה - בים התורה - טהור הוא! "דברי תורה אין מקבלין טומאה" (ברכות כב, א). אבל הפורש מדברי-תורה - של הישיבה, ויוצא לחוץ - ליבשות הרחוב אפילו לזמן קצר ביותר - נשתנה דינו - והרי הוא כבר מוכשר ועלול לקבל את טומאת הרחוב!.

"ששמת חלקנו מיושבי בית-המדרש..."
מעשה בתלמיד צעיר שלא ראה די-ברכה בלימודו. בהיסוס ניגש אל מורו ורבו רבי ראובן יוסף גרשנוביץ על-מנת לבקש הדרכה ועידוד. רבי ראובן יוסף קיבלו במאור-הפנים המיוחד שלו, ועוד בטרם פצה התלמיד את פיו, פתח רבי ראובן יוסף את הגמרא, ואמר לו: "בסוף כל מסכת מופיעה תפילתו של התנא הגדול רבי נחוניא בן הקנא. הבה ונעמוד על לשונו: 'מודים אנחנו לפניך ד'... ששמת חלקנו מיושבי בית-המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרבנות וכו'...'. על מה מודה רבי נחוניא? לכאורה, היה צריך להודות על כל ידיעת התורה שלו, ועל שזכה להיות התנא הגדול רבי נחוניא, שדבריו הן-הן גופי תורה לנצח נצחים.
ולא היא! על מה הוא מודה? ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש. בעצם העובדה שהוא משתייך לעולם יושבי בית-המדרש - די כדי להודות להקב"ה. זאת מלמדנו רבי נחוניא בן הקנא".
יצא הבחור מלפני רבי ראובן יוסף מעודד ומחוזק, ועלה ונתעלה.

מסירות נפש כדי ללמוד בישיבה
בפתיחה לספר "לב אליהו" כותב בנו של הגר"א לופיאן זצ"ל, על אביו הדגול: "על אודות תולדות אאמו"ר הכ"מ זללה"ה, באמת אין לי הרבה לכתוב, כי כולנו איננו יודעים כמעט מאומה בזה, כי לא דיבר עמנו אודות עצמו וגם לא סיפר על תולדותיו מאומה.
"מה שידוע הוא שנולד בגרייבה במדינת פולניה להורים יראים ותמימים. כשהיה בן עשר היגרו הוריו, אחיו ואחיותיו, לארצות הברית, והוא לא רצה בשום אופן להצטרף אליהם ונשאר לבדו בלומז'א. וכמדומני שלמד שם בישיבה קטנה. אביו שרצה להכריחו שיבוא אליו לאמריקה לא שלח לו שום תמיכה בחדשים הראשונים, והוא חי אז בדחקות גדולה וסבל מאד. אאמו"ר אמר פעם, שבהיותו ילד מסר נפשו על התורה".

"בני ישיבה"
הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, נשא דברים בני קבוצת בחורי ישיבה, וכך אמר: "בשעה שייסד הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל את ישיבתו המפורסמת, הכניס שינוי ביטוי ביחס לחיי הישיבה. הוא היה מרחק את הביטוי 'תלמידי-הישיבה', ובמקומו היה משתמש בביטוי 'בני הישיבה'.
"מה לחצו לשנות את הביטוי המורגל, ולהחליפו בביטוי מחודש?
"הרבה פעמים נזכר בגמרא על תנאים שפגשו נער צעיר, ואחרי שיחה קצרה עם הנער הצעיר, הכריזו: 'מובטחני שזה יהיה מורה הוראה בישראל'. לפני זמן קצר נזדמן לי מאורע כזה. והנני מוצא לנכון לחזור בפניכם על אימרה אחת ששמעתי מ'מתיבתא אינגעל'. שאלתי אותו: הנה יש לך רבי, שאתה לומד אצלו גמרא, ולהבדיל בין קודש לחול, יש לך מורה שאתה לומד אצלו לימודי חול. האם היחס שלך שווה הוא לשניהם, או שמרגיש אתה הבדל ביחסיך להם? ואם הנך מרגיש שינוי, בבקשה להגדיר אותו לי.
"הוא חשב איזה רגעים, ולבסוף השמיע הסברה מזהירה: היחס שלי אל המורה של לימודי חול, הוא דומה למי שמקבל מזון מידו של מבשל המזון - ולעומת זה, יחסי אל ה'רבי' דומה למי שמקבל מזון ממינקת שלו. המינקת מזינה את היונק בתמצית חייה, ואילו המבשל נותן דבר הבא לגמרי מן החוץ. ואין כאן אלא מין עזרה מכנית להכשיר את המזון.
"אחרי ששמעתי משפט זה מה'מתיבתא אינגעל', הכרזתי עליו: 'מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל'. זה היה הלחץ שגרם לרבי חיים להחליף את הביטוי 'תלמידי הישיבה' בביטוי 'בני הישיבה'. כלומר, אין הישיבה מקום הכנת מזונות, אלא מקום יניקת מזונות".

"לשם מה הברכה - הרי הוא נכנס ללמוד תורה?!"
לאב שביקש ברכה שבנו יצליח בלימודו בישיבה הקדושה שעומד להיכנס, ענה מרן החזון-איש זצ"ל בחיוך קליל: "לשם מה הברכה הרי הוא נכנס ללמוד תורה וזו הברכה הטובה ביותר", ובכל-זאת הושיט ידו לנער ובירכו.

הברכות המיועדות להולך בדרך התורה
כשהתכנסה הכנסיה הגדולה בווינה, התאספו יהודים רבים בבית ששהה בו ה"חפץ חיים" וביקשו ממנו ברכה. אמר להם ה"חפץ חיים": "אני אינני רבי", בכל זאת המשיכו להפציר בו עד שבלית ברירה נענה להם והחל לברכם.
בין הבאים היה אדם שבא עם בנו הנער וה"חפץ חיים" לא הכירם. והיה המעשה הזה בשבוע שקראו בו את פרשת "כי תבוא". פתח החפץ חיים ואמר לאב: "איני יודע מה אתה מבקש ממני ברכה, אם אתה שולח את בנך לישיבה, אינך זקוק לברכה שלי, כבר ברכו אותך שישים רבוא שעמדו שם, והיו שם לויים, והשכינה עם ארון הקודש הסכימו כאשר אמרו: "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת".
"אבל אם אתה שולח את בנך לבית ספר שבו לומדים לימודי חול - איני יכול לגרד את התוכחה ולתת לך ברכה".
שמע היהודי והחל לרעוד בכל גופו. לא הבין מנין יודע ה"חפץ חיים" על תכניתו לשלוח את הבן לבית ספר כזה?...

דין תורה בין אב לבנו
מסופר על מרן בעל ה"חזון-איש" זצ"ל: "יום אחד באו לפניו אב ובנו, עלם כבן שבע-עשרה, לדין תורה. האב טען, כי הבן למד דיו והגיעה שעתו לצאת את הישיבה לשוק החיים. בשר ודגים אף הם עניין רציני, וחפצו עז כי בנו יוכל להתפרנס בכבוד. הבן טען בביישנות, כי ליבו אינו נמשך אחרי בשר ודגים ואין חפצו אלא בתורה.
"נענה ה"חזון-איש" ואמר לאב: כלום למדת פעם פרקי אבות. הזוכר אתה את המשנה: 'כך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וכו' אם אתה עושה כן אשריך בעולם-הזה וטוב לך לעולם-הבא'. מילא, בעולם-הבא אפשר להבין כי אשריו, אולם כיצד 'אשריך' בעולם-הזה למי שחי חיי צער? ומה טעם מדגישה המשנה 'אם אתה עושה כן'?
"אלא, הסביר לאב התמים, חז"ל באים להשמיענו דברים שבנך מבין ואילו אתה אינך מבין אותם, וממילא נתקיים בכם 'אשר לא ישמעו איש שפת רעהו' - רק מי שעושה כן הוא יודע כי אשריו גם בעולם הזה, כי אין הצער שהוא מצטער אלא צער מדומה וכקליפת השום נחשב לעומת התענוג בעמלה של תורה...">FJ ("פאר הדור" ב, שא).
הגאון רבי בעריש פלאהם זצ"ל, מגדולי תלמידי המגיד מדובנא, נשא משל ברוח הדברים ואמר (מובא ב"אהל יעקב" פרשת נצבים): משל לשני בחורים שלמדו יחדיו אצל רב אחד. הגיע הזמן והקימו בית בישראל ודרכם נפרדה. האחד נשא אשה מעיירה קטנה, וחותנו נתן לו כמה מאות זהובים על-מנת שיפתח חנות מזון להתפרנס הימנה. חבירו, לעומת זאת, נשא לאשה בת עשיר גדול מעיר גדולה. חותנו פתח לו בית עסק גדול והצליח מאוד בעסקיו.
כעבור כמה שנים נזדמן בן העיירה הקטנה לעיר הגדולה. נזכר שחבירו משכבר-הימים מתגורר בעיר הגדולה, וחפץ היה לבקרו. משבא לבית-העסק לא יכול היה חבירו להתפנות אליו, שכן טרוד היה מאוד בעסקים ובסוחרים שבאו לבית-העסק שלו. וכך עמד לו החבר עד מועד הצהריים. או-אז קיווה שהנה עתה חבירו יעצור את עסקיו וילך לביתו לסעוד את ארוחת-הצהריים ואז יוכל לשאול לו לשלום. להפתעתו, אף בזמן הצהריים המשיך חבירו בעסקים עד-כי חלף היום, והגיע מועד סגירת העסק, או-אז, הלך חבירו לביתו. ליווהו לביתו, ושאלו איש לרעהו לשלום.
בתוך דבריו סח האורח לחבירו העשיר: ראה והביט, אמנם יושב אני בעיר קטנה ופרנסתי בדוחק, אולם בכל-זאת יתרון לי עליך, שכן אני איני כה-טרוד עד שסעודת-ומנוחת-הצהריים שלי נדחים ומתבטלים בגלל העסקים. ומה יתרון לך מכל עושרך הגדול אם אינך מסוגל להחיות את נפשך ולהרוותה במשך היום במעט אוכל ושתייה?! ענה לו העשיר: אכן, מכיר אני את אופי עסקיך, ושיש לך עונג, אולם את העונג שיש לי מהמון הטרדות אינך יודע ולא תוכל לדעת, שכן כל עוד לא נוסית בזה ולא חיית את זה, לא תוכל לחוש בעונג הזה. כאשר תזכה ויצליח ד' את דרכיך ועסקיך עד כי תגיע לעושר מופלג, או-אז תדע ותשכיל מה רב העונג אשר לי, ודווקא בגלל העובדה שאין לי פנאי לאכול. אכן, זה ישעי וזה כל חפצי.
והנמשל, אכן כשנאמר לאדם: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה", יביט הוא עלינו בעיניים תמהות ויאמר: איך יערבו עלי חיים קשים כאלה?! - על כן בא התנא ואומר: "אם אתה עושה כן!" כלומר, בעומדך מן הצד ודאי שאינך יכול להבין כיצד חיי צער כאלה בכוחם להקנות אושר לאדם. אולם אחרי שתגבר בך בחירתך הטובה ותנצח את "עצותיו" של היצר-הרע המקנן בך ותשליך מעל עצמך את כל תענוגי העולם-הזה המדומים, ואך תשקוד על התורה, או-אז - ורק אז - תבין כמה אושר וכמה עונג טמונים דווקא בדרך ה"קשה".
"ואם אתה עושה כן - "אשריך וטוב לך"!.
הוסיף הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, והמחיש: הנה, אם אחד שבמשך כל חייו לא טעם טעם של יין, ישאלני על טעמו של היין, אפתח ואשאלו: כלום אכלת פעם סוכר? אם תשובתו תהיה חיובית, אוסיף ואשאלו: כלום אכלת פעם דבר חמוץ?
אם גם הפעם תשובתו תהיה לחיוב, אומר לו: טעם היין הוא הרכבה מסוכר וחומץ.
- למרות ההמחשה - מבהיר הגר"א לאפיאן זצ"ל - טעם של יין לא ירגיש השואל מכך. אולם אם אמזוג לו כוס יין טוב וישתה, יחוש הוא היטב טעמו של היין.
וזהו שאמר התנא: "...פת במלח וכו'"... ואם אתה עושה כן" - כי כל זמן שאין האדם עושה כך, אין ביכולתו לחוש באמת את ה"אשריך בעולם-הזה". והם-הם דבריו של דוד המלך ע"ה (תהילים לד): "טעמו וראו כי טוב ד'". לכשתטעמו - אז תראו ותווכחו כי טוב ד'.

בן תורה כמוהו כעיניים
יהודי פשוט שהאזין לדרשתו של רבי יהודה צדקה בענין חינוך ילדים, בא לפניו וישאלהו: "תינח, רבי, מי שהוא עשיר ופרנסתו מצויה לו בשפע. אבל אדם עמל כמוני, אשר בנפשו יביא לחמו - מדוע אתייגע אני לפרנסתי מבוקר עד ערב, והבנים שלי ישבו להם על מי מנוחות באהלה של תורה? וכי לא יהיה מוצדק יותר, אם גם הם יקיימו בנפשם את הכתוב "בזיעת אפיך תאכל לחם", ונוסף לזה כמובן יקבעו עתים לתורה, בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך?"
השיבו הגר"י צדקה בשאלה נגדית, מיניה-וביה: "אלי תדע לפרש לי, מדוע כמעט כל האברים בגוף האדם נתחייבו לפעול ולהתייגע, כדי למלא את תפקידם, הלשון מדברת, השיניים טוחנות, הידים עסקניות ועושות בכל מלאכה, הרגלים מהלכות, ואילו העינים אינן צריכות לפעול מאומה, כי אם להביט ולראות - למה יסד כן המלך בורא העולם?
שתק האיש ולא ידע להשיב. "מעולם לא חשבתי על כך" - התנצל.
המשיך, איפוא, הרב צדקה בדבריו והסביר לו: "דע, בני, שיש לעינים תפקיד חשוב מאד - להשגיח ולפקח על הכל. הנה למשל כשאתה מכה בפטיש, העינים משגיחות שתהלום בו על ראש המסמר ולא על ראשי אצבעיתיך, או כשהנך משתמש בסכין, העינים משגיחות על כך שתחתוך בלחם ולא ביד, וכן בלכתך בדרכים עיניך לנוכח יביטו שלא תיפול במהמורות..."
"והיא המדה גם בנוגע לתלמידי חכמים אשר נקראו בלשון התורה "עיני העדה".
תפקיד חכמי התורה הוא להשגיח ולפקח על העם, לשים לב לכל תהלוכות חייו, אם הכל תואם את רצונו ית"ש ולא יסטו חלילה מדרך הישרה. אי-לזאת אין הם צריכים להתייגע בגופם, לעשות במלאכה מישובו של עולם וכדומה. אין עליהם אלא למלא את היעוד הנשגב שלהם - להשקיף ממרום קדשם אל העם כולו ולפקח על מעשיו..."
נתיישבו הדברים על לבו של האיש, וקיבל על עצמו לגדל את בניו לתלמוד תורה.

בני תורה דומים לאופני העגלה
הגאון רבי דב בעריש ויינפעלד מטשעבין זצ"ל, טרח טרחה רבה על מנת לשחרר מן החובה להתגייס לצבא את בני הישיבות שתורתם אומנותם, ובמהלך פעילותו נפגש עם כמה מראשי הצבא.
אותם אנשי צבא ותיקים ניסו בדבריהם לשכנע את הרב, שבשל המצב הבטחוני חייבים לשלב במאמץ הכללי גם את בני הישיבות.
הרב השיב להם במשל: עגלון הוביל את עגלתו העמוסה במשא כבד, במעלה ההר.
קשה היתה הדרך, ועד מהרה תש כוחם של הסוסים המושכים בעגלה, ושוב לא יכלו להמשיך לצעוד.
ראה זאת העגלון והחל לפרוק מעט מן המטען שבעגלה, כדי להקל על הסוסים למשוך בעגלה. אולם לאחר שראה שהסוסים אינם זזים ממקומם, כיון שהמטען היה כבד מאד, החל לפרק את אופני הברזל של העגלה - אותם אופנים שהעגלה מתגלגלת ונוסעת על גביהם... וחשב לתומו שאופני הברזל הכבדים מכבידים על העגלה...
סיים הרב את משלו, ופנה אל אנשי שיחו: גם אתם חפצים לנהוג כמנהגו של העגלון. בזכות לימוד התורה יש לעולם קיום, בזכות התורה שלומדים אותם בחורי ישיבות - מנצחים אתם במלחמותיכם. ועתה כשבאתם והצעתם לגייס את בני התורה לצבא, כאילו באתם ופרקתם את האופנים שבזכותם נוסעת העגלה. ובלי אותם אופנים לא תוכל העגלה לנוע ממקומה כלל וכלל.

אב שחותך את לשון בנו
גביר אחד הקדיש את כל מעייניו לקידום בנו, אך לא לימדו תורה. אמר לו מרן החפץ חיים זצ"ל: אמור נא, מה משפט האב הדואג לבנו לכל טוב שבעולם - וחותך את לשונו, הופכו לאילם? הלא כל טובותיו עימו אינן שוות מאומה! אתה דואג לבנך לכל תענוגי עולם, אך כשיעלה לחיי נצח בישיבה של מעלה יהיה כאילם, ובאשמתך. כמה יצטער, וכמה תדאב נפשך!...

תורה ורק תורה
מעשה בצעיר בן תורה שלחצו עליו ההורים, כי ישתלם גם בלימודים כלליים, נוסף לשיעוריו הקבועים בישיבה. שאל הלה את פי ה"חזון איש", והוא כתב אליו כדברים האלה: "מנויה וגמורה בסודם של רבותינו גדולי הדורות, שלא להרשות לימודי חיצוניות לבני הישיבה בזמן שקידתם בתורה בהתלהבות נעורים, וראו את זה למפסיד בטוח, ורובם נתקלקלו אם במדה גדושה או מחוקה, או במקצתם, וקבעו למשפט ללחום בזה מלחמת מצוה".

"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" - לא בדורינו
בספר "שאל אביך ויגדך" (עמודים: סא, סב) מספר הגה"צ רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל: "שמעתי מעשה מחריד ומזעזע מתלמיד-חכם גדול שהוא היה עד לדבר זה שאירע ליהודי אחד, מיוצאי גרמניה, בעת ביקורו הנודע של רבי אלחנן ווסרמן זצוק"ל הי"ד בארה"ב, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה.
"במהלך ביקורו בארה"ב הגיע רבי אלחנן להרבה ערים וקהילות יהודיות בהן פעל לטובת ישיבתו המפורסמת בברנוביץ. ביקורו השאיר אז רושם רב, ומלבד מה שנפגש עם אנשים כדי שיסייעו להחזקת התורה בישיבתו, גם באו אליו הרבה יהודים לבקש עצה ותושיה בפתרון בעיותיהם, שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש.
"ובין אלה שבאו אליו לשאול בעצתו, היה גם אותו יהודי מיוצאי גרמניה, ושאלתו היתה, הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה שנה והגיעה השעה ללמדו איזו אומנות, שהרי אמרו חז"ל במשנה (אבות, ב, ב): 'יפה תלמוד תורה עם דרך-ארץ'.
בכן, הוא בא לשאול, או, בעצם, לא כל-כך לשאול, אלא לומר מה בדעתו לעשות, ולבקש הסכמתו של רבי אלחנן.
"רבי אלחנן ידע היטב שמכיון שמדובר ביהודי שבא מגרמניה, שם היתה מקובלת השיטה של 'תורה עם דרך-ארץ', צריכים לדבר איתו ברכות ובגמישות, ועל כן פתח ואמר לו: אתה בוודאי צודק, אין ספק ש'טוב תורה עם דרך-ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה' (שם), הכל באמת נכון.
"ברם, מה דעתך על העניין של הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, האם זו מצוה? בוודאי שזו מצוה גדולה להכניס בן בבריתו של אברהם אבינו, מה השאלה?
הן אמרו חז"ל: 'גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה' (נדרים לב, א), והלא כל כלל ישראל עומד על היסוד של בריתו של אברהם אבינו. הרי אתה בעצמך קיימת את המצוה הזו בבן שלך.
"ואולם, מה הדין אם קרה, חלילה, למי שמתו אחיו מחמת מילה, הלא אז אסור למול, אמנם יש מחלוקת בגמרא אם מתו שניים או שלושה, על כל פנים אם התברר שיש חזקה כזו - אסור למול, זוהי ההלכה. וכל-כך למה? כי כבר מתו אחיו מחמת מילה. הרי שאפילו במצוה כה-גדולה וכה-חשובה, אם מתו אחיו מפני שמלו אותם, אסור למול את זה שנולד עכשיו, ואם אביו כן ימול אותו - הוא יעבור עבירה, שכן כיצד הולך אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו?
"אם-כן", המשיך ואמר רבי אלחנן לאותו יהודי, "הלא לא תאמר שמצות מילה פחותה וקלה מעניין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן, והיום אנו חיים בדור ובמצב של 'מתו אחיו מחמת מלאכה!'. כאשר שולחים ילד ללמוד מלאכה, הוא עלול להתקלקל, והנזק שנגרם דומה לפחות לעניין של 'מתו אחיו מחמת מילה'. והלא ראינו בימים אלה, שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה!...
"כך אמר לו רבי אלחנן, אבל, כאמור, היהודי היה מיוצאי גרמניה, הוא שמע מרבי אלחנן מה שהוא אומר, אבל לא קיים, והלך ושלח את בנו למלאכה. וכמה אומלל ומסכן היה ממה שקרה לבן שלו, שלא הוציא את שנתו, כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה, חלה הבן לפתע ונפטר, שהיה כאן בחינת 'גזירה שיצאה מלפני השליט', היינו מה שאמר לו רבי אלחנן שכמו שיש 'מתו אחיו מחמת מילה', כך יש ענין של 'מתו אחיו מחמת מלאכה', ונתקיים כן ביהודי הזה, רחמנא ליצלן, ופירושים מיותרים! "ומכאן לימוד גדול לכולנו, מה פירוש הצוו הגדול לשמור ולקיים את המעמד המיוחד של ישיבות ולומדי הישיבות, כי אלה הם סם חיים של כלל ישראל!".

חוסו על נפשות ילדכם ושילחום לישיבות
בהגדה של פסח ("מבית לוי", קובץ הוספות) מסופר: בעת שנתמנה הגאון בעל "בית הלוי" לכהן כרבה של סלוצק, היתה רוח ההשכלה מושרשת כבר בבתים רבים. רבים מתושביה חינכו את ילדיהם בגימנסיות, והיה הדבר, כמובן, לצנינים בעיני ה"בית הלוי". באופק לא היה נראה כל סיכוי שמצב זה עשוי עוד להשתנות.
אך הגאון בעל "בית הלוי" לא טמן ידיו בצלחת: "כשכל יהודי סלוצק היו עסוקים בהכנות לחג הפסח המתקרב ובא - הזמין אליו אחד-אחד את אותם האבות שבניהם למדו בגימנסיה, וניסה להשפיע עליהם שיוציאו אותם מבתי החינוך הקלוקלים.
אך כאשר נוכח לדעת שבתפסת מרובה לא יהיו דבריו נשמעים, ואחדים מהם כבר מתגאים בבניהם הסטודנטים והיללום שהם גם יראי שמים, ולא זו בלבד שאינם כותבים בשבת, אלא שלפני לכתם לגימנסיה הם מתפללים בבית ולעתים אף בציבור במניין הראשון עד אחרי קריאת התורה, דרש מהם שלכל הפחות יסדרו עם מנהל הגימנסיה אפילו במתת שוחד, כדי שיסכים לשחרר את בניהם מן הלימודים בשבתות ובחגים, שכן עצם הלבישה בשבת בבגדי בית-הספר המיוחדים וההליכה עם הילקוטים על הגב - בשעה שכל יהודי העיר נוהרים לבתי-הכנסיות - יש בהם משום חילול ד' וחילול כבוד ישראל, איום ונורא.
"אך רוב ההורים לא נענו גם לבקשתו זו של הרב החדש מתוך תירוץ משתמט, שאין ידם משגת לשוחד הרב שעלול מנהל הגימנסיה לדרוש על דבר זה, ודרך אחרת אין לפניהם.
"או-אז החליט הרב, שראה בלימוד הגימנסיה בכלל ובשבתות בפרט אביזרייהו של שמד, לקיים בבני סלוצק מצות 'הוכח תוכיח' ברבים על חטא לא-יכופר זה, ולהזהיר את יהודיה שלא יילכדו ברשת זו.
"בליבו גמלה אז החלטה כי את דרשתו הראשונה בעיר האמורה להיות ב'שבת הגדול', יקדיש לנושא מכאיב זה...
- "חוסו אבות ואמהות על נפשותיכם ונפשות ילדיכם" - זעק הרב בדרשתו - "ומשכו וקחו לכם את צאן-הקדשים חזרה למשפחותיכם - לחדרים ולישיבות, הצילום והוציאו אותם מה'שקאלעס' והגימנסיות, ומעתה אל תיתנו למשחית לבוא אל תוך בתיכם!..."
"הרב געה בבכייה קורעת-לב שאליה הצטרפו רבים מהקהל, וסער של בכי שנשמעה כהמיה אדירה עלתה גם מ'עזרת הנשים' הצפופה.
"ואמנם דברי הרב שיצאו מליבו הטהור, הרעידו, פלחו ונכנסו לליבות השומעים.
כמחצית מהורי התלמדים הפסיקו עוד באותו שבוע לשלוח את בניהם לגימנסיה, ודבר זה אילץ את הנהלתה להתחייב שהם משחררים את ילדי היהודים הרוצים בכך, מלימודים בשבת ובחג.
"הורים רבים גם הופיעו במשך השבוע בביתו של הרב והתחייבו לפניו שהם מקבלים עליהם את דינו ללא פשרות! ומעתה לא יוסיפו לשלוח את ילדיהם לה'שקאלעס'. ילדי ישראל רבים בסלוצק חזרו אז ל'חדר'".

יש לעשות הכל למען מי שחשקה נפשו בתורה
מסופר על הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, שפעם אחת בא אליו בחור צעיר והסיח לפניו את מועקת לבו, שהוריו הזקנים עלו לארץ ישראל מעיראק, והם רוצים שבן יחיד זה ימצא לעצמו ולהם מקורות פרנסה נכבדים, אך הבן חשקה נפשו בתורה ואין הוא נמשך למלאכה ולמסחר.
פנה הרב אל מנהלי הישיבה והמליץ לקבל את הנער לישיבה. ובנוסף לזאת, ביקש כי ההנהלה תתמוך בו ואף תקציב סכום קבוע לתמיכה בהוריו הזקנים.
לא הסכימו מנהלי הישיבה עם בקשת ההקצבה, שכן ידעו היטב את מצבה הכספי הרעוע של הישיבה.
כשנוכח ראש הישיבה כי אין הם מסכימים, אמר: "אם כך, נכו סכום נכבד ממשכורתי החודשית בעבור התלמיד החדש..."
ברגע הראשון - נדהמו המנהלים בשומעם את דברי רבם. אך כשירדו לעומקם של דברים הסכימו אף הם לנכות ממשכורתם החודשית. וכך הצטבר סכום נכבד, שנתן אפשרות לנער לשקוד על התורה ללא הפרעות.

מסוחר לבן ישיבה
בתקופת מלחמת העולם הראשונה התעכב רבי אליהו לאפיאן בעיר טבריג ושם הוא דרש כמנהגו בהתעוררות רבה. היה שם צעיר בשם מרדכי פוגרמנסקי שהקשיב לדברי ההתעוררות, וניגש אליו אחרי הדרשה ואמר לו שהיה רוצה מאד לבקר בישיבתו בקלם.
רבי אליהו שאל למוצאו ומעמדו, ונודע לו שהוא נכדו של הגאון רבי חיים יאנובר זצ"ל - שהיה ידוע כאחד מגאוני ליטא. כמו כן, נודע שלמרות שהוא כבר עבר את גיל הילדות הוא לא טעם עדיין טעם לימוד גמרא.
רבי אליהו נוכח בכשרונו המצויין וברצונו האמיתי ללמוד תורה והוא נאות לקחת אותו לקלם, בתקוה שיוכל לעשותו לכלי מפואר.
אך הצעיר היה שקוע בעולם המסחר. תודות לכשרונותיו ומרצו הרב הוא קיבל מהגרמנים רשיון לייבא צבעים, פתח חנות מוצלחת ובמחסן שלו היה מלאי של סחורה. לכן, הוא אמר שלא יוכל להתעכב בקלם זמן רב, אלא ילמד זמן מה ואח"כ מוכרח הוא לשוב למסחרו.
רבי אליהו לא היסס והסכים לתנאי זה. בבואו לקלם הוא הכניס אותו לאכנסיה עם תלמידים ותיקים בכדי שיטפלו בו ויעזרו לו בהכנת השיעור כדי שיוכל ליכנס לפחות לשיעור הראשון.
התלמידים עשו כמצוות רבם, כל אחד למד איתו כמה שורות בגמרא, והוא בכשרונותיו הגאוניים ובתפיסתו המהירה תפס בכמה ימים מהלך בלימוד והתמצא בענינים.
אך יחד עם זאת הזכיר תמיד שהוא יושב כאן כמו על גחלים, כי המחסן שלו סגור והקונים שלו מחכים בודאי לבואו. הוא החזיק מעמד כמה שבועות בקלם. אך כעבור זמן מה הוא חזר לעירו ולמסחרו, והתלמיד נעלם...
רבי אליהו לא נח ולא שקט ונסע פעם נוספת להביאו בחזרה. הוא הצליח להשפיע עליו שיחסל את מסחרו לגמרי, ויחזור ללמוד בישיבה בקביעות.
מאז השקיע ר' מרדכי את עצמו בלימוד, במלוא מרצו וכוחותיו העילויים הנפלאים מאד. במשך זמן קצר הוא קפץ משיעור לשיעור בעליה מתמדת בתורה, מוסר ויראת שמים. בתפיסתו הגאונית הוא הוכשר אחרי שהות של שנתיים בקלם להכנס לישיבת טלז תיכף לשיעור ב'.
משם עלה עוד ונתעלה מדרגה אחר מדרגה בתורה ודעת עד שהתגדל ונהיה לגאון בתורה וצדיק נשגב, ושמו יצא לתהלה עוד בימי הבחרות כאחד הגדולים, ונתפרסם לגאון וקדוש-עליון ומשפיע גדול על חוגים רחבים.

שתי דרכים לפניך...
היתה עיר אחת שהובילו אליה שני דרכים. האחת ראשיתה קוצים, אך המשכה נוח ונעים להליכה. הדרך השניה היתה בראשיתה מישור, אך המשכה היה מלא בקוצים וברקנים וקשה היה לעבור בה מבלי להנזק.
הגיע אדם אל פרשת הדרכים בדרכו אל העיר ההיא, ובחר כמובן בדרך השניה אשר נראתה לו כמישור.
ניגש אליו זקן אחד ואמר לו: "שמע בקולי ובחר בדרך הראשונה". "מדוע?", שאל האיש, "הרי רואה אני שהיא מלאה קוצים וקשה להלך בה". השיב לו הזקן: "הנך טועה, אמנם ראשיתה קוצים, אך המשכה נעים ונוח להליכה. לעומת זאת הדרך שעמדת לבחור בה תחילתה קלה ונעימה, אך בהמשכה היא מלאה קוצים ומכשולים".
הנמשל: עומד אדם בעולם הזה על פרשת דרכים ולפניו שתי דרכים: דרך התורה לעומת אורח חייהם של פורקי עול תורה, אשר חייהם נראים קלים יותר.
היצר הרע מנסה לשכנע אותנו שדרך התורה דורשת מהאדם ויתורים רבים, אך עלינו לדעת שאין שחר לדבריו. אמנם כל ההתחלות קשות ולכן בתחילת הדרך נראה שיש בה קוצים, אך המשך הדרך הוא נפלא.

פרק ב - "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו..."

עול תורה או עול אחר - הבחירה בידך
ספינה המהלכת בים, אם לא יהיה מונח בה משא כבד שיגרום לשקיעתה קצת מתחת לפני המים - יהפכוה גלי-הים על-פיה ותטבע. ולכן, כשהיא חוזרת פרוקה מהסחורה שהיתה טעונה עליה, מניחים בתוכה אבנים וברזל.
וכך הוא גם האדם. אף הוא עלול להתהפך ולהיטבע על-ידי גלי ים התאווה וחמדת הממון בריקנותו. לכן, אם מקבל עליו עול תורה - מוטב, ואין צריך לעול מלכות ולעול דרך ארץ. אבל כשהוא פורק עול תורה מעל עצמו, נותנים עליו משא אבנים וברזל - עול מלכות ועול דרך ארץ - כדי שלא יתפקר לגמרי וייצא מן היישוב...

קבלת עול תורה באומץ ובביטחה
בספר "החפץ חיים - חייו ופעלו" (סוף כרך א) מספר מחברו, הרה"ג רבי משה מאיר ישר זצ"ל: "בסוף קיץ תרע"ה עזבתי את ישיבת 'ראדין' על-פי עצת ה'חפץ חיים' זצ"ל ושבתי לעיירת-מכורתי ימים אחדים טרם שנכבשה בידי הגרמנים.
"דברי ה'חפץ חיים' אלי בהיפרדי ממנו אז היו: 'זכור ואל תשכח מה שהזהיר התנא באבות: 'כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול מלכות'. לפעמים אנו רואים בני-תורה, לומדי ישיבה, שנתפסים למלכות המביאה את צווארם בעולה לזמן מה. לכאורה, ייפלא הדבר, אם זכות התורה עומדת להם להשתחרר בתוך הזמן המוגבל, מדוע לא תעמוד להם זכותם מלכתחילה, להסיר מהם עול מלכות כל עיקר?
"התירוץ הוא, כי מן השמים מודדין לאדם מידה כנגד מידה; אם הקבלה איתנה אצלו והוא מקבל עליו את עול התורה באומץ ובביטחה, אז מבלי שום דיחוי מעבירין ממנו עול מלכות. אולם כשהוא נחשל ומראה רפיון בקבלת עול תורה, אזי גם העברת עול מלכות ממנו אינה ממהרת לבוא, ונלכד בעולה לאיזה זמן - ה'מעבירין' תלוי ב'המקבל', תוקפו של זה כמו זה.
"על דבריו של התנא - המשיך ה'חפץ חיים' - אין לי מה להוסיף. חזק ואמץ! וד' בחסדו הגדול יצליח את דרכך. הדברים הללו נכנסו עמוק בליבי והדריכו את מנוחתי.
לא מצאתי מרגוע לנפשי עד היום ששבתי ללימודים בישיבת 'לומז'א'.

קבלי עבורו עול תורה והוא יוחזר לך
בספר "שאל אביך ויגדך" (עמודים: קנא-קנג) מספר הגה"צ רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל: "סיפרתי פעם להרב יעקב טייטלבוים ז"ל מניו-יורק, על מנהגו הידוע של ה'חפץ חיים', שכאשר באו אליו בעניין מצוקת הגיוס לצבא, הרי אם נתן בידו של הבחור אשר בא לבקש שיתפלל עבורו את הספר 'מחנה ישראל', ידע שהוא יגוייס לצבא, אבל אם תשובות היתה: 'כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ', בידוע היה שהשחרור מובטח לו.
"נענה לי רבי יעקב ואמר: 'הפלא ופלא ממש, כי כך בדיוק נהג גם מו"ר הג"ר מאיר אראק ז"ל, בעל 'מנחת פתים', ולזה הוסיף: 'וגם אני נוהג אחריו כן!'...
"ומעשה שהיה כך היה: "היה זה בעיר וינה, בירתה של אוסטריה, שלושה חודשים כבר אחרי סיפוחה של המדינה הזו לשלטון העריצות של היטלר, והנה הופיעה לפני הרב טייטלבוים אשה אחת בקול בכי ונהי: לקחו לה את בנה יחידה ואין היא יודעת אנה נעלם, כבר שבועיים חלפו מאז ראתה אותו בפעם האחרונה ואין היא יודעת מה לעשות...
"נזכרתי, אומר רבי יעקב, מה שרבי היה אומר במקרים כאלה, ואז גם אני אמרתי לה: 'כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך-ארץ', ואזי שאלתי אותה: 'האם את מבטיחה שבאם בנך יימצא - הוא יתמסר ללימוד התורה?'
"בלי היסוס השיבה האשה: 'כן, רבי, אני מסכימה'.
- 'אם כך, אמרתי לה, צאי וחפשי אותו, הלא את מקבלת בשבילו עול תורה, ממילא תמצאי אותו!...' "'והנה - מספר רבי יעקב - 'האשה יצאה מביתי וכעבור שעה אחת בלבד כבר באה אלי עם הבן!...' "וכיצד זה קרה? מיד לאחר שיצאה האשה מביתו של הרב טייטלבוים, לא חשבה פעמיים, כי היתה בה האמונה הפשוטה של אשה יהודיה שכך שמעה מפי הרב, ולכן פנתה ישר לתחנת משטרה קרובה, נכנסה ואמרה בפשיטות: 'תנו לי את הבן שלי!'.
"הקצין שהיה במקום התפרץ נגדה בשאגה גדולה: 'מה?!'. ברגע הראשון נבהלה האשה מאוד, אבל מיד התאוששה וחזרה וצעקה: 'תנו לי את הבן שלי!...'.
"לאחר הצעקה השנייה שינה הקצין את טעמו ובמפתיע שאל אותה: 'איך קוראים לו?'. אמרה לו האשה את השם. הקצין שמע ואמר לה שתמתין מעט. הוא נכנס לחדר שני וכעבוד דקה חזר איתו ואמר: - 'הנה הבן שלך!'...
"סופו של הסיפור הוא, שהאשה אכן הצליחה גם לשלוח את בנה לארץ-ישראל, בא שם ונכנסה לאחת הישיבות והתמיד בלימוד התורה, וכך ניצל מכל ההשמדה הנוראה של ששת מיליוני יהודים ע"י הנאצים ימ"ש".

'מעבירין ממנו' גם מה שכבר נגזר עליו
בספר "רבי משה פיינשטיין" (עמודים: 01-9) מסופר כדלקמן: "עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בתרע"ד, עזב רבי משה את אמציסלב, ושב אל אביו בסטראובין, שם למדו יחדיו, ולאחר זמן קצר החל לתת שיעורים לפני צעירי העיר. שיעוריו התפרסמו מאוד, ולאחר זמן קצר שמו הלך לפניו כעילוי צעיר בתורה ובפסקי-הלכה.
"בשנה השנייה למלחמה, בעת שצבא הצאר ספג מכה קשה בחזית המערבית, קיבלו כל הצעירים בני גילו של רבי משה צווי גיוס. מלבד הסכנות הכרוכות בלחימה, השירות בצבא הרוסי כרוך היה בעבירה - בעל-כרחם - על מצוות מסויימות, וכמובן - מעט מאוד זמן שיוותר ללימוד תורה.
"עבור רבי משה והוריו היוו דברים אלה סיבה מספקת לבקש אחר כל אמצעי אפשרי לדחיית השרות הצבאי. רבי משה נסע מרחק רב אל עורך דין, עליו אמרו שיש לו קשרים עם פקידי הרשות. התברר שעזרתו של הלה היתה אפסית, ורבי משה פנה לשוב לביתו בידיים ריקות.
"בדרכו חזרה לסטראובין, הוא עצר במקום הנקרא סמילוביץ, אליו נאלץ ה'חפץ חיים' לעקור את ישיבתו בעקבות המלחמה. רבי משה פנה אל עבר בניין הישיבה, משום שחפץ לקבל את ברכתו של בעל 'החפץ חיים', אשר מעולם לא פגשו.
"כאשר נכנס רבי משה לבית המדרש, פגש שם את 'החפץ חיים' עם תלמידו המפורסם ביותר, רבי אלחנן וסרמן. וכה סיפר רבי משה את הסיפור לתלמידיו, חמישים שנה לאחר מכן: 'הלכתי לראות את ה'חפץ חיים' ומצאתיו יושב עם רבי אלחנן. הם עסקו בלימוד, ואני הצטרפתי אל הדיון. כאשר נוכח שאני יודע תורה, האציל לי את ברכתו'.
"'החפץ חיים' שמע רבות על העילוי מסטראובין. כאשר רבי משה הסביר לו את מצבו החמור בעניין הצבא, התעוררה בליבו דאגה רבה. שני האישים, ה'חפץ חיים' ורבי אלחנן, קמו ללוות את מבקרם אל מחוץ לבית-המדרש.
"אז פנה ה'חפץ חיים' אל רבי משה ואמר: חז"ל אמרו: 'כל המקבל עליו עול תורה, - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ' (אבות ג, ו). נראה לי שבמקום להשתמש בביטוי 'מעבירין ממנו' היו חז"ל צריכים לומר: 'לא יוטלו עליו'. אלא שחז"ל מתכוונים ללמדנו משהו נוסף בדיוק לשונם זה: אדם שמעשיו הם לשם-שמים בלבד, יזכה שאפילו גזירות שכבר נגזרו עליו יועברו ממנו. במילים אלו נפרד ה'חפץ חיים' מעל רבי משה.
"זמן קצר לאחר מכן הודיעה ממשלת רוסיה, שלאור הצלחת הגיוס הכללי, יבוטלו כל גיוסי הרבנים עד להודעה חדשה. בהודעה זו ראה רבי דוד (אביו של הגר"מ פינשטיין זצ"ל) דרך חוקית להציל את בנו מן הגיוס. אוזדה, עיר הולדתו של רבי משה, היתה אז ללא רב, ולכן, לפי המלצתו של רבי דוד, הם קבלו את רבי משה להיות להם לרב.
"אך הסיפור לא תם בזה. פסקו עליו שהוא צעיר מידי וכשיר בגופו מכדי שיקבל דחייה. בכל זאת, בסופו של דבר, הוא הצליח לקבל את העיטור הנכסף. למרות שעל-פני השטח היה נראה כאילו רבי משה קיבל את שחרורו בדרכי הטבע, הוא זקף הצלחה זו לברכתו של 'החפץ חיים'".


..." פרק ג - שאיפה לגדלות בתורה
מספרים על הג"ר ישראל סלנטר, שאמר על עצמו בזקנותו: "כל ימי חיי, שאפתי להיות כמו הגר"א, שאפתי להיות כהגר"א ולכן יצאתי ר' ישראל סלנטר".
ה"חפץ חיים" נהג לומר: "נפוליאון אמר, שחייל שאין לו שאיפה להיות גנרל, אף חייל פשוט אינו. כך גם בן ישיבה שאין לו שאיפה להיות גדול בתורה, אף בן ישיבה אינו!".
הגאון רבי משה פיינשטיין היה אומר: "בשום ענין אסור לאדם לשאוף ליותר ממה שמדריגתו ואישיותו מאפשרת, חוץ מאשר גדלות בתורה, שהשאיפה אליה צריכה להיות ללא גבול". וזה לשונו של רבי משה ב"אגרות משה" (יו"ד ח"ג סי' פב): "חיוב גדול על כל לומדי תורה בהישיבות, שישתדלו להיות גדולי תורה והוראה ויראי שמים".
חכם אחד אמר: "אם תנסה לתפוס כוכב, יכול להיות שלא תצליח, אבל לפחות ידיך לא ישארו בבוץ

..."מי יודע מה תשיג!"
מסופר, שפעם נסע הצדיק רבי צבי הירש מאופוצנה לרבו בפשיסחה, ובדרכו פגש באברך אשר הצטרף אליו לנסיעה, שאלו ר' הירש: "האם הינך חסיד?" ענה האברך: "הלואי ואהיה יהודי פשוט". החזיר לו ר' הירש: "בצעירותי, כשנסעתי לחוזה מלובלין, ידעתי כי אפס הנני, אבל רציתי ליהפך לשרף, להגיע לדרגת הבעש"ט" - וסיים ר' הירש את דבריו - "אם אתה שואף להיות רק יהודי פשוט, מי יודע מה תשיג!".


פרק ד - השקידה והרצון חשובים יותר מהכשרון

הדרך לעליה ושגשוג בתורה
סוד ההצלחה הוא: השתדלות בכל הכח. תלמיד, סוחר, אומן ועוד - שאינם משתדלים בכל כוחם, הינם רחוקים מההצלחה. להשתדלות בכל הכח יש ערך גדול מאוד, והינה חשובה יותר מכשרונות. כי בעל כשרון שאינו מתאמץ בכל כוחו, לא יוושע על ידי כשרונותיו ולא יצליח לנצלם כראוי. לעומתו החלש ממנו בכשרון אבל משתדל ומתאמץ להצליח, פתוחה לפניו הדרך לעליה ושגשוג.

סוד הצלחתו של "הנצי"ב"
הג"ר נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל, הידוע בכינויו "הנצי"ב", שהיה ראש ישיבת וולאז'ין, חיבר ספרים רבים, כידוע. כאשר הוציא לאור את ספרו "העמק שאלה" על ה"שאילתות", עשה משתה והזמין אליו כמה תלמידי חכמים.
משנתאספו כולם אמר להם: "בודאי תמהים הנכם מדוע מצאתי לנכון לערוך משתה זה, על כן אבאר לכם מהו פשר הענין. בילדותי התקשיתי בלימודים, ונחשבתי בין התלמידים החלשים או הבינוניים. יום אחד שמעתי את אבי מסיח את צערו בפני אמי, ואמר לה: "כל ימי קיויתי שנפתלי צבי יגדל כתלמיד חכם גדול, אולם כפי הנראה עתה, הוא לא יכשר לזה. לאור מצבו הלימודי דהיום יתכן שיהיה בעל מלאכה טוב ועוסק בצרכי ציבור, אולם לא נראה שיהיה תלמיד חכם כפי שקיויתי".
"כאשר שמעתי את הדברים", המשיך הנצי"ב, "נגע צערו של אבי ללבי. באותה שעה החלטתי החלטה נחושה להשתדל מאוד בלימודים, מתוך שאיפה יוקדת לעלות ולהתעלות בתורה. אז פרצתי אל תוך החדר שבו היו הורי, והודעתי להם את החלטתי.
באמת מאותו יום ואילך השתדלתי בכל כחי, ואכן ההצלחה האירה לי פנים".
והוא המשיך: "אם תשאלוני מה הקשר בין הסיפור הזה לבין שמחת המצוה שלנו?
אסביר לכם לשמחה מה זו עושה. נתאר לעצמנו מה היה קורה, אלמלי קבלתי על עצמי אז עול תורה. הייתי חי כיהודי טוב, חייט או נגר הקובע גם עתים לתורה.
וכאשר היה בא יום מותי, ונשמתי היתה עולה ומתיצבת בפני בית דין של מעלה, היו שואלים אותי 'קבעת עתים לתורה?' והייתי משיב ומפרט את סדר יומי, הייתי אומר שטרוד הייתי בפרנסתי ועסוק במעשי חסד שונים ובשארית הזמן הייתי כמובן קובע עתים לתורה".
ואז היה הקב"ה מעמיד בפני את הספרים 'העמק שאלה', 'מרומי שדה' ו'העמק דבר', והיה אומר לי: 'את הספרים האלה יכולת לחבר, מדוע לא עשית זאת'?
ואוי לאותה בושה! על כן גדולה שמחתי, על שנשאני לבי ועל שהחלטתי שאני יכול ומסוגל לגדול בתורה. החלטה זו היא שרוממה אותי והעלתה אותי במעלות התורה והביאה אותי עד הלום".

הכשרוניים לעומת המתמידים
מרבה היה הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לדבר בשבחם של השקדנים השקטים, הלומדים הרבה ומשננים הרבה, ואפילו אם אינם בעלי כשרונות מבריקים - אמר - מכל-מקום על-ידי רוב השקידה והשינון יגדלו לגדולי תורה אמיתיים, כנגד בעלי הכשרון שאינם עושים חיל בשקידה.

גדלות בתורה רק בזכות השקידה
בספרו "חיי עולם" כותב מרן רבי יעקב ישראל קניבסקי: ובאמת גם מי שהוא קשה הבנה עצום, אם יתאמץ מאד בלימוד התורה יזכה לסייעתא דשמיא להיות גדול בתורה, אף על פי שזה הרבה יותר מכפי כשרונו הטבעי! וכדי לחזק לבבות הנדכאים, אעתיק מה שכתב בספר "חוט המשולש" (תולדות ה"חתם סופר"): סיפר לי דודי הגאון קדוש ה' מו"ר שמעון סופר, אב בית דין דקהילת קראקא, ממהות התלמיד הזה: בדרעזניץ בא אל זקני (בעל ה"חתם סופר") נער אחד בן שבע עשרה או שמונה עשרה שנה וגילה לו שרצונו ללמוד תורה, ונפשו חשקה בה. בשמוע הבחורים כן, שחקו והיתלו בו, איך זה בר שנים כמותו אשר לא ראה מאורות מימיו, רצונו לתקוע עצמו ללמוד גמרא?
אולם רבם גער בהם: "למה זה תצחקו, הלא כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד!".
ויקרב את הנער וציווה את הבחורים וקבע להם עתים שזה ילמד עמו שעה זו ואחר שעה אחרת וכן עשו. אבל נוסף למה שהגיע הנער כבר לגיל שבע עשרה, היה לו חסרון נוסף שקשה היה לשמוע ומהיר לאבד, עד שאם למדו עמו איזו משנה מאה פעמים, עד מהרה היה שוכח אותה ולמחרת היתה בעיניו כאילו לא למדה מעולם.
אמנם כן, בכל זאת חשקו לתורה לא פג, והתמיד בלימוד. וכל הבא ליטהר מסייעין אותו, וברבות הימים הגיע למדרגת בחור מופלג בתורה. גם יראתו היתה טהורה ועלה והצליח ועשה פרי קודש הילולים, והיה למדן מופלג עד שנתמנה לדיין בעיר מטרסדורף תחת כנפי רבו. ואחר כך נתקבל כרב בעיר שליינינג ואחר כך נתעלה לאב בית דין בעיר נייזאף והיה תליד חכם גדול בתורה ובצדקות והוזכר כמה פעמים בספרי החתם סופר.

סוף ההבנה לבוא
בחור אחד בא לפני מרן הגרי"י קניבסקי והשיח את מר לבו שכבר חמש שנים הוא יושב בישיבה ולומד, אך אינו מבין את דברי הגמרא והראשונים.
השיב לו מרן, למרות זאת עליך להמשיך וללמוד, ואפילו אם לא תבין דבר במשך חמישים שנה. מי שלומד בעולם הזה יבין בעולם הבא, כמבואר בחז"ל. אך מי שאינו לומד בעוה"ז - לא יבין מאומה בעוה"ב.
הדברים עודדו את הבחור והוא המשיך ללמוד בחשק. במשך הזמן החל להבין והיה כאחד התלמידים הרגילים.

שקוד בתורה - ואת השאר כבר ה' יעשה
מלך אחד בנה מגדל גבוה בן מאה קומות והודיע שהראשון שיצליח להעפיל ולעלות עד ראש המגדל, יקבל פרס גדול. מיד באו רבים וניסו את כוחם, אך עד מהרה נוכחו לדעת שאין המשימה קלה כלל וכלל. רבים פרשו מהתחרות כבר בהגיעם אל הקומה השלושים. אחרים התאמצו והצליח לעלות עד הקומה הארבעים. יחידי סגולה גבורי כח התאמצו ביותר, והעפילו עד הקומות שבין השבעים לשמונים. אולם כאשר הגיעו אותם יחידים לקומה השמונים צנחו על סף עילפון ואפיסת כוחות. המשימה נראתה בעיני כולם כבלתי אפשרית, והזכיה בפרס הפכה להיות חלום שנגוז.
יום אחד פשטה השמועה שאדם אחד הצליח להגיע אל הקומה העליונה, וכי הוא עתיד לקבל בקרוב את הפרס הגדול שהובטח על ידי המלך.
ביום קבלת הפרס נאספו המונים לראות את האיש, ולשמוע מפיו כיצד הצליח לבצע את המשימה הקשה הזו. קם האיש וסיפר לקהל הנאספים: "כולכם סקרנים לשמוע מהו סוד ההצלחה, כיצד הצלחתי לבצע את הדבר שרבים בקשו לעשות ולא יכולו. אם כן", המשיך האיש, "גם אני פקפקתי בשלב מסוים אם אצליח. היה זה לאחר שראיתי שבהגיעי לקומה הששים חשתי כבדות וקושי גדול בביצוע המשימה.
אולם באותו רגע גמלה בלבי החלטה נחושה שאני חייב להצליח, ועם החלטה זו המשכתי".
"כאשר הגעתי אל הקומה השבעים, הרגשתי שכוחותי כלים ממש. אך לאחר מספר שניות של מנוחה, התאוששתי והרגשתי שאני מסוגל לטפס מספר קומות נוספות.
אמנם לא ידעתי מה יועילו לי מספר קומות יחידות כאשר בפני עמדו שלושים קומות כדי להגיע למטרה, אך המשכתי בכל זאת. אמרתי בלבי, אשתדל לעשות את כל מה שבכוחי. החלטה זו נתנה לי תנופה מחודשת, ובכוחה עליתי עשר קומות נוספות.
כאשר הגעתי לקומה השמונים חשתי שהגעתי לסף כוחותי".
"לרגע חלפה מחשבה במוחי שחבל להמשיך ולהתאמץ, הרי אל המטרה בודאי לא אגיע. אך מיד התעשתתי ואמרתי לעצמי: קומה נוספת הנך מסוגל לעלות בזחילה?
אם כך עשה זאת
, שכן החלטת לעשות את כל מה שבכוחך. ואכן בשארית כוחותי
זחלתי עד הקומה השמונים ואחת, וצנחתי על הרצפה מאפיסת כוחות. באותו רגע נפתחה לפני דלת של מעלית. גלגלתי את עצמי פנימה, ועליתי במעלית עד הקומה המאה".
הנמשל: בראות הבורא יתברך כי האדם מצידו עשה את המקסימום האפשרי להצליח בתלמודו - מיד הוא עוזרו.


פרק ה - סדר

סדר - עטרת כל המעלות
הגאון הצדיק רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, שח לתלמידיו על גודלה וחשיבותה של מעלת ה"סדר", כפי מה שקיבל מבית רבו ה"סבא מקלם", הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל: ה"סבא מקלם" היה אומר, שהסדר דומה לקשר שבשלשלת של מרגליות. על אף שהמרגליות הן העיקר, והקשר שבשלשלת הינו באמת רק דבר טפל, אך מכל מקום אם יתירו את הקשר, הנה תפולנה כל המרגליות ארצה. כן הוא הענין של סדר.
סדר הוא השומר על כל הטוב שבעולם, אע"פ שכשלעצמו אינו אלא דבר טפל.
אם אדם הינו מסודר, אזי תורתו, תפילותיו וכל מצוותיו שמורים הם, ובטוחים בקיומם. ואם לאו ח"ו, אז כל המרגליות יפלו ארצה.
הבריאה בכללותה מתנהגת בסדר מופתי ומדוייק, לו דבר כלשהו ישנה מזמנו אפילו כחוט השערה, הלא כל העולם היה חרב מיד! למשל, אם השמש תקדים ברגעים אחדים ותזרח, מיד יתהוו חורבנות נוראים ח"ו.
אם כן ראינו שהסדר אינו מהווה רק כקשר שבשלשלת מרגליות כנ"ל, אלא הסדר הוא לעיכובא. סדר הוא מן המעלות הגדולות ביותר, וכמעט שהוא עטרת כל המעלות! רואים אנו עמים ומדינות שהשתדלו במעלת הסדר, והיא היתה הסיבה להצלחתם המושלמת בתעשייה ובמדע. ואם מעלת הסדר פועלת גדולות ונצורות בדברים גשמיים, ק"ו ובודאי שתפעל גדולות כשישתמשו בה ברוחניות, לתורה ולקיום המצוות.
אם כן מזה נבין בפשטות מה שהפליגה התורה כל כך בענין הסדר של הדגלים.
הרוצה לדעת חומר עונש ביטול סדרים, יתבונן במה שלמדנו, כי משורר ששיער חייב מיתה (ערכין יא.), מפני שעבר על חוק הסדר. נוראים הדברים! אני התחנכתי בקלם, מקום שם היו זהירים מאד בענין של סדר. ה"סבא" זצ"ל מעולם לא היטה עיניו להביט אל הצדדין, ואם ראו בקלם אדם המביט לצדדין שלא לצורך גדול, היתה התנהגותו נחשבת שם לחרפה גדולה.
בפעם הראשונה שהגעתי לקלם, היה זה בשעת תפילת מעריב - בקלם ארכה תפילת מעריב כשעה שלימה - ובית ה"תלמוד תורה" לא היה יותר גדול מחדר זה שאנו נמצאים בו עתה. אף שעז היה חשקי לראות את תואר פניו של ה"סבא", כי לא ראיתיו עד אז, אעפ"כ לא הרימותי עיני להביט בו, ולא ראיתיו עד למחר! פחד גדול שרר שם בענין הרמת עין.
ואם לפעמים אירע שה"סבא" היסב את ראשו, היה זה בגלל סיבה גדולה ונחוצה.
וגם אז היטה את כל גופו להסתכלות, אבל מעולם לא צידד את עיניו לבדן.
במשך היום אנו מזיזים פעמים אין ספור את כובענו ממקומו. לפעמים אחורי הראש, ולפעמים לצד ימין או לצד שמאל, אבל ה"סבא" היה פעם אחת ביום מניח את כובעו על ראשו כראוי, ומאז ואילך לא היה הכובע זז כלל ממקומו כל היום, אפילו כחוט השערה.
אדם צריך לקום משנתו בזמן קבוע, להתפלל בזמן קבוע, להתחיל ללמוד בזמן קבוע, וגם ההפסקה מלימוד צריכה להיות בזמן קבוע.
ה"סבא" מקלם היה מספר בשם רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, כשמגיע לדוגמא השעה שתים עשרה, הזמן שקבע לו אדם לסיים סדר לימוד, צריך הוא לפסוק בין תיבת "אמר" לתיבת "רבא", ולהניח את תיבת "רבא" עבור הסדר הבא. אין לשנות את הסדר אפילו אם ירעמו ויברקו סביבו! הסבא לא קיבל שום אמתלא לביטול סדר. אפילו מחלה לא היתה תירוץ לפניו.
סדריו היו ארוכים הרבה יותר מסדרינו, אצלנו כל סדר נמשך כשלוש שעות, אבל סדריו היו של שמונה שעות לימוד ללא כל הפסק, יהיה מה שיהיה, וזאת למרות היותו חולה מסוכן, לא קיצר בסדריו, והשלימם כראוי, בסדר ובמשטר ("דעת תורה" ח"ד עמוד טז).

הגר"א וסרמן - דייקן נפלא בסדרי הישיבה
דברי הכתוב "לרגעים תבחננו" (איוב ז, יח), קיבלו משמעות מיוחדת במינה אצל הג"ר אלחנן וסרמן זצ"ל. כבר בבחרותו הקפיד שאפילו רגע אחד מיומו לא יתבזבז לריק והיה מדייק נפלא בסדרי הישיבה. דרך מליצה אמרו עליו אז בטעלז, שיכולים לכוון את מחוגי האורלוגין על פי תנועותיו, כשבא אל הישיבה או יוצא ממנה בשעה מדוייקת (אור אלחנן ח"א כז).
הדייקנות בזמן היתה בעיני רבי אלחנן מושכל ראשון, דבר המובן מאליו, עד שנתמלא השתוממות ופליאה על מי שאינו מדייק. אחד מתלמידיו שקבע ללמוד עמו שיעור יומי קבוע בביתו, איחר יום אחד לבוא שלושה רגעים אחרי השעה המיועדת.
שאל אותו ר' אלחנן: "היש למר שעון בכיסו?" וכאשר ענהו בחיוב, התפלא: "אם כן, איך קרה כדבר הזה?!" ("אור אלחנן" ח"א עמוד ערה).

סדר בעולמו של בן תורה
רבי חיים שמואלביץ דיבר רבות על חשיבות ה"סדר" בעולמו של בן תורה.
ולא היתה דוגמא שתמחיש זאת יותר ממנו בעצמו.
הסדר ניכר בכל הליכותיו ותנועותיו של רבי חיים, לבושו היה מסודר, כתיבתו מסודרת, ואף סדר יומו היה מאורגן ומתוכנן להפליא. לדוגמא: את שיעוריו בישיבת מיר בפולין, העלה ר' חיים על הכתב, במחברות רחבות ועבות כרס. השיעורים נכתבו אות באות בכתב יד ברור ונקי, מתחילתם ועד סופם, בלי שתימצא בהם מחיקה אחת. אם היתה נופלת טעות בכתיבה - והיו אלה מקרים בודדים בלבד, כתוצאה ממחשבתו המסודרת - לא מחק את המילה, אלא סימן לצידה כוכב קטן, ובשולי היריעה ציין: "כצ"ל".
שמונה חברותות היו לרבי חיים במשך היום, זה יצא ומשנהו כבר בא, ועם כל אחד למד ענין שונה. אולם הקפיד ועמד על המשמר שכל קביעות תהיה קצובה, שעה וחצי או שעתיים, ודקה לא יותר. עם תום הזמן, היה רבי חיים מפסיק אפילו באמצע הענין, ומניח לחברותא.
גם שיעוריו הצטיינו בסדר מופתי ומאורגן. בדרך כלל היה פותח את שיעורו שאמר לבני הישיבה בארבע קושיות, האחת חמורה מחברתה. לאחר מכן היה מציב והולך יסודות לענין (לרוב ג"כ ארבעה), ועורך את חשבון הסוגיא, ואז בתירוץ אחד, ששותפו לו כל היסודות, היה מתרץ את הקושיות. כל חלק מן השיעור, היה רבי חיים מסכם בנפרד: "עד כאן הקושיות", "עד כאן היסודות", "נו, מה יש לנו עד כאן?" "זו היתה ההקדמה" וכו'. בכל סיכום היה חוזר בקצרה על הדברים, ועובר לשלב הבא בבנין השיעור. שוב היה מציב ציוני דרך - "עד כאן השליש (החצי, הרבע) הראשון".
אחד משכני ישיבת מיר עלה פעם אל הישיבה. ר' חיים ישב בבית המדרש ולמד במתיקות נפלאה. האיש התקרב למקומו והאזין בהנאה. לפתע, ראה כי רבי חיים נוטל את שמונת החוטים שבציצית ואומר: "נמצא שיש לנו בסוגיא זו של 'עשה דוחה לא תעשה' שמונה שיטות שונות, והרי הן..." וכאן התחיל למנות חוט אחרי חוט, שיטה אחרי שיטה. ("מח ולב" פרקים ג-ד).

כפיפות מוחלטת לסדרי הישיבה
בספר "אור לציון" מובא: "זמני הסדרים שנקבעו בישיבה הם מקודשים. לעולם אין לעזוב קביעות זמני התורה, אפילו במצב של עייפות. ואם הוא רואה שהינו עייף ואינו יכול להמשיך ללמוד, יתנמנם על השולחן וכדומה, שאין היתר לבטל זמני התורה, וצריך להיות כפוף לסדרים.
"אם זמן היציאה נקבע לשעה אחת, פירושו "אחת", ולא שתי דקות לפני אחת, וכן אם נקבע שתחילת הסדר הוא בשעה "תשע", פירושו "תשע", ולא "תשע ודקה".
ואדרבה יבוא קודם הזמן, ומי שעושה זאת, מראה את הערכתו לתורה.
"ורואים זאת גם בענייני העולם - כשאדם צריך ללכת למקום חשוב, הוא מקדים לצאת לפני הזמן, מחשש שמא יהיו עיכובים בדרך... ולא תהא כהנת כפונדקית!".

סדר יום קבוע ומדוד
הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, משגיח בישיבת פוניבז', ניחן במנוחת הנפש ושליטה עצמית נפלאה, ורק הודות לכך זכה לעשות כל כך הרבה פעולות שונות בזמן כל כך קצר. הוא מסר בכל שבוע למעלה מעשרים וועדים, ושמונה שיחות. היה לו סדר יום קבוע ומדוד, ולפתע נדחס עוד דבר, ועוד, ועוד. מה יש להעדיף?... על מה לוותר?... בכך התייחד המשגיח - שמצא פנאי לכל, בשיקול כל צעד.
חתונת אחד מבניו נקבעה לשעה שבע בערב. באותו יום נערכה ישיבה ב"אל המקורות", ורבי חיים השתתף באותה ישיבה עד לשעה שבע! במסיבת ה"תנאים" שנערכה לבתו, נעלם רבי חיים לפתע, גם הפעם נודע שמתקיימת ישיבה ב"אל המקורות". בחור שהחסיר שיחת הדרכה, ביקש מהמשגיח שישלימה. הזמן שרבי חיים מצא לכך היה... שעה קודם חתונת בנו.
ביום בו הגיעה הידיעה על מחלתו הממארת, ראשית פנה לביתו של הרב שך זצ"ל להוועץ בו, לאחר מכן עלה לישיבה ללמוד מוסר ולתפילת ערבית, ורק לאחר מכן ירד לביתו, שם המתין לו זוג לשוחח בעניני שלום בית. הוא התיישב לשוחח עמם במשך כשעה, ורק לאחר מכן פנה לשוחח עם בני ביתו.
מהו סודה של מנוחת הנפש? מישהו הרהיב עוז ושאל על כך את רבי חיים.
והוא השיב: "פשוט, כשאתה עסוק בתפילה, תהיה שקוע רק בתפילה, וכשאתה עסוק בלימוד, יהיה רק הלימוד לפניך. כך תגיע לישוב הדעת".
אחד ממכריו העיד: כל מי ששמע על מגוון פעולותיו, סבור היה שלמשגיח ישנם עשרות עיסוקים ביום. אין זה נכון. למשגיח יש רק עיסוק אחד, ולאחריו עוד אחד, ואין אחד נוגע בחברו (מפי מקורביו).

סדרי הישיבה - קודש קדשים
הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל אמר, שקיבל על עצמו בקבלה גמורה, לקבוע סדרים קבועים ללימודו, ולא לבטל או להפסיק מאלו הסדרים הקבועים לכל ענין בעולם, יהיה אשר יהיה, ולטפל בכל שאר עניניו, אפילו הדחופים, רק בבין הסדרים. ואמר על עצמו, שרק הודות להנהגה זו זכה להתעלות ולגדול בלימוד התורה.
הנהגה זו החלה כבר בשנות נעוריו. הסדרים בישיבה נחשבו אצלו לקודש קדשים, ועליהם שמר כעל בבת עינו. באותם ימים היו הדוחק והעניות בבית הוריו קשים מנשוא, והיות שאביו הצדיק לא רצה לקחת על עצמו חובות, היטה רבי שלמה זלמן את שכמו לשאת בעול הבית, וגילגל חובות וגמ"חים כדי להקל על פרנסת משפחתו. כל הסידורים הטכניים הכרוכים בהלוואות מקופות גמ"ח, נעשו אך ורק בשעות שבין הסדרים, ולא על חשבון הסדרים בישיבה.
בנו, הגאון רבי עזריאל שליט"א אמר: "סיפורים רבים רווחים בין הבריות על מעשי החסד המופלאים של אבא, עד שנדמה כאילו היה ביתו מוסד לעניני צדקה וחסד.
אולם לא הכל יודעים, שכל פעולות החסד והעזרה לזולת, נעשו אך ורק בין הסדרים. אנחנו ראינו בבית אבא, רק יגיעה בתורה מבוקר עד ערב ללא הרף!".
הרב יהודה עדס שליט"א, ראש ישיבת "קול יעקב", סיפר בדברי הספדו על רבי שלמה זלמן אוירבאך: כך סח לו אברך בר אוריין, שהיה החברותא של רבי שלמה זלמן. הם נדברו ללמוד בהסתגרות בין השעות עשר עד לשעה אחת בלילה.
פעם בעיצומו של הלימוד, נשמעו דפיקות על דלת חדרם. אמר רבי שלמה זלמן לחברותא: "תתעלם מהדפיקות ואל תענה, עכשיו אנו לומדים!" בפעם אחרת תכפו הדפיקות בזה אחר זה, והעומדים בחוץ צעקו: "פיקוח נפש!" נענה רבי שלמה זלמן ואמר: "אינני רופא! ועכשיו אני לומד, תבואו בשעה שתים בלילה, אז יש באפשרותי לקבל אנשים, אבל עתה זהו זמן לימודי ואיני יכול..." (כמובן שר' שלמה זלמן הבין שלא היה מדובר בפיקוח נפש ממש).

פרק ו - שעות לימוד

הדרכה לבן ישיבה
בפתח ספר "פניני רבנו הקהלות יעקב" מובאים דברים יקרים ונחוצים שהיה מרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל אומר לתלמידים צעירים, וכך היה אומר במתק לשונו הזהב: "אמנם מברך אני אותך בכל הלב שתצליח בתורה בהצלחה רבה, אבל צריך אתה לדעת שלא מברכות תהיה גדול בתורה.
"יש רק עצה אחת: להתרחק מן הבטלה ולנצל את כל הזמן! "לכן גם אין הבדל לאיזו ישיבה תלך. לא הישיבה קובעת את ההצלחה של הבחור, אלא השקידה שלו. ואם יהיה שקדן - יצליח ויגדל בתורה בכל מקום שהוא. מה שאין כן אם יתבטל חס ושלום אז לא יועיל לו השם הטוב של הישיבה המפורסמת שהוא נמצא בה.
"והנה, דע לך שיש עשרים וארבע שעות ביממה, ומזה תוריד שמונה שעות לשינה, וכל אחד צריך לחלק את שעות השינה לפי מה שהוא. יש שישן כל השמונה שעות בלילה, ויש שישן שבע או שש וחצי שעות בלילה, ואחר כך ביום ישן עוד שעה או שעה וחצי. אבל על כל פנים צריך לדעת שאסור לזלזל בשינה, ואם ישן בסך הכל במשך היממה שמונה שעות - כי אז המוח שלו רגוע ומסוגל ללמוד היטב. מה שאין כן אם ישמע לעצת היצר חס ושלום למעט בשינה - אז יגרום לו ח"ו להדרדרות, ולכן צריך לישון שמונה שעות.
"עוד יורדות שעתיים לשלוש תפילות שביום, ועוד שעתיים יורדות לשלוש ארוחות שביום. אינני אומר שיאכל במשך שעתיים, שזה הרבה מאד, אלא כוונתי לאכילה ושאר צורכי הגוף, כמובן. יוצא שבסך הכל יורדות שתים עשרה שעות
]שמונה - שינה, שתים - תפילות, שתים - אכילה וכל צורכי הגוף[. ונשאר לך, איפוא, שתים עשרה שעות ללימוד.
והנה, כשלומד שתים עשרה שעות ביממה עם החברותא מתמיד, שאוהב ללמוד ושונא את הבטלה, ואינם מדברים דברים בטלים חס ושלום באמצע הלימוד, כי אז יכול להספיק במשך ה"זמן" של חצי שנה ללמוד את כל המסכת של הישיבה, ולחזור הרבה פעמים. ואפילו אם לא ילמד את התוספות בכל מקום, מכל-מקום, יוכל ללמוד את הרא"ש, שבדרך כלל יותר קל ללמוד מאשר את התוספות, ובמשך ה"זמן" יהיה לו בקיאות וידיעה בכל המסכת. וגם יש לו זמן ללמוד בקיאות במסכת שניה מסדר מועד.
"ובסדר לימוד כזה הנה במשך שש שנים, שזה בדרך כלל משך זמן הרגיל שבחור נמצא בישיבה גדולה, יוכל לקבל בקיאות וידיעה יפה בשלושה סדרים: מועד, נשים, נזיקין. שכל ענין שישאלוהו ידע איפה כתוב, ויוכל לעיין בו ולברר אותו על בוריו. וכאשר ימשיך בסדר הזה ]לימוד של שתים עשרה שעות ביממה[ עוד ארבע שנים, כי אז יהיה בקי וידען גם בשאר הסדרים: זרעים, קדשים, וטהרות.
"ודע לך, שכך למדו בוואלז'ין שתים עשרה שעות ביממה כנ"ל, ולכן יצאו משם רוב התלמידים גדולי תורה, שהיו להם ידיעות נכבדות בכל סדרי הש"ס, ויחידים שעלו ונתעלו - היו לגדולי הדור.
"אבל אם ח"ו בחור לומד רק שמונה שעות, כמנין שעות העבודה אצל פועלים, ונשארות לו ארבע שעות של בטלה, כי כבר ישן מספיק, ואכל מספיק והתפלל מספיק.
אם כן מה עושה בארבע שעות בטלה הללו? בוא ואומר לך: יש ארבע אבות נזיקין: יש שמבטל את הזמן במשחק השח, ויש שמבטל את הזמן על ידי פטיפון שהוא כלי שמכניסים בו פלטה עגולה שמסתובבת ומזמרת, הפלטה מסתובבת - והוא מסובב לו את החיים, ויש בקריאת עיתון, ויש בדיבורי פוליטיקה עם חברים. על כל פנים, מתבטל ארבע שעות ביום, רחמנא ליצלן.
"ואמרו חז"ל: 'אם תעזבני יום - יומים אעזבך'. נמצא שאם מתרחק מן התורה ארבע שעות, התורה מתרחקת ממנו שמונה שעות רחמנא ליצלן. הוא לומד שמונה שעות ביממה מצד אחד, ומצד שני התורה מתרחקת ממנו ח"ו שמונה שעות.
ויוצא שמה שמכניס תורה לעצמו במשך היום בלימודו - אותה כמות יוצאת ממנו ומתרחקת ממנו על ידי הבטלה שלו, 'והאי תנא הכנסה - הוצאה קרי לה'...
"ואז יכול לשבת עשר שנים בישיבה, ואינו יודע שיש דף נ' במסכתא, ואין צריך לומר דף פ'. וגם מה שלמד משתכח ממנו רח"ל.
"ולכן רק עצה אחת יש: ללמוד בהתמדה שתים עשרה שעות ביממה כנ"ל, ואז יהיה גדול בתורה בעזרת ה' יתברך".

פרק ז - חברותא
לימוד בחברותא - חובה
"דברי תורה מתהווים רק כששניים לומדים בחברותא" - אומר הגה"צ רבי שלמה וולבה - "אז מתבררת השמעתתא, שמחים הדברים, מתייחדת השכינה עם הלומדים, והם עצמם מצליחים ומתחדדים (ראה שבת סג, א).
"הלימוד בחברותא אינו קל. מצד אחד - אורב הנסיון של בטלה, ומאידך - הנסיון של התנצחות וקנאה. לכן מעדיפים הרבה צעירים ללמוד דווקא לבד - ולא מחכמה.
כי הנה על כגון זה נאמר: 'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם'.
דרך התורה - דרך עלייה היא. כל צעד כרוך בנסיונות, ובכל-זאת אי-אפשר להירתע מלכת צעד אחרי צעד.
"הנך עלול להתבטל? הרצון החזק שלא להתבטל בשום אופן - יכריע. מוכרחים להתרגל בעבודה עיונית מאומצת בצוותא. הנך חושש מההתנצחות והקנאה? אתה עם מידותיך, עם אהבת הנצחון, נגע הקנאה ופחד הייאוש - התבטל לפני חיפוש האמת לאמיתה של תורה! "יהיה זה בגדר חוק-ולא-יעבור כי אין ללמוד בשום אופן לבד ברוב סדרי הלימוד, ולו גם יהיו הנסיונות קשים מאוד בשביל צעיר, אם רצונו חזק והכרתו ברורה כי כך היא דרך קניין התורה (שכן דיבוק החבירים הוא מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהן - ראה אות פ"ו) - יתרגל בזה ויעמוד בנסיונות אלו - ושוב יעלה בזה שליבה אחת על סולמה של גדלות בתורה.

מציאת חברותא מתאימה
"והקשה ביותר: מציאת חברותא מתאימה. לרוב, קובעות בזה נגיעות אישיות.
אך אין לבחור חברותא לפי המשיכה האישית-הנפשית, אלא לפי ההתאמה במהירות התפיסה. אם שני חבירים שונים זה מזה יותר מדי בקצב לימודם - אינם מתאימים ללימוד משותף. עיכובים אחרים כמעט ואינם.
"לכל אדם יש גישה משלו אל סוגיות הגמרא, ואין זה אלא ממעלות הלימוד המשותף. דווקא מתוך הגישה המנוגדת יהיו עמלים לעמוד על האמת. ובמשך הזמן מתרגלים זה לזה, שומעים בסבלנות, שואלים בשקט, מודים לטענת אמת, ושמחים בביקורת".

הלומד ללא חברותא - אינו מצליח בלימודו
אומר הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל ("לב אליהו", אמור): ישנם אנשים מתמידים ועמלים בתורה אבל אינם מסוגלים לשמוע מאחרים ולהיות דבוקים עם חבירים בלימוד התורה אלא מכונסים בתוך עצמם ובארבע אמותיהם.
אלה, הנוהגים כך, לא זו בלבד שנענשים חמורות, אלא גם לימודם עצמו אינו עולה להם ואינם מצליחים בלימודם כלל! וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק (ירמיהו נ, לו): "'חרב אל הבדים ונואלו' - חרב על שונאיהם של תלמידי-חכמים שיושבים ועוסקים בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמיטפשים והולכים, כדכתיב: 'ונואלו'".
הרי מפורש שגם התורה שלמד שלא בחברותא אינה מחכמת אותו, כי לא קנאה בשמיעת האוזן - לשמוע סברת חבירו.
והדבר מובן גם מצידו הטבעי: האדם קרוב אל עצמו ומשוחד להבין כל אשר עולה על רוחו, ולכן לא יוכל לברר דבר לאמיתו אם לא ישמע דעת אחרים זולתו.
וכל-שכן שצריך שייטה אוזן וישמע היטב בסברות והגיונות רבו אשר מלמדו תורה ולא יהא מתנודד בלי עול, מהלך בחידושי תורה כעגל לא לומד, אלא כשור לעול וכחמור למשאו.

לימוד ביחידות לעומת לימוד בחברותא
את ההבדל בין לומד אחד לשניים הלומדים, ניסח מרן בעל ה"חזון-איש" כך: "אם אמנם אחד ואחד - שניים, אך אין אחד מגיע לערך חצי שניים, כי מעלת השניים לא תחצה, כי איננה מורכבת אך עצמית" (קובץ אגרות "חזון-איש").

כל תלמיד - "מחצית של זוג"
הגמרא (יבמות סב, ב) מספרת: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכו'".
ותמה רבי ברוך מרדכי אזרחי ("ברכת מרדכי"): למה בא המספר ב"זוגים" דווקא - "שנים עשר אלף זוגים תלמידים" - הלא אמירת עשרים וארבעה אלף תלמידים, קצרה יותר מאמירת "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו וכו'" - לשם מה "זוגים" דווקא?
ללמדך, כי זו היתה עצם מהותם, שהם "זוגים". ה"מספר" שלהם נקבע כזוגות, ולא כיחידים.
משום שלא תיתכן יחידות בתלמידים. חייבת להיות מושרשת בכל תלמיד ההכרה, כי כל עצמיותו אינה אלא "מחצית של זוג". אחרת אין ללמוד תורה.
- חייבת ההכרה להכות שרשים בתודעה, כי כל אחד תלוי בחברו דווקא, אינו מושלם אלא על-ידי בן-זוג.

צא ולמד מהו כוחה של חברותא
באשר לכח הלימוד בחברותא הביא הגר"ח שמואלביץ את הגמרא בסוכה (מה, ב): "אמר רבי ירמיה משום רשב"י: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה...
"כמה שנים זה? - איני יודע בן כמה היה רשב"י... נניח שהיה בן חמישים, שישים... על-כל-פנים מדובר בלא יותר מכמה עשרות שנים...
" - 'ואילמלי אליעזר בני עמי, מיום שנברא העולם ועד עכשיו'...
"אני שואל, רבותי, היכן החשבון? רשב"י לבד יכול להציל את העולם מן הדין רק כמה עשרות שנים וביחד עם בנו - 'מיום שנברא העולם' - כמה אלפי שנים...
"לא מצאתי שנזכר במקום כלשהו, שאליעזר בן רבי שמעון היה גדול מאביו...
"רואים אתם כבר מה כוחה של חברותא?! יש לנו מושג מה משמעות הדבר, כאשר שניים יושבים ולומדים בצוותא...?
"וממשיכה שם הגמרא: 'ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו, מיום שנברא העולם עד סופו'...
"ראו מה גדול כוח הלימוד בדיבוק-חברים!! "בתחילת כל זמן היה רבי חיים שמואלביץ מדבר על הלימוד בחברותא, 'איך אפשר לשבת ללמוד בשקט כאשר לשני אין חברותא?!' היה זועק. כשהיה תלמיד מבקשו לסדר לו חברותא, היה רבי חיים משיב: 'אם לא אמצא לך חברותא עד מחר, אלמד אתך בעצמי'.
"והיו דברים מעולם..." ("מוח ולב").

"ספריך אינם מצליחים מפני שאתה לומד לבד!"
הרב מפוניבז' סיפר לרבי שלמה הרשלר: פעם בא אלי תלמיד-חכם מופלג שיגע בתורה כל ימיו וחיבר ספרים והתאונן ושאל: מדוע ספריי אינם מצליחים, אין לומדים בהם ואין באים לדבר עמו בלימוד וכו'.
אף אני השבתי לו: מדוע הינך תמה, והלא זו גמרא מפורשת: "חרב אל הבדים"
- אלו תלמידי-חכמים שיושבים בד-בבד, והיינו שלומדים לבדם בלא חברותא! והגמרא מוסיפה: "ולא עוד אלא שמיטפשים!".

יוצאים מן הכלל
בספר חסידים (סימן תתקמ) מובא: "יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד, יותר מה שהיה לו חבר".
מסופר על הגאון רבי אריה לייב הכהן הלר זצ"ל (מחבר "קצות החושן", "שב שמעתתא"
ו"אבני מילואים"): "כבר מילדותו עשה חיל בלימודיו, והיה הוגה בתלמודו בלי-הפוגה ובלא-ליאות.
בשנותיו הצעירות נמנה בין בחירי התלמידים בישיבתו של הגה"ק רבי משולם איגרא מטיסמיניץ - לשם שלחו אביו ללמוד תורה - והתבלט אף בין הבחורים המבוגרים והוותיקים. אך כאשר התבגר מעט ועמד מעצמו על דרכי התלמוד, היו מאז רוב לימודיו ביחידות וללא חברותות כשהוא סגור בביתו או בבית-מדרש קטן.
"עניין זה של לימוד ביחידות מצינו אצל כמה מגדולי הדורות בפרט בין בעלי-המוחות החריפים, ובראשם הגר"א מויילנא ]וכמו-כן מפורסם כך על אחד מגדולי החסידות, ה"ה המגיד מקוזניץ, שהיה ידוע כגאון אדיר בכל מכמני התורה כאשר יעידו ספריו הרבים שלאו כל מוחא סביל אותם[".

לימוד ללא חברותא באופן זמני
עם זאת, האיר בטוב טעם ודעת הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל (שו"ת "שלמת חיים") בתשובה לשאלה שנשאל על דרכו של הגר"א זצ"ל שלמד יחידי בבחרותו, על אף שחז"ל החמירו מאוד על הלומדים ועוסקים בתורה בד בבד (ראה ברכות סג, ב; תענית ז, א), ואלו דבריו: "דבוודאי לא מצא חברים כמותו. ועל כל פנים מי שלומד לעצמו שמרגיש שבעניין זה יעלה בידו יותר להבין דבר על בוריו, וכוונתו אחר שיעלה בידו יראה להשתדל גם עם אחרים, פשיטא שאינו בכלל זה".

פרק ח - אופן הלימוד
יש לבטא את הלימוד בשפתיים
הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל אמר פעם לבני ישיבה, כי חובה גמורה היא לבטא בשפתיים ולהוציא מהפה כל מילה שלומדים, כי בנוסף לזה שהדבר מהווה סגולה להבנת הסוגיה ולזכירתה, יש עניין נוסף - בזה מרגילים את האוזניים לשמוע דברי תורה, כי חייב האדם לשעבד כל חושיו וכוחותיו לתורה.

כוח הריכוז מותנה בשמיעת האוזן
באיגרתו לבן-תורה, כותב הרב פראנק זצ"ל: "על-דבר שהוא סובל מזה שאין לו כוח להתרכז במחשבתו בשעת לימודו, ידע כי זהו מדרכי היצר שמתגבר מאוד להפריעו מלימוד תורה. והעצה לזה היא, להשמיע לאוזניו מה שלומד. ומה שנדמה לו שראשו ולבו בל עמו, זהו דימיון בעלמא, ועליו לשמוח בזה ששמע באוזניו כל תיבה ותיבה, והרי קיים מצות לימוד התורה. כוח הלימוד יבריח ממנו כל ההרהורים הבאים לבלבלו, כי הקב"ה אמר: 'בראתי יצר-הרע בראתי לו תורה תבלין' (קידושין ל, ב)".

..."ואז יעלמו קושיות רבות"
"מעשה ובא לפני הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל אדם שהתקשה זמן רב בהבנת דברי תוספות. אמר לו הרב: 'שב לימיני ונלמד יחד סוגיה זאת'. הם החלו ללמוד ונוכחו לדעת כי הקושיא נעלמה והעניין מובן בהחלט. אמר לו הרב: 'נקוט האי כללא בידך - תהיינה אוזניך שומעות מה שאתה מוציא מפיך, ואז ייעלמו קושיות רבות שמקורן באי הבנה'" ("משואה לדור").

אופן לימודו של הגר"א וסרמן
הג"ר שמואל פלמן זצ"ל, מתלמידיו של הגאון רבי אלחנן וסרמן, הי"ד, מתאר את סדר הכנה השיעור של רבו עם תלמידיו: "מתחילה היינו לומדים את דברי הגמרא כפשוטם, עם פירוש המילות, ורבי אלחנן מדייק להפליא בכל משפט ובכל ביטוי שמחתכם בשפתיו ושם לב לצליל הדיבורים כשמגיע לאוזניו. גם כל דיבור ברש"י ובתוספות היה נזהר להגות בפה מלא, ולהקשיב לדברים היוצאים מפיו, להתבונן איך הם משתמעים...
"אחרי הבירור הממושך היה חוזר ולומד מחדש את לשון הגמרא מראש הענין עד סופו כשהוא מוטעם ומתובל - דרך הבלעה - בכל הסברות והחידושים שהפכנו בהם כל העת. כמשפט הזה היה לומד עמי דבר יום ביומו, שעות ארוכות, בתורת הכנה לשיעור שעומד להשמיע ביום מחר".
וכמעשהו בהכנות כך מעשהו בשיעור גופו: "היה מלמד בכל יום דף גמרא אחד כלשונו וככתבו במשך יותר מחמש שעות, מארבע לפנות ערב עד קרוב לשעת לימוד המוסר ב-03.9 בלילה, מבלי להתעייף ומבלי שתלמידיו יתעייפו.
גם בשיעור היה קורא מתוך הספר את לשון הגמרא ומבאר, מילה במילה, קודם-כל את פשט הדברים. בהמשך עבר להשמיע קצת מדברי הראשונים בסוגיא, וכשהתקרב השיעור לסיומו, פתח והירצה גם קצת חידושים משלו - להשלמת ההבנה" ("אור אלחנן").

ביטוי שפתיים גורם לבירור הדברים
סיפר רבי אריה לייב הכהן בנו של ה"חפץ חיים": "כאשר יצאתי מבית אבא לבית חותני, הרחוקה כעשרים פרסאות מבית אבי, נשאר מר אבא יחידי בביתו, כי אחי הצעיר אברהם היה אז נער רך כבן י"ב שנה, ובימים האלה החל מר אבא להתעסק בקביעות בחיבורו על שולחן-ערוך (משנה ברורה). חבר ללימודיו לא היה לו, אמנם לפעמים היה בוחר איזה אברך מהפרושים, ללמוד עמו ביחד איזה סוגיות קשות השייכים לחיבורו, אבל על-פי רוב, היה לומד יחידי.
"דרכו היתה ללמוד בקול, ולבטא בשפתיו כל המשא ומתן והסברות, בעניין שהוא עסוק בו. מי שעמד בחוץ, ושומע קול אבא בלימודו, נדמה היה לו, כי מר אבא מדבר לאחר. וכה הרגיל גם אותי ללמוד, באומרו, כי בלימוד במחשבה, כל עקוב למישור, ולא כן, כשמתבטא הדבר בפה, מרגישים אם הדברים מתאימים ודומין, והסברא, אם היא ישרה, או לא" ("קיצור תולדות החפץ-חיים").


"פרק ט - ישרות בלימוד

"כל הישר בסברא - גדול מחברו"
באיגרת לנכדו, כותב הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל: "...וגם העיקר לאחוז בסברה הישרה, ואשר אינה ישרה לאמיתה של תורה, גם אם מחודדת אותה תרחק. וכך דייקת שפיר, תשכח שכל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל לא נשתבחו אלא בסברא ישרה. כל הישר בסברא גדול מחבירו. וחלילה חלילה שלא להשיב בקינטור לשום אדם בפלפול, גם אם הסברא לא אכשר בעיניך".

'קרוב לאמת' - אינו אמת
הגאון רבי רפאל שפירא, תלמידו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, התבטא על רבו, כך: "מעולם לא מצינו בחידושי תורתו הלשון 'קרוב לאמת' וכדומה מהלשונות השכיחים בקרב הלומדים, כי ממה נפשך: אם חידושו הוא זה הדבר שמתכוון לו הכתוב, הרי זו התורה והאמת עצמה, ואם אינו כן, הרי אלו סתם פטפוטי דברים שצריך להרחיקם...".

הגר"י ווייס לא יכל לסבול סברא עקומה
מספר הרב פנחס ווייס שליט"א, על סבו, הגאון רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל, בעל ה"מנחת יצחק": "זקני זצ"ל לא היה יכול לסבול סברא עקומה. בכל עשרת כרכי "מנחת יצחק"
אי-אפשר למצוא אף סברא עקומה. תמיד היה מספר, כי כשהגיע לתקופה שהחל לפסוק שאלות, הניח את דרך הפלפול.
"סיפר אחי הרב רבי שלום שליט"א, כי פעם אחת אמר זקני זצ"ל שיעור מקיף ועמוק בכולל במנצ'סטר על עניני מקוואות. וכששאלוהו מדוע אין הוא רושם את דברי השיעור הנפלא הזה, ענה להם: כי מצא דיוק בדברי הט"ז שלא משמע כדבריו ולכן הוא מוותר על כל החידוש הנפלא הזה. כן היה פעמים רבות שוויתר על חידושים עצומים אם היה מרגיש בנפשו שאין הדברים מקובלים כל-צרכם".

ההולך בדרך עקלתון לא יפגוש איש בדרכו
מרגלא בפומיה דאינשי: כשהולכים בדרך ישרה מתראים עם עוד אנשים.
ולמשל, ממחיש הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל ("דעת תורה", נשא): ההולך מישיבת "מיר" אל הורודזי (תחנת מסילת הברזל של מיר), לבטח יפגוש עוד אנשים, שכן זו דרך ישרה, ובהיותה כזו, הולכים בה עוד אנשים. לעומת זאת, ההולך בדרך עקלתון לא יפגוש איש בדרכו, כי איזה בר-דעת יילך בדרך עקומה?! כמו-כן - ממשיך המשגיח ממיר - הלומד סוגיה בגמרא בכל העמקות ומחדש בה ככל העולה על רוחו - כלום ראייה יש בדבר ליישרותו בלימוד? נהפוך הוא! הסימן ליישרות הוא כשאדם מחדש חידוש כלשהו, ואחר-כך מוצא אותו ברשב"א, בריטב"א, בקצות, וכדומה. או-אז, סימן מובהק הוא להימצאותו בדרך ישרה, שהרי "נפגש" עם עוד אנשים בדרכו.
כשלמדתי בראדין יחד עם הגאון רבי נפתלי (טרופ) זצ"ל - מוסיף המשגיח ומאיר - ידעתי דרכיו וכשרונותיו. אחת מדרכיו הייתה, שכשהיו שואלים אותו איזו-קושיה בשם הרשב"א היה הוא נבוך עד למציאת התירוץ. פעם אחת הצעתי לפניו קושיה אחת של הרשב"א. הוא שמע את הקושיה, הלך למקומו ולא שב עד שבא עם תירוץ.
אמרתי לו כי עדיין לא כוון לדברי הרשב"א, הוסיף להתעמק ולעיין ואמר עוד תירוץ.
וכשגם למשמע התירוץ השני הפטרתי שעדיין לא כוון לדברי הרשב"א, הוסיף להתעמק עד שהעלה תירוץ שלישי. אז גם גיליתי לו שבעצם כל התירוצים מכוונים לדברי הרשב"א.
עמדתי נדהם אל-מול גודל ישרותו, כי קנה ממש את דרך הרשב"א. וכמובן ששמחתו על כך שהתברר לו שדרכו בלימוד היא ישרה, הייתה גדולה מאד.

הבנה ישרה - נחלת רבים וגדולים
פעם בעת שהגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל שימש ראש-ישיבה בוולוז'ין, ניגש אליו - אחרי שגמר את שיעורו היומי - אחד מתלמידיו שהיה חביב עליו ביותר, ואמר: רבי, חידושו היום היה הפלא ופלא, אבל יסלח לי אם אעיר לו, שחידוש מעין זה, ראיתי פעם באחד מהראשונים.
מה עניין בקשת הסליחה לכאן - אמר לו ריד"ס בפנים שוחקות. אם באמת הדבר כן, הרי שבישרת לי בשורה טובה שגורמת לי קורת רוח רבה. הגע עצמך, ההולך בדרך ישרה וסלולה, פוגש הוא בדרכו הרבה עוברים ושבים כמותו. אבל לא כן הדבר, בהולך בדרך עקלתון או בשביל צדדי ועקום, יחידי הוא בדרכו ואינו פוגש באיש. והוא הדין בלימוד התורה. הבנה יסודית וישרה, נחלת רבים וגם גדולים היא. מה שאין כן הבנה שטחית ועקומה, רק יחידים נמשכים אליה ונכשלים בה...
("הראשון לשושלת בריסק").

לא ה'עקום' מלמד
"אדם אחד שחפץ להכניס את בנו לישיבה מסויימת, בא להימלך בדעתו של הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל. רבי צבי פסח יעץ לו שלא יעשה כן, כי בראש ישיבה זאת עומד אדם שאינו בעל שכל ישר, ועל-ידי הקשר התמידי שלו עם תלמידיו יש לחשוש כי בנו יעקם את שכלו.
"הרב הוסיף לו ביאור בדברי הגמרא (חגיגה ה, ב): "שלושה הקב"ה בוכה עליהם: על מי שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק'.
"ויש להבין מה הבכי על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק? אלא הכוונה היא, על מי שחסרים לו הכלים המתאימים לעסק התורה וחסר לו שכל ישר, ובכל זאת עוסק ומחדש חידושי תורה (עסק התורה הכוונה לחידושי תורה) עליו הקב"ה בוכה" (עדות נכדו, רבי יוסף כהן - "משואה לדור").

"לוייתן זה יצרת - לשחק בו"
בשלהי חודש אדר תשכ"ב נערך סיום מסכת יבמות בישיבת סלבודקה בהשתתפות הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. הוא נתכבד באמירת 'הדרן' על המסכת.
פתח ואמר: יש נוהגים בסיום מסכת לנעוץ את סוף המסכת בתחילתה בפלפולא דאורייתא, כדרך הלווייתן שתוקע זנבו בפיו, אבל הלא נאמר על כך בתהילים (קד): "לוייתן זה יצרת לשחק בו". הוי אומר, נעיצת הזנב בפה, הסוף בראש, הוא אך "לשחק בו", משחק. יתכן שאין זה לאמיתה-של-תורה. ולכן, הנני מעדיף לומר בפניכם חידושי-תורה 'לאמיתה-של-תורה' הקשורים לסוף המסכת בלי לשחק בנעיצת סוף המסכת בתחילתה... ("פניני רבינו יחזקאל" א, טז).

"עושה מלאכת ה' רמיה"
מעשה ונכנס מגיד-שיעור אחד אל מרן הגרי"ז זצ"ל מבריסק והירצה בפניו מחידושי תורתו. הדברים לא התיישבו על לב השומע, והעיר עליהם. משמיע הדברים חש שלא בנוח, התנצל ואמר: אכן, אף אני סבור שאין הדברים מכוונים לאמיתתה של תורה, אך אמרתי זאת לפני התלמידים לחידודי בעלמא...
נזדעזע הגרי"ז ואמר: מה? דבר זה אמרתם לפני התלמידים? אם-כן הלוא יש בזה משום 'עושה מלאכת ד' רמיה'... ("פניני רבינו הגרי"ז").

משל לפועל שבונה גדר
בהקדמה לספר "פירושי הגר"א" מסופר: "שמעתי מבחור אחד נ"י שהלך פעם עם מרן הגרי"ז זצ"ל מבריסק, ועברו ליד בית שזה עתה נגמר להיבנות. הפועלים הכינו לפני הבניין מקום לבנות בו גדר-של-אבנים. עמד מרן זצ"ל ושאל את הבחור הנ"ל: מה עושים הפועלים. אמר לו: מתחילים לבנות גדר. שאלו מרן זצ"ל: למה מושכים חוטים וכו'? אמר לו: כדי שהגדר תהיה ישרה. חזר מרן ושאל: למה עושים ישר. ענה הבחור, כי בעל-הבית דורש שיהיה ישר. שאל מרן: ומה היה אם בעל-הבית לא היה דורש שיעשו בדווקא ישר?
"הוא מותיב והוא מפרק, אם בעל-הבית לא היה דורש בדווקא ישר, אז אפילו אבן אחת לא היתה מתאימה עם השנייה והכל היה עקום. והוסיף שכך הוא גם בעסק התורה: אם הרב דורש מתלמידיו שיפרשו פירושים דווקא ביישרות ומקפיד שלא יעקמו שום דבר, אז יש לקוות שיתכן שיפרשו הרבה פעמים ביישרות. אך אם אינו מקפיד על זה, אז אף פעם לא יפרשו בישרות, ותמיד יעקמו הדברים".

"זה פשעט'ל, זה לא היסוד"
"פעם" - מספר אחד מתלמידיו של גאון רבי אורי שרגא הלוי קלרמן זצ"ל - "ראיתי פשט באחד מן האחרונים בעניין קנייני גזילה, ובאתי להרצות לפני מו"ר את הדברים תוך כדי ניסיון להמשיך ולבנות על אותו הפשט. אולם רבי אורי לא נתן לי להמשיך. 'זה פשעט'ל, זה לא היסוד', ולא היה מוכן, אף לרגע אחד, לשמוע משהו שאיננו ישר" (הרב דוד וילמן שליט"א - ניצוצות מדמות פלאים - בתוך ספר "אור לישרים").

"משמחי לב" תלוי ב"ישרים"
בהזדמנות מסויימת תמה הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל על אחד מטובי האברכים: "הרי מתמיד נפלא הוא, מדוע אם-כן שוררת ארשת עצבות על פניו כל היום, הרי 'פיקודי ד' ישרים משמחי לב!'". ניסו להסביר לו: הלה שקוע בחובות, בבעיות משפחותיות קשות וכו'. "מה בכך" - השיב רבי נחום - "אבל כתוב 'משמחי לב!'".
רבי נחום לא הבין, כיצד יכול אדם לחוש צער במצב של יגיעה בתורה. זמן רב הפך בקושיה זו עד שמצא פתח לתשובה: "אולי חסר לו מעט ב'ישרים', ולכן אין כאן גם 'משמחי לב...'" (מתוך מאמר לזכרו).

דברים לא ישרים - אין לאומרם
לפני הבר מצוה של בנו פייבל, ביקש רבי איסר זלמן מלצר מאת אחד מבני-ישיבתו ללמד את הנער דרשה שיוכל לאומרה ביום כניסתו למצוות.
בן-הישיבה לימד את הנער פלפול הלכתי מתוך ספרו של אחד מגדולי-הדור הקודם.
במשך כל הזמן בו למד הנער את דרשתו, לא התפנה רבי איסר זלמן - עקב טרדותיו הרבות כרבה של סלוצק וכראש הישיבה שיסד - לשאול את בן הישיבה או את הנער פייבל על אודות הדרשה הנלמדת.
בעת סעודת השבת בשבוע שלפני הבר-מצוה ביקש את בנו שיאמר לו מה הדרשה שלמד, אולם מששמע את תוכנה לא נראו בעיניו אותם חידושים.
הדברים אינם חלקים, כך אמר, חסירה בהם הישרות שבדברי תורה. ותוך כדי דיבור ניסה לתקן את הדברים וליישרם, אולם ללא הועיל. כל נסיונותיו להוסיף, לגרוע, ולתקן את אותם חידושים שלימד הבחור את הנער, היו ללא הועיל.
"אין כל אפשרות לתקן ולשפר את הדרשה הזו שלמדת. הדברים אינם חלקים, חסרה בהם ישרות המחשבה, אי אפשר לאומרם", אמר לבנו.
וכך שבוע לפני הבר-מצוה לימד רבי איסר זלמן את בנו דרשה אחרת, אף היא פלפול הלכתי - מתוך ספרו של אחד מגדולי הדור הקודם.

זהירות מ...קבלנים
"פעם אמר רבי איסר זלמן לתלמידו רבי שמואל אהרון יודלביץ, שיש לו עגמת נפש, הואיל והינו חושש שמא עקב הרצון ליישב את פסקיו של הרמב"ם בכל מקום בו ישנן קושיות על דבריו, עלולים לנטות מן הדרך הישרה ונעשים לקבלן אשר קיבל על עצמו ליישב את כל השאלות על הרמב"ם.
"'אולם', הוסיף רבינו ואמר, 'שזה אשר כותב חידושי תורה על הגמרא עצמה, הוא אינו נהפך לקבלן, שכן הרי איננו מוכרח לכתוב חידושים על כל דף ודף'" (שם).

פרק י - חזרה

עצה טובה
הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ שליט"א נתן עצה טובה לחזרת הלימוד, והיא: "כשגומרים את הסוגיה לסכם על המקום את מהלך הסוגיה עם הדינים העולים ממנה, וכאשר אוחזים עדיין בתוך הסוגיה הסיכום לוקח זמן קצר והוא מועיל יותר טוב מחזרה שחוזר למחרת, שעל-ידי הסיכום, הסוגיה מסודרת אצלו היטב לפרטיה וכך זה נשאר בזכרונו. מה שאין כן אם מהלך הסוגיה עדיין לא מסודר אצלו, לא נשאר הדבר בזכורנו.
"ועוד, שעל-ידי כך נקלט אצלו הלימוד בבהירות, מה שאין כן אם לא חוזר מיד ועדיין לא קלט את מהלך הסוגיה, ויתכן ולמחרת כשישוב לסוגיה יצטרך הכל ללמוד מחדש שכבר פרח לו מה שלמד אתמול, ובפרט בסברות דקות שאם אינו מסדר לעצמו את הדברים מיד, עלול לאבד את הכל, כידוע.
"ויפה אמר חכם אחד שליט"א: רבים מתאוננים שאין להם זכרון בלימוד. למעשה, הסיבה היא לא בגלל השכחה, אלא משום שבשעה שקמים מן הספר אין הסוגיה מסודרת אצלם. אילו היו מסכמים ומסדרים היטב את מהלך הסוגיה עם הדינים העולים ממנה לפרטיה, כי אז היו הדברים נקלטים היטב בזכרונם.
"והרי זה דומה לאדם שמחזיק בידו חרוזים רבים והרי הם נופלים מידו לכל רוח, ואם חרזו את החרוזים בתוך חוט הפשוט ביותר הרי הם נשמרים בידו, וכמו-כן, בדרך הלימוד: כל זמן שלא סיכם את הסוגיה הרי אותם החרוזים נופלים ממנו ואינם מתקיימים בידו, ולמחרת כשירצה לסכם הסוגיה שלמד אתמול יצטרך להתחיל הכל מחדש. מה שאין כן כשמשקיע כמה דקות מיד לאחר הלימוד בסיכום הסוגיה, הרי קנה את הסוגיה באותן דקות ספורות.
"וגמרא ערוכה היא (עירובין נד:): 'אמר רב הונא: אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, תלמודו מתקיים בידו'. ופירש רש"י: 'שדורסת ואוכלת - לאחר הריגתה אוכלת מיד. כך תלמיד חכם מחזר על תלמודו מיד כשמקבלו מרבו'. עד כאן לשונו. ולכן תלמודו מתקיים בידו" ("לשכנו תדרשו").

לא חזר - לא התקיים תלמודו בידו
סיפר הגה"צ רבי שמואל תפילינסקי זצ"ל: "נזדמנתי עם זקן אחד בשכונתנו והיה רגיל לשאול בסוגיות הש"ס במקומות שנתקשה בו והיה שקדן גדול וקם תמיד באשמורות הבוקר כמעט אחר חצות הלילה, ויגע בתורה כל היום, ורצה להבין כל סוגיא על בוריה, ועמד על כל דקדוק קל בפירש"י ולא היה יכול לזוז מהסוגיה טרם שהבין אותה. לפעמים היה יגע על דף אחד כמה ימים עד שסוף-סוף קנה אותה ביגיעה רבה.
"וכן עבר על כל הש"ס ממסכת למסכת וגמר כל הש"ס. וכשהיה חוזר שנית את הש"ס היה חוזר באותה יגיעה כבתחילה וכן בפעם שלישית ורביעית, בכל פעם היתה לו אותה יגיעה מחדש.
"ולא היה תלמודו מתקיים בידו ולא היה בקי בתלמוד... והכל בשביל שלא היה חוזר כל פעם מיד אחרי הלימוד, ומשום כך היה תלמודו קשה עליו כברזל.
"הרי לנו שאף-על-פי שלא חיסר בקנייני התורה בעמל וביגיעה רבה ובחיפוש האמת וזכה לגמור ש"ס בכל תקופה, ובכל זאת בשביל שחיסר בקניין החזרה - איבד את כל מה שלמד - וללמדנו שעניין החזרה איננו מעלה צדדית אלא הרי הוא חסרון בעצם, וכמו שאמרו חז"ל דהוי 'כזורע ואינו קוצר'" ("קונטרס הצוואה").

"כמאן דמנח בכיסיה"
"פעם ראה איש אמונים אחד שרבי זלמן (מוילנא, אחי הגר"ח מוולוז'ין) חזר על לימודו בדבר אחד שלוש מאות פעמים, ולקץ חודש ימים ראה שהוא חוזר שנית על לימודו בדבר זה שלושים או ארבעים פעמים, ולא יכול האיש להתאפק וישאל אותו: הגידה נא לי שאהבה נפשי, זה זמן לא כביר שנית ושלשת על דבר זה עד שלוש מאות פעמים ובזמן קצר אתה חוזר ושונה על דבר זה.
"רבי זלמן ענה ואמר לו בצח-שפתיו: הנה חז"ל אמרו תני מיניה ארבעין זימנין ודמי כמאן דמנח בכיסיה. והנה למה לא אמר 'ודמי כמאן דמונח בקופסא', שלשון זה הוא יותר רגיל בלשון התלמוד?
"אולם אינו מן הנמנע שחז"ל רמזו בזה הלכה למה שאמרו אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה, וזה שאמרו תני מיניה ארבעין זימנין, ודמי כמאן דמנח בכיסיה.
ביאור, אף-על-פי שנקבע הדבר בזכרונו, עם כל זה היה ממשמש אותו כל שעה שלא יישכח ממנו, כאדם הממשמש בכיסו כל שעה בכדי שלא יישמט ולא יאבד ממנו (כמדומה אמר זה בשם ה"גאון").
"וגם אני, בתחילה אני שונה על לימודי הרבה פעמים עד שנקבע בזכרוני, ואחר-כך אני חוזר ושונה עליו לפרקים שלושים או ארבעים פעמים לקיים עצת חז"ל: אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה, שלא יישמט ויאבד ממנו" ("בדרך עץ החיים").

כך חזרו גדולי ישראל
"בישיבת וולוז'ין למדו בני-הישיבה דף גמרא בכל יום, ורוב הבחורים חזרו על הדף שתים-עשרה פעמים, ואילו אני, כך סיפר רבי איסר זלמן מלצר, הואיל והנני מתעמק במיוחד, לא היה באפשרותי לחזור על כל דף b>אלא שמונה פעמים בלבד. ארבע פעמים אלה שהחסרתי בחזרתי על הגמרא הנלמדת חסירים לי עד היום, אמר מתוך אנחה, חסירה לי הגירסא-דינקותא.
"בהזדמנות אחרת סיפר הגרא"ז מלצר, שאף אלה אשר לא נחשבו בין המתמידים הגדולים בישיבה חזרו על כל מסכת כשמונה פעמים" ("בדרך עץ חיים", עמוד 64).

"חמש עשרה פעם זה רק לימוד המסכת"...
ידוע הסיפור על אחד מגדולי הדור שעבר שלעת זקנתו רצה להיות בקי במסכת אחת בקיאות כזאת שיוכל לבוא עמה לפני בית-דין-של-מעלה ו'תלמודו בידו'. חזר על המסכת כמה וכמה פעמים ובחן את עצמו ונוכח שעדיין אינו שולט עליה שליטה מליאה. הוא נבהל וחשב אולי כבר קפצה עליו הזקנה ואין מוחו קולט עוד היטב מה שהוא לומד.
מרוב צערו קם ונסע אל ראש ישיבת וולוז'ין בימים ההם, הגאון רבי רפאל שפירא זללה"ה, ושטח לפניו את דאגתו. שמע רבי רפאל וחייך. תמה אותו גאון מה פשר החיוך, ונענה רבי רפאל: כבודו חזר על המסכת חמש-עשרה פעם ורוצה להיות בקי בה? אצלי חמש-עשרה פעם הוא לימוד המסכת, ורק מה שאני מרבה ללמוד אחרי לימוד זה, זוהי החזרה, ונמצא כי מר עדיין לא התחיל כלל לחזור על המסכת, הוא רק למד אותה עד כה! ("עלי שור" חלק ב, עמוד קיז).

ומה עם ארבעים פעמים...
סיפר הגאון רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל: "בצעירותי, למדתי עם הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל את מסכת יבמות ארבעים פעמים. פעם אמרתי לו, כי לדעתי כדאי להתחיל ללמוד עניינים חדשים. על כך ענה לי: אני אלמד ואשנה עד שארגיש בנפשי כי הסוגיה מונחת אצלי בקופסה. עד עתה למדנו כדי להבין דברים כפשוטן. עכשיו, בכל פעם שנחזור, הרי יתגלו לפנינו חידושים אשר עד-כה לא הרגשנו בהם'" ("משואה לדור").

עד אשר יתקע בראש
מסופר על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, "שלמד ירושלמי, עם חברותא, עד לשעת לילה מאוחרת. במהלך הלימוד התגבשו פעם שבע (או שמונה) דרכים שונות להבנת הסוגיה...
"למחרת חזר רבי חיים כהרגלו, באופן תמציתי על הלימוד מאתמול. כלאחר-יד פרש לעיני החברותא את כל הדרכים שהועלו בלילה הקודם...
"החברותא - מגדולי תלמידי ישיבת מיר - חלשה דעתו. 'כיצד אפשרי הדבר לזכור כך את הדברים? אני לא זוכר דבר...' "'מה עשית אתמול לאחר שנפרדנו?' - הקשה רבי חיים.
"'הלכתי לישון...' "'ואני', השיבו רבי חיים, 'נכנסתי למיטתי, טמנתי את ראשי מתחת לכר - כדי שלא אעיר את חברי - וזעקתי לתוכו שוב ושוב, במשך כמה שעות, את כל המהלכים בסוגיה כדי לתקוע אותם בראשי... מה הפלא, אם-כן, שאני זוכר...'".

מאה ושמונים פעמים
שלוש שנים לפני פטירתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שלח מברק לבן אחיו הגאון רבי מיכל שליט"א, להודיעו על מה שזכה לסיים את כל הטור עם "בית יוסף", בפעם המאה-ושמונים, ועשה על זה סעודת מצוה!".

חזרה על הש"ס ללא הפוגות
על רבי אלחנן וסרמן מובא: "עשרות-עשרות פעמים חזר על הש"ס מבלי להתעייף. בפעם העשירית כמו בפעם הראשונה. ככה התנהג מגיל שחרותו ועד זקנה ושיבה.
"אחרי שעבר את גיל השישים וכבר לימד ברבים מסכת פלונית קרוב לעשרים פעם, התבטא יום אחד לרבי דוד פוברסקי שאינו מסוגל להשמיע שיעור בישיבה אם אינו לומד מקודם שלוש-ארבע פעמים בינו לבין עצמו אותו דף גמרא שמתכונן ללמד.
"ומלבד זאת, היה מסכם בכל גמרא שלמד את תורף הדברים, וכמו כן הנהיג בישיבתו, ובסדרי הלימוד של הישיבה היו חוזרים לא פחות משתים-עשרה פעם.
"וכך היה הסדר: פעמיים היו לומדים לפני השיעור, אחר-כך שמעו השיעור מרבי אלחנן ואחרי השיעור חזרו עליו בו ביום פעם רביעית, ובסוף השבוע חזרו כנ"ל, ורבי אלחנן היה בוחנם על כל מה שלמדו במשך השבוע, ואחרי הבחינה חזרו שוב פעם רביעית לשנן את הדף בתוספת מה ששמעו כעת מפיו. וכן בסוף החודש חזרו עוד ארבע פעמים, והכל כמו פעם ראשונה ממש. כך שחזרו סך-הכל שתים-עשר פעם"
("אור אלחנן").

"עברתי על 'קצות-החושן' ארבע-מאות פעמים..."
מעשה היה, ובא רבי שלמה זלמן אוירבעך להרצות לפני גאב"ד ירושלים רבי זעליג ראובן בענגיס, שיעור שנתן בישיבה יום או יומיים לפני הביקור.
"במהלך השיחה הוזכרו דבריו של ה'קצות'. הגאב"ד עצר את בן שיחו והעיר לו על אי-דיוק מסויים בהצגת דברי ה'קצות'. לא כך נאמר שם, טען, כי-אם כך וכך.
ראש הישיבה עמד על דעתו. ה'קצות' צוטט כדבעי.
"מה עושים במצב כזה? כמו תמיד. 'ניתי ספר ונחזי', הספר הובא, נפתח ודופדף אל המקום הנכון. התברר כי הגאב"ד צודק.
"'שהרב יודע טוב ממני ידעתי מזמן. ידעתי גם שזכרונו כביר וכי הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה', סיפר לימים הגאון שהתפרסם כגדול הדור, 'אם בכל זאת היה לי בטחון שאני צודק, אני הסתכלתי בספר רק מספר ימים קודם לכן, כשהכנתי את השיעור, ואילו הוא, הרב, ראה את הדברים לפני זמן רב, מי יודע מתי'.
"פניו של רבי שלמה זלמן אמרו הכל. הרב בענגיס קרא את המבוכה והסביר: "'אתה ודאי חושב שעילוי אני. שיש לי זכרון טוב ממך. אך לא כך, פשוט, עברתי על 'קצות החושן' ארבע מאות פעמים! וכי חכמה היא לזכור את דבריו במדוייק לאחר מספר כה רב של חזרות?...'".

כוחה של חזרה
כשנה לפני פטירתו, עבר רבי יעקב יצחק רודרמן ניתוח מוצלח שהחזיר את מאור עיניו החלושות. בגודל צמאונו לתורה ושקיקתו לספריו ניסה בלא-לאות לשכנע את רופאיו שיואילו לשחררו מבית החולים. לאכזבתו סירב רופאו, שהיה בר-אורין בן-תורה, לשחררו לביתו, עקב תקופת החלמתו ההכרחית להצלחת הניתוח.
אמר לו רבי יעקב יצחק: "אקרא לפניך עמוד שלם מתוך הגמרא שבידי, ותראה שראייתי תקינה והחלמתי כבר. הסכים הרופא עימו. נטל רבי יעקב יצחק את הגמרא וקרא עמוד שלם, בלי כל טעות. לאכזבתו החליט הרופא שאינו משחררו.
- "הרי הסכמנו בינינו דבר, וראה זה פלא, קראתי לפניך עמוד שלם ממסכת כתובות בלי כל טעות", רטן לעומתו רבי יעקב יצחק. - "נכון, קראת עמוד שלם מכתובות בלי כל שגיאה", ענה לו הרופא, "אבל בלי לחוש החזקת בידך מסכת קידושין"...
"בהזדמנות מסויימת ליוו את רבי יעקב יצחק רודרמן שניים מתלמידי הישיבה לנסיעה ארוכה. שני הבחורים, שלמדו כמה דפים ממסכת ברכות בעל-פה, החליטו לנצל את משך הנסיעה לשינון הדפים.
"הבחורים שישבו במושב האחורי, הבחינו כי ראש הישיבה נע במקומו בחוסר נוחות ומדי פעם מפנה את ראשו אליהם ונועץ בהם עיניו במבט שכולו תמיהה. 'באיזה מין גמרא אתם קוראים שם' - שאל. הבחורים השיבו בגאווה בלתי מוסתרת: 'אין לנו גמרא, אנו משננים בעל פה'.
"'עכשיו אני מבין', אמר, 'שמתי לב שאתם לומדים דפי גמרא ומדי פעם מחסירים מילה או מוסיפים מילה, חששתי שמא ספר משובש מצוי בידכם, עכשיו אני מבין'.
"זכרונו הרגיש לכל פרט לא יכול היה לשאת דילוג מילה בדף גמרא. הוא חש אז כפי שאנו היינו מרגישים לו שמענו מישהו אומר 'אשרי' ומדלג מילים".

"מזה לא יצאו אלא גרויסע עם-הארצים"...
בעת שפתחו כולל חדש בבית-שמש, קבעו כי מסדרי הכולל יצטרכו לחזור ארבע פעמים במשך השבוע. ובהיותם מקורבים אל הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל
ראש ישיבת מיר, שהיה תמיד מעורר וממריץ לחזור הרבה, באו לספר לו על הבשורה הטובה הנ"ל, בחשבם שיועיל לשמח אותו.
ענה להם רבי לייזר יוד'ל: מה? רק ארבע פעמים?? מזה לא יצאו אלא 'גרויסע עם-הארצים' (עם הארצים גדולים)!! כדי להבין את הגמרא צריך ללמוד חמש פעמים, ולחזור צריך לפחות עוד חמש עשרה פעמים...
וסיפר באותו מעמד, כי היה אברך שבא לרבי חיים עוזר זצ"ל להיבחן כדי לקבל ממנו סמיכה. שאלו רבי חיים עוזר: 'כמה פעמים חזרת על החומר?' ענה התלמיד - 'שבע פעמים'. אמר רבי חיים עוזר: - 'רק שבע פעמים?! אינני מוכן בכלל לבחון אותך'.
שאל התלמיד: 'כמה פעמים למד הרבי?'. ענה רח"ע: 'עד ארבעים פעמים ספרתי, אחרי ארבעים כבר חדלתי לספור'... והרי ידוע כוח הזכרון המפליא של רבי חיים עוזר, ואף-על-פי-כן לא הסתפק בחזרות מועטות, אלא הקפיד לחזור עשרות פעמים, וכי מספיק לייסד כולל שיחזרו בו ארבע פעמים בלבד?. עד כאן דברי רבי לייזר יוד'ל.

"חזור חזור, ואל תצטרך לבלזר"
סיפר הגרש"מ הכהן שבדרון זצ"ל על סבו הגדול, המהרש"ם (מאמר "השכל וידוע אותי" - בהקדמה ל"דעת תורה" - או"ח להמהרש"ם זצ"ל): "סיפרה לי אמי הרבנית הכבודה מנב"ת מרת פריידא לאה, ששמעה מאבי זללה"ה שאזמו"ר נהג לשנות כל יום בעל-פה הלכות נטילת-ידיים קודם אכילה, ובאמצע סעודתו היה שונה הלכות ברכת המוציא וכו', וקודם ברכת-המזון - דיני ברכת-המזון וכו', וכן בשבת-קודש היה שונה מסכת שבת ומסכת עירובין והלכות שבת (במוצאי-שבת בסעודת מלוה-מלכה היה גומר מסכת עירובין).
"וראה בקונטרס 'אהלי שם' הנ"ל כותב אחי הר"י ז"ל ששמע מפי אזמו"ר בעצמו, שאחרי חתונתו לא רצה להיות רב ומורה ופתח לו חנות של יין ועשה שם כשתי שנים (אחר-כך נשרף הכל והוכרח לקבל רבנות), ואמר לו כי במשך שתי שנים הללו בישיבתו בחנות חזר על כל ארבעה חלקי השולחן-ערוך ארבע-מאות פעמים!... ואחי כותב שם שאינו זוכר האיך אמר לו, אם גם עם באר היטב, או רק השולחן-ערוך לבד.
וידוע מה שכתב אזמו"ר במכתב לאחד בזה הלשון: אומרים עלי שאכלתי בלזר (רפואה הגורמת לזכרון), ואינו נכון, אבל קיימתי מאמר החכם: 'חזור חזור, ואל תצטרך לבלזר'.
"ושמעתי דבר-פלא מגדול אחד בדורינו שאמר מה זה פלא שהמהרש"ם היה בקי בכל חדרי תורה (ואמנם זה הפלא היותר-גדול כנ"ל), והרי מעשה שהיה כך היה, ששמע מפיו של הגאון החסיד וכו' וכו' הנודע, מוה"ר מאיר שפירא ז"ל, שהיה בביתו של המהרש"ם משך כמה חודשים (כי אשתו השנייה של אזמו"ר היתה סבתו של מוהרמ"ש), ואירע פעם שאזמו"ר נחלה ושכב במיטתו, ובחדר החיצון נאספו כמה תלמידי חכמים, ונתהווה שם משא-ומתן בהלכה אחת באבן-העזר, ונעשה רעש גדול. זה אומר בכה וזה אומר בכה.
"עד שאזמו"ר שמע הרעש וישאל למוהרמ"ש במה עוסקים שם. והשיב לו כנ"ל.
ענה אזמו"ר ואמר למה מסתפקים בזה, הלא הדין מפורש ב'דרכי משה' שבטור (יו"ד הלכות מזוזה סימן זה וזה...) וציווה לו להביא את הטור ויראה לו שם הדין.
"וכשראה שמוהרמ"ש התפעל מאוד מזה שדין השייך לאבן-העזר מצא לו ב'דרכי משה' הלכות מזוזה, דפדף בסוף הטור והראה לו שם שהיה כתוב בזה הלשון: 'היום גמרתי בעזה"י מאה פעמים ואחד את ספר הטור'... ואמר לו, אם-כן מהי ההתפעלות? אם לומדים מאה פעמים ואחד טור, יכולים עוד לזכור 'דרכי משה'...".

שיעור החזרה - עד שיידע תמצית העניין
"כשהיה מסיים איזה סוגיה היה נוהג הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל לחזור על תמצית הסוגיה שלמד עד כה, ורק אחר-כך היה ממשיך ומתחיל עניין חדש.
"רבי יצחק אריאלי מתלמידיו בצעירותו, שאלו: 'אם נחוץ ודרוש לדעת לשון הטור בעל-פה כדי שיהיה קל לזכור את השקלא וטריא מהבית-יוסף'.
"הרב השיב לו: 'בעניין סדר לימודו, לדעתי לא ידקדק לידע דווקא לשון הטור, כי העיקר לידע תמצית העניין, די לנו בזה, ולהיות רגיל על לשונו לזה דרוש זמן רב וזה מזיק להלימוד, ועל כיוצא בזה נאמר: 'אי דייקינן כולי האי, לא הוי תנינן'"
("משואה לדור").


פרק יא - רציפות בלימוד
אי רציפות - עוקר ומבטל את הכל
חומרתו של המפסיק את עסקו בתורה לדבר דברים בטלים היא גדולה מאוד. זאת למדים אנו מיסוד המובא באגרות "חזון איש" (איגרת ג).
וכך כתב שם מרן החזו"א זצ"ל: "ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת הוא קיום התוהו, האפס וההעדר. הרי זה זורע ושולח עליהם מים כדי לסוחפן.
עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי-נפסק
". עד כאן דברי ה"חזון-איש".
דימוי המפסיק מלימודו ל"זורע ושולח מים לסוחפן", שביטל בכך את זריעתו לגמרי - מסיק הגריח"ש קוטלר זצ"ל - מלמד שהפסק מלימוד עוקר ומבטל גם כל מה שלמד האדם עד-עתה, ועליו להתחיל מחדש לגמרי. כי לא רק ההמשך והקשר של מה שלמד חסירים למפסיק ממשנתו. גם כל תורתו שלמד בימים-עברו נעקרה ממנו לגמרי!

המפסיק את הרציפות - מתחייב בנפשו
בספר "אשכבתיה דרבי" (חלק ב, עמוד קכג) מסופר על מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל: "כמה פעמים אמר, שעיקר צורת לימוד התורה הוא ברציפות. ולכן, אפילו אמר כמה נאה אילן זה... הרי זה מתחייב בנפשו! משום שמפסיק את הרציפות.
"ועל כן היה ניעור לילות שלמים, להבטיח רציפות הלימוד, עד סדר רצוף של שלושים ושש שעות, יום ולילה ויום. וכשנחלש היה לומד כ"ד שעות רצופות, ולא ישן יותר משלוש או ארבע שעות במיטה, ולא הסכים שיכניסו מיטה לחדר-לימודו אף לעת תשות כוחו וחליו.
"ופעם סיפר, שבצעירותו היה רגיל לגזול את שנת הלילה כדי לשמור על רציפות הלימוד. ואמר, שאף שלשואלים אותו אינו מורה לעשות כן, דעלול לגרום לחולשת הגוף, כל זה - לכלל, שאינם יכולים לעמוד בכך. אבל יש יוצאים מן הכלל".


פרק יב - הכל בגבול, במידה ובאיזון נכון

שמירה על הבריאות
שיטתם של גדולי ישראל מאז ומתמיד היתה: הכל בגבול, במידה ובאיזון נכון.
'לכל זמן ועת לכל חפץ' - היה אומר מרן ה"חפץ חיים" - זמן ללימודים, זמן לשינה וזמן לאכילה.
סיפר הגאון רבי יצחק מאיר בן מנחם (פצינר) זצ"ל, שלמד בראדין בישיבתו של ה"חפץ חיים" במשך חמש שנים, החל משנת תר"ע. באחד הלילות, כך סיפר רבי יצחק מאיר, ישבנו בהיכל הישיבה חבורה גדולה של בני הישיבה ולמדנו בהתמדה עצומה. השעה היתה לאחר חצות הלילה, אבל מי התחשב באותם ימים יפים בשעון?
ומי הקשיב לצלצוליו, בשעה שכל מעינינו ותשומת לבנו היו לשמוע את קולותיהם של התנאים והאמוראים הבוקעים ועולים מתוך דפי הגמרא.
לפתע נפתחה דלת היכל הישיבה, לאולם נכנסו רבינו ה"חפץ חיים" וחתנו ר' צבי.
שני קדושי עליון, עמודי התורה והיראה, מזכים אותנו בביקור בחצות הלילה, בשעה ששערי הרחמים פתוחים לרווחה לקבל את קולות לימוד התורה העולים למרומים.
בשעה שהכינור מנגן מאליו... מאורע פתאומי זה גרם לנו להתלהבות יתר בלימודנו, והתמדתנו התגברה ביתר שאת וביתר עוז.
אך הנה מסמן ה"חפץ חיים" בידו לאות שברצונו להשמיענו דבר. מובן שמיד משתררת שתיקה, וכולנו שמים אזנינו כאפרכסת לשמוע מה בפיו של גאון ישראל וקדושו לומר לתלמידיו בחצי הלילה. והנה שומעים אנו את קולו: ילדים יקרים! לכו לישון, כבר הגיע חצות הלילה, אסור לכם להתעייף יתר על המידה ולהחליש את בריאותכם, לכו לישון, כך מצווה עליכם התורה. "ילדים יקרים לכו לישון" - זו היתה שירת הלילה ששמענו מפיו של קדוש עליון בדומיית חצות.
אך מוזר הדבר שהדברים ששמענו זה עתה פעלו באופן הפוך. דומה היה עלינו כאילו שמענו דברי התעוררות להתחזק בלימוד התורה ולהוסיף התמדה להתמדתנו.
ולכן, לא רק שלא הפסקנו ללמוד, אלא המשכנו את לימודנו ביתר מרץ וביתר התלהבות, וזאת למרות שתמיד היה קדוש עבורנו כל דבר שיצא מפי רבינו ה"חפץ חיים".
אמנם כמעט ילדים היינו, הוסיף וסיפר רבי יצחק מאיר, ילדים תמימים וטהורים, ולבנו מלא בהתלהבות של תום ונעורים.
"משראה ה"חפץ חיים" שלא רק שלא הפסקנו ללמוד, אלא שהמשכנו ללמוד ביתר התלהבות, טיפס בעצמו על הספסלים והקטין את אור המנורות (החשמל עוד לא היה בראדין באותם ימים, והישיבה היתה מוארת במנורות נפט גדולות). כך עבר ממנורה למנורה, עלה וירד מספסל לספסל עד שהחליש את כל האורות, וחזר שוב על בקשתו: "ילדים יקרים, לכו לישון" (מתוך "החפץ חיים ופעלו" מאת הרב משה ישר כרך א עמ' רלא).

"מתמיד" - מהו?
מספרים, שכאשר בא לישיבת וולוזין תלמיד חדש, היה ראש הישיבה, הנצי"ב זצ"ל שואלו: "האם חשקה נפשך בתורה, בני? רצונך להיות מתמיד?" "ודאי רבי" - היה עונה הבחור. "האם אתה יודע מה יש למתמיד לעשות?" - המשיך ראש הישיבה ושאל. התלמיד החדש היה עומד, משתאה ומחריש, אולם מיד ענהו הנצי"ב: "התמדה פירושה - לאכול בשעת אכילה, לישון בשעת שינה, ללמוד בשעת לימוד, ורק לא לאבד אף רגע לבטלה".
פעם אמר למתמיד מובהק בוולוז'ין: "מרוב התמדה, אין לך פנאי להיות למדן" - והוסיף - "כשתחדל מלהיות מתמיד ללא אכילה ושינה, תתחיל לדעת תורה!"
("מרביצי תורה ומוסר", ח"א, עמוד טז).

השכמת... ערבית
רבי אברהם מרדכי זצ"ל, האדמו"ר מגור, היה רגיל לשבח את ההשכמה בבוקר, ומקפיד אף על השינה בלילה כפי הצורך, שתתחיל בזמן מדוייק.
במשנה המתחלת: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא", הזכירו חז"ל בין השאר: "והשכמת בית המדרש שחרית וערבית".
שאל והשיב הרבי בשם אביו ה"שפת אמת": "מה זו השכמת ערבית, הלא בערב שוכבים לישון, ולא קמים מהשינה? - אלא, ללמדך שתחילת השכמת שחרית, מבערב. אם יהודי לא הולך לישון מוקדם, הרי לא יוכל להקיץ בהשכמה".
בענין זה סיפר בנו האדמו"ר רבי פנחס מנחם זצ"ל, את אשר שמע מיהודי שהתגורר בוורשה בשכנות עם רבי אברהם מרדכי בימי מלחמת העולם הראשונה, ועקב במידת האפשר אחר תנועותיו של האדמו"ר. הלה הבחין שבכל לילה בשעה קבועה כבה האור בחדרו של הרבי, וכמו כן באשמורת הבוקר חזר ונדלק האור בזמן קבוע. סדר זה היה שריר וקיים במשך כל התקופה, בדייקנות
שהפליאה אותו.
לילה אחד התקיימה אסיפה בבית רבי אברהם מרדכי, אליה הגיעו הרבה אדמורי"ם בכרכרות. היה שכן זה אומר בלבו: הערב בודאי לא יכבה האור אצל הרבי בשעה הרגילה. ברם, להפתעתו הרבה, ראה מבעד החלון, שקרוב לשעה הקבועה לכבוי האור, עזבו הקרואים את הבית, וכאשר מחוגי השעון הורו שהגיע הזמן הקבוע בדיוק, כבה האור.
ומאידך גיסא, אפילו כשקרה שרבי אברהם מרדכי לא ישן כמעט כל הלילה, הקיץ עם השחר בזמן הקבוע. פעם אחת התעכב הרבי בגלל סיבה מסויימת, וכשעלה על יצועו היתה השעה מאוחרת לאחר חצות. המשמש ר' שמחה וורשביאק ע"ה, שהוטל עליו להכין כוס חמין עבור הרבי כשיקום ללמוד לפנות בוקר, הרשה לעצמו לאחר כלשהו, בהיותו בטוח שהפעם הרבי לא ישכים בשעה כה מוקדמת. אמר לו הרבי בלשון תמיהה: "איזה שייכות יש בין היום ללילה שחלף כבר, מה הקשר בין שכיבה לקימה!" ("ראש גולת אריאל", ח"א, עמוד רעב).


פרק יג - "משמר"

"משמר" - עצת היצר
אם-כי, זמן-השינה שהקציב הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד לעצמו, היה מוגבל ביותר, הרי שביחס לשומעי-לקחו הצעירים, לא כך הורה להם. "תלמיד שהתגורר שנים אחדות במעונו של רבי אלחנן, אחרי שהתאלמן מזוגתו הרבנית, סיפר כי בכל לילה ולילה נהג להיכנס אל חדרו, וכשהוא מוצא אותו לומד או מעיין בספר, היה קורא אליו בקול אבהי רך: 'די, די, זמן תורה לחוד וזמן שכיבה לחוד'.
"פעם, כשיצא ביום שישי מביתו לתפילת שחרית, נתקל בבנו רבי נפתלי בינוש, שחזר הבייתה בפנים ליאות אחרי שלמד 'משמר' במשך כל הלילה. שאל רבי אלחנן: מה יום מיומיים? סיפר הבן שלמד כל הלילה בצוותא עם הבחור אריה לייב מהורודוק.
"אמר לו: 'תמסור גם לשותף שלך, מכאן ואילך לא תוסיפון ללמד 'משמר' - עצת היצר היא! למעלה מכוחותיכם! אמנם אנוכי בגיל צעיר גם-כן למדתי 'משמרים', אך בימים ההם נתנו לי לאכול כדבעי וגווי חזק. הייתי אוכל מקודם פרגית שלימה, ואילו אתם כה דל מזונכם - חלילה לכם!.
"בתקופה מסויימת, כשנודע לו שיש בישיבה רבים מאחרי שבת, המאריכים ללמוד בהתמדה רוב שעות הלילה, הלך רבי אלחנן בכל לילה קרוב לחצות דרך ארוכה מביתו אל היכל הישיבה, בכדי לכבות האורות ולזרז את התלמידים שילכו לישון ולהחליף כוח" ("אור אלחנן").

משלו של הגר"ח שמואלביץ
בספר "מח ולב" (עמ' יח) מסופר על הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל, שפעמים רבות נהג להתריע מפני שיטותיו המחוכמות ונכליו של היצר. במדרש (ב"ר פכ"ב, י"ב) מצא משל נפלא בענין זה, והיה מדגים באופן מוחשי ביותר את הצורות המעשיות של הנמשל.
מובא במדרש, שבשוק של רומי היו כלבים ערמומיים. היה הכלב רובץ על פתח חנותו של האופה, משים עצמו כישן ולוטש עיניים בהחבא אל המגשים העמוסים בדברי-מאפה מפיצי ניחוח...
"מה רוצה הכלב?" - שאל ר' חיים והדגיש את המלה האחרונה, בהתכוונו ליצר-הרע...
- "לחמניה אחת".
האם האופה - האדם - יניח לו זאת? - בודאי לא. הוא שומר על הלחמניות לבל יחטוף הכלב אף אחת מהן.
הכלב בשוק של רומי היה משים עצמו כישן, אך ברגע קט של היסח הדעת היה הופך תבנית שלמה. במהומה שהיתה קמה, היה הכלב חוטף לחמניה אחת...
כשהיתה המהומה שוככת, היה האופה עורך את המאזן - 'נו, רק לחמניה אחת, לא נורא...'
"כך היא דרכו של היצר. הוא רוצה להכשיל את האדם רק בפרט אחד, כדי שמחר יוכל להכשילו בפרט נוסף... הרי כך אמרו חז"ל (שבת קה, ב): 'כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה...' "אך איזה בר-דעת מיושב בדעתו יניח ליצר להכשיל אותו?"
"אבל חובות-הלבבות אומר: 'אתה ישן לו והוא ער לך'... (שעה יחוד-המעשה, ריש פ"ה).
"ליצר יש סבלנות. הוא מחכה לרגע של הסח-הדעת. ואז, ברגע הזה הוא מחולל מהומה - הוא מכניס את האדם למצבים פתאומיים, שבהם נדמה לו שהוא עומד להפסיד הרבה יותר...
אחר כך כשהכל נהיה שקט, עושה האדם את חשבון הנפש ומתברר לו, שהבעל-דבר הצליח להכשיל אותו רק בפרט אחד... האדם מתנחם בכך - הוא מרגיש טוב... האסון אינו גדול...
הוא אינו יודע, שיותר מזה הבעל-דבר כלל לא רצה ממנו...
"מה הבעל-דבר רוצה? - שבחור יבטל קביעות בלימוד. איזה בר-דעת יתפתה לשמוע לו?
"מה עושה היצר? הוא מספר לבחור שכדאי לו לשבת "משמר" - לילה שלם.
חלילה לא פחות מכך... ההתלהבות היא עצומה - הוא כבר מחפש גם חברותא...
"נו, כרגיל לומד הבחור-המתמיד עד חצות. אבל לפני ה'משמר' צריך לחטוף תנומה שעה שעתיים... הרי כל היום כולו היה עמל בתורה...
"סדר הבוקר עובר לא רע. אמנם, לקראת הצהרים הראש של הבחור קצת כבד עליו... בצהרים שוב יש למתמיד שלנו קביעות, אבל החברותא ימחל לו אם לא יהיה כל כך מיושב בדעתו, שהרי כולם יודעים שהוא ישב ולמד לילה שלם... החברותא של אחר-הצהריים כבר צריך למחול לו על כך שהלך לישון, שהרי ברור, שלשבת לילה שלם לאו מילתא זוטרא היא...
"כשהבחור קם משנת-העובד-המתוקה שלו, הוא שוקל 'הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה' - בתוך כל המהומה של בקשת-החכמה, בסך-הכל ביטל קביעות עם חברותא...
אבוי לחשבון-נפש כזה. פתי שכמותך. הכלב מן השוק של רומא אינו רוצה יותר מלחמניה טריה אחת...
"אינכם יודעים מה גדול כוחה של קביעות, אבל היצר-הרע - הוא יודע זאת היטב".
"והסוף? - כך דרכו של היצר הרע, היום אומר לו לבטל קביעות בגלל הלימוד, למחר יאמר לו לבטל קביעות בגלל איזה מעשה-חסד, מחרתיים יאמר לו לבטל קביעות סתם-כך, עד שיאמר לו: לך עבוד עבודה-זרה - סגור את הגמרא..."


פרק יד - איסור שיחה בטילה באמצע הלימוד

"הריני מזמינך לאכילת גחלים"
פעם כשישב הרה"צ רבי ברוך הלברשטאם מגורליץ זצ"ל, ועסק בלימוד סוגיה, נכנס אליו אחד מחסידיו והפסיקו מלימודו. "הנני מזמין אותך לאכילה!" - השיב לו ר' ברוך. ולא ידע אותו חסיד למה ירמזון דבריו של הרבי, עד שרבי ברוך הוסיף וביאר לו: "הגמרא אומרת: 'כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים', ואם כן הריני מזמינך לאכילת גחלים אלו!" ("מגדולי התורה והחסידות", ח"ב, עמוד קטו).

לימוד "מורכב"
הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א, ראש ישיבת "כף החיים", סיפר על הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל (ראש ישיבת "פורת יוסף"): כעשרים וחמש שנה זכיתי להתפלל עמו בימים נוראים, וכמדומני שכמעט בכל פעם שאמר דברי התעוררות ומוסר קודם התקיעות או קודם תפילת הנעילה, הדגיש וחזר והדגיש, שבני תורה לא ישיחו שיחה בטילה באמצע הלימוד, והתמרמר מאד על כך.
באחת משיחותיו התבטא ואמר: "כדי להשיג אתרוג בלתי מורכב, אנשים טורחים ונוסעים למרחקים. האם דואגים הם גם כן שלימוד התורה לא יהיה 'מורכב' בדברי בטלה ואיסור?!". וזכורני שפעם אמר, שזו הקבלה שצריך אדם לקבל על עצמו בתפילת הנעילה.
בראש השנה תשנ"ב, בשנה האחרונה לחייו, כשאמר דברי התעוררות קודם התקיעות, נשא משלו ואמר: "מעשה באדם אחד שזכה להיות אוהב של המלך, וחפץ בכל לבו להכין למלך סעודה עריבה שאין כדוגמתה. ואכן, הכין הלה סעודה הראויה לעלות על שולחן מלכים. אבל בין מיני המאכלים המופלאים אשר טרח להכין לכבוד המלך, פיזר פה ושם חול ועפר... האם יקבל המלך סעודה שכזו? בודאי ובודאי שלא! "והנמשל פשוט וברור. בעת שאדם עוסק בתורה הריהו מכין כביכול סעודה נפלאה לשמים, שאין כדוגמתה בכל הרקיעים כולם. אבל אם במהלך הלימוד הינו מדבר וסח בדברים בטלים, הריהו כמפזר עפר פה ושם. האם תקובל תורתו?! הקריבהו נא לפחתך הירצך, הישא פניך?! ועל זה ידוו כל הדוויים, והחי יתן אל לבו לשמור ולעשות
לאחר הסתלקותו של רבי יהודה צדקה, ניגש אחד מהרמי"ם בישיבה אל הגה"צ ר' ששון מזרחי זצ"ל, ששנים רבות למד בחברותא עם הרב צדקה, וביקשו לספר לו מקצת דרכיו והליכותיו בקודש מזמנים שלמדו בצוותא.
השיבו החכם בתמימות: "איני יודע לספר מאומה, כי זה לנו עשרות בשנים שאנו לומדים ביחד, ומעולם לא הפסקנו בעת הלימוד לשיחה בטלה ח"ו, וכמעט שלא נזדמן לנו אף פעם לדבר חוץ מענין הלימוד"... ("נר יהודה", עמוד מט).

צא ולמד מ...סוחר
הג"ר אריה לייב, בנו של החפץ חיים זצ"ל, סיפר: זכורני שבימי נעורי היה אבי מוכיחני על ביטול תורה ושיחות שנהוג בימי הנעורים.
וכשהייתי מתנצל לפניו שאין מן הנימוס לדחות רע ומכיר שניגשים אלי בבית המדרש לשוח, תשובתו היתה: "האם ראית כיצד ביום השוק הכל טרודים במסחרם, החנויות מלאות והומות באנשים וקונים. והיה אם באותה שעה יבוא אל החנווני קרוב שלא ראהו כמה זמנים, והוא שמח מאד מפגישתו, האם יאריך עמו בדברים בשעה שהקונים עומדים ומחכים לו? אמנם ידרוש בשלומו ויבקש מחילתו, שאי אפשר לו להאריך בדברים אתו בשעה זו, ויבקשהו לשוב ולבקרו לעת ערב כשהשוק מתרוקן, אז יקבל פניו ויאריך בשיחה אתו. והנמשל מובן" (דוגמא משיחות אבי אות יד).

"האם חישבתם נכונה את החשבון?"...
בביקור שערך ה"חפץ חיים" זצ"ל בעיר לודז', פנו אליו ראשי ישיבת "תורת חסד" בבקשה לבחון את בחורי הישיבה, עובדה שתגרום לחיזוק הישיבה ותלמידיה.
החפץ חיים נעתר לבקשה, והביקור הסב לו קורת רוח מרובה, בהתרשמו עמוקות מרמתם הגבוהה של הבחורים.
ביני לביני התפשטה השמועה בעיר, שהחפץ חיים מבקר בישיבת "תורת חסד", והמונים נהרו להקביל פניו בחצר הישיבה.
בצאת החפץ חיים מבנין הישיבה, ובראותו את קהל הממתינים, פתח ואמר: "בנוהג שבעולם, בעל חנות קטנה המרויח ביום אחד כמה רובלים, בסוגרו את חנותו לשעות מספר, אין הפסדו גדול. לעומתו, בעל חנות סיטונאית המרויח ביום מאות ואלפי רובלים, כשהוא סוגר את חנותו, הפסדו פי כמה וכמה. אבל, בעל מפעל גדול המרויח עשרות אלפי רובלים, ומשבית את מפעלו, ולו יהיה זה לכמה שעות בלבד, הרי הפסדו אדיר לעומת קודמיו".
כאן פנה החפץ חיים לבחורים שבקהל, והמשיך במתק שפתיו: "כל דף גמרא שהנכם לומדים, ערכו לא יסולא בפז! סגרתם את הגמרא ובאתם לראות יהודי זקן... האם חישבתם נכונה את החשבון?! אנא חיזרו ושובו לתלמודכם, והשי"ת יצליחכם בכל" ("מאיר עיני ישראל", ח"א, 652).

תוכחה שהשפיעה יותר ממאה שיחות
פעם כשהבחין הרה"ג רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל (מייסדה של ישיבת "תורה ודעת" בארה"ב), שאחד מבחורי הישיבה עסוק בשיחה בטילה, ניגש אליו ואמר בשברון לב: "בעצם מה טענה יש לי כלפיך. אם אני הוא המנהל שלך, מה ניתן כבר לדרוש ממך? רק אני הוא שעתיד לתת את הדין... אני... אני, שרבותי היו הגאונים מחוסט ואונסדורף...", ובמילים האלו התייפח בבכי נסער.
אין צורך להוסיף, שתוכחה כזאת השפיעה על התלמיד יותר ממאה שיחות מוסר או עונש כלשהו ("שלוחא דרחמנא" 403).

פוסק בהלכות... ביטול תורה
הגה"צ רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל, המשגיח של ישיבת סלובודקה, חינך את תלמידיו להקפיד לשמור על הזמן היקר מכל, והיה אומר בשם רבי ישראל סלנטר, שבן תורה הרי הוא צריך לפסוק לעצמו בהלכות ביטול תורה במשך עשרים וארבע שעות ביום.
פעם בעת ירד מהישיבה בתחילת סדר שלישי, ראה ששה בחורים ממתינים בתחנת האוטובוסים כדי לנסוע ללמוד בבית החברותא. העיר רבי משה: "יש כאן ששה בחורים שימתינו רבע שעה, ואם כן בצירוף, יש כאן ביטול תורה של שעה וחצי!" ומיד עצר מונית ושילם מכיסו כדי למנוע מהם ביטול תורה...

פרק טו - זהירות מיצר הבטלה
היצר מוציא את כל כוחו על ביטול תורה
מדוע באמת קיים קושי רב לשקוד על דלתי תורה בהתמדה?
אומר האדמו"ר רבי יששכר דוב מבעלז (שו"ת "חבצלת השרון" בהקדמה): "בכל ענייני סיגופים וחסידות שאדם רוצה להתנהג, אין היצר הרע מוציא כל כך כוחות על זה לבטלו, כמו שמוציא כל כוחו לבטל את האדם מתלמוד תורה בתחבולות שונות".
הגאון רבי אלחנן וסרמן אמר (קובץ מאמרים עמוד פח): "שמעתי מפה קדוש, רבינו בעל החפץ חיים: לא איכפת לו להיצר הרע שיהודי יתענה ויבכה ויתפלל כל היום... ובלבד שלא ילמוד".
נמסר בשמו של הגאון מוילנא שאמר: "אין לך יום שאין יצרו מתגבר עליו בלימוד יותר מבאתמול" (תולדות ר' יוסף זונדל מסלנט עמוד קיג).
הגאון רבי שמואל רוזובסקי היה אומר (זכרון שמואל עמוד תקמ): "אי אפשר לזכות בתורה בלא מלחמה. שכדי לזכות לידיעת התורה, צריך מלבד עצם מלחמתה של תורה, גם להלחם מלחמה קשה כנגד העצלות והרצונות המונעים והמפריעים. וכל דבר תורה שזוכים לקנותו הוי בבחינת 'שלל מלחמה', כדכתיב בפרק אשת חיל שנדרש על התורה: 'בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר'".
בספר "עלי שור" מובא: "והנה ידוע הוא וכל הספרים כותבים, כי עיקר עסקו של היצר למנוע מהאדם עסק התורה... וכל עסקו הוא להפריעו מלעסוק בה, כי לזה נוצר היצר להיות לשטן.
ידוע שה"חזון איש" העיד על עצמו ("לשכנו תדרשו" ח"א עמוד יח), שכל ימיו הוא נלחם כנגד יצר הבטלה! ומה נענה אנן אבתריה.
הגאון רבי יוסף גרשונוביץ, ראש ישיבת "הנגב", היה אומר: "אי אפשר לצמוח גדולים, אם לא עמלים במסירות נפש בלימוד התורה".
הוא תבע מתלמידיו ללמוד ברצף ולהיות שקועים בלימוד עד כלות הנפש.


פרק טז - חומרתו של עוון ביטול תורה

זהירות מעונשים
היה מרגלא בפומיה של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שדברי הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת ברכות גורמים לו לחיל ולרעדה מאימת העוון של ביטול תורה, ואינם נותנים לו מנוח, אלא תמיד נדמים בעיניו כעומדים ומתריעים בפניו ומזהירים אותו מפני כל סדק קל של רפיון ח"ו בשקידת התורה.
ואלו דבריו הקדושים של הרמב"ם בביאורו לפסוק המובא במשנה האחרונה בברכות: "עת לעשות לה' הפרו תורתך": "יאמר, כי כשיבוא העת להפרע ולהנקם, יזדמנו סיבות לבן אדם להפר התורה, כדי שיבוא עליהם העונש במשפט. וזה הענין ארוך ורחוק, עמוק עמוק מי ימצאנו". ואמר רבי יחזקאל, שאין לך "להפר תורה", יותר מאשר ביטול תורה.
הוא הרבה לומר למקורביו, שבכל פעם שמזדמנת בביתו איזושהי סיבה הגורמת לביטול תורה, ובפרט היה זה בעת מחלתה המתמשכת של הרבנית ע"ה, שבעקבות חוליה נגרמו לו כמה ביטולים, הינו ירא וחרד, אולי מזמנים פה סיבה מן השמים, כדי שיבוא חלילה עונש במשפט, כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל. ולכן, תמיד עשה מאמצים רבים והיה מתחזק בלימודו, שלא יגרם שום ביטול תורה, הן בזמן שמחה והן בזמנים קשים שבבית ("פניני רבינו יחזקאל", ח"א, עמוד ז).

"אש אוכלתו"
כאשר שהה הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל בחוץ לארץ (בחתונה של אחד מנכדיו נ"י), אמר שיחת מוסר באחת מהישיבות. לאחר השיחה באו לפניו כמה בחורים, וביקשו ממנו שילמד אותם היאך לומדים מוסר. אז התחיל ר' אלי' ללמוד מוסר כדרכו בקודש, בקול רם וברעש גדול, וחזר הרבה פעמים על מאמר חז"ל (ב"ב עט, א): "כל הפורש מדברי תורה, אש אוכלתו", וגעו כולם בבכיה.
ביניהם היה בחור אחד, שהחליט לצאת מהישיבה וללכת ללמוד חכמות חיצוניות בקאלידז' ח"ו. וגם הוא בשומעו את ר' אלי', נתעורר מאד ושב בתשובה שלימה, ונשאר בישיבה, וכעת הוא אחד מגדולי ראשי הישיבות שליט"א ("לב אליהו", הקדמה).

חמש דקות של ביטול תורה דרבים
בישיבתו של ה"חפץ חיים" בראדין היה נהוג שלפני התפילה היה השמש דופק כדי להודיע לבחורים שהגיע זמן התפילה. אחד הימים טעה השמש, והקדים לדפוק חמש דקות לפני זמן תפילת מנחה. החפץ חיים נחרד מעובדה זו, שבעקבות טעותו של השמש נגרם ביטול תורה לרבים.
זמן רב לאחר אותו מאורע, כשעברו כמה שנים מאז שהשמש הלך לעולמו, שמעו יום אחד את החפץ חיים כשהוא נאנח ואומר: "ווי... ווי... מי יודע מה יעשה השמש בבית דין של מעלה, עם אותן חמש דקות, שבשוגג נגרם על ידו ביטול תורה!" ("לשכנו תדרשו", ח"ב, עמוד יז).

"אין לו מנוחה בעולם העליון"
סיפר הגאון רבי מנשה קליין שליט"א: שמעתי מדודי הרה"ח ר' אריה בלום הי"ו, שלפני פסח היה פה איש מכובד מלונדון, וסיפר שהיה לפני זמן בבני ברק, ונכנס לסטייפלר זצ"ל עם פתקא וכתב שמו עליו. מיד שאל אותו הסטייפלר, אם יש לו אח בשיכון ויזניץ בבני ברק, ששמו פלוני בן פלוני? והשיב לו, הן. והסטייפלר לא הכיר אותו ולא את אחיו מימיו, וציווהו שיביאהו אליו.
כשבא האח, שאלו הסטייפלר: "כשהיית בחור, האם למדת בבית מדרש פלוני כל ערב שבת אחר הצהרים?" ואמר: "הן". אמר לו: "זוכר אתה את השמש הזקן, שניקה את בית המדרש שם?" אמר לו: "הן". המשיך הסטייפלר: "וגם אתה זוכר שהפריע לך עם הנקיון, ואמר לך שתלך מכאן לכאן?" אמר לו: "כן, כן".
אמר לו הסטייפלר: "הנה הלילה בא אלי השמש הזה, ואמר לי שאין לו מנוחה בעולם העליון בשביל שביטל תורה, ואמר לי שמך. לכן אבקשך, שתלך מיד על קברו ותמחול לו על כל הביטול". וכן עשה.
וציין הסטייפלר: "הרי אפילו שהשמש עשה מלאכתו, והיה צריך לנקות את בית המדרש, עם כל זה כיון שיצא על ידי זה ביטול תורה, לא היה לו מנוחה
("אשכבתיה דרבי", ח"א, עמוד קפז).


"וכי מה אענה ליום הדין"...
בימי עלומיו של הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, כשלמד בישיבת טעלז, נשאל: מה ראה להזהר דרך הפלגה מביטול זמן? השיב בתמימות: "וכי מה אענה ליום הדין...?!".
אפילו בימים טרופים כמו בתקופת השואה, כשהעולם צמא למילה המתאימה, לא דיבר רבי אלחנן אלא רק כשהדיבורים עלולים להביא תועלת.
כשהתגלגל כפליט לעיר ווילנא, ניגש אליו ברחוב אחד העתונאים היידישאים, ושאל: "אולי יכול מר להועיד לי זמן לשיחה על המצב הנוכחי?". השיבו רבי אלחנן: "חז"ל אומרים שיצטרכו בעלמא דקשוט למסור דין וחשבון על כל רגע. ובכן, רק אם יש לך הסבר מניח את הדעת, שאוכל להשתמש בו כשישאלוני: מה עשית באותם רגעים שאגלגל בשיחה אתך, הריני מוכן ומזומן!" ("אור אלחנן", ח"א, עמודים רעד, רעו).

"בגללו נחסרו מספר דקות של תורה בעולם"
תלמיד חכם חשוב וידוע שהיה רגיל הרבה אצל ה"חזון איש" זצ"ל, ונחשב כבן בית, בא פעם אליו וביקש ממנו שיחזק אותו בלימוד התורה. נענה החזון איש ואמר לו: "כלום יש עוד חיזוק אחד בעולם שאפשר לחזק בו, שעוד לא חיזקתי אותך בו?
מכל מקום - אמר - בוא ואספר לך מעשה בט"ז ובב"ח על גודל ויקרת ערך לימוד התורה, ולו של רגעים ספורים בלבד".
וכה סיפר, בתוספת הסבר משלו: "הט"ז היה חתנו של הב"ח, והב"ח הבטיח לט"ז להיות סמוך על שולחנו, והקציב לו אכילת בשר בכל יום. פעם אחת נתנו לו לסעודתו ריאה במקום בשר, ועל זה הלך הט"ז וקרא את חותנו לדין תורה. ונימוקו שהיה עמו - "ריאה שהיא מבני מעיים, אינה ראויה להיקרא בשר!". באו שניהם לדין תורה, ולבסוף פסק הבית דין שהב"ח צודק לפי שגם בני מעיים נקראים בשר.
והנה כל הענין הלזה נראה פלא עצום, שעל דבר שכזה יקרא הט"ז את חותנו הב"ח לדין תורה?! הוסיף החזון איש והסביר: יודע אתה למה קרא הט"ז את חותנו הב"ח לדין תורה?
- הט"ז היה לומד בהתמדה עצומה, ממש עד טיפת הכח האחרונה שלו, עד אפיסת הכוחות, והנה באותו יום שבו אכל ריאה ולא בשר, הוא למד כמה דקות פחות, כי היה לו פחות כח מבכל יום אחר, ואז נתעורר קטרוג בשמים על הב"ח, שבגללו נחסרו מספר דקות של תורה בעולם.
הט"ז שידע מזה, רצה להסיר את הקטרוג מהב"ח, ולכן קרא אותו לדין תורה, מתוך ידיעה שהבית דין יפסוק לטובת הב"ח, והלא כל מה שפוסקים למטה פוסקין למעלה, ממילא יוסר בזה הקטרוג מחותנו!" ("שאל אביך ויגדך", ח"א, עמוד קמ).


פרק יז - מתנאי ההצלחה בלימוד

"רצונך להצליח בלימוד - תהיה שקוע בו לגמרי"
הגאון רבי מרדכי גיפטר סיפר: פעם נודע לי על גביר גדול שעסקיו מסתעפים בכל מרחבי העולם ומרכזם במקסיקו, ובקשתי להפגש עמו, כדי להתרימו עבור ישיבת טעלז. הלה היה טרוד בעסקיו, בשעת לילה מאוחרת שב לביתו, ובטרם האיר השחר השכים למשרדו.
בלית ברירה נקבעה בינינו פגישה בלשכתו, בשעת בוקר מוקדמת. באותו יום התפללנו בהשכמה, ונסענו למשרדו בשעה היעודה. ברם, כאשר הגענו למשרד, נתברר שאיחרנו את המועד, הגביר היה בעיצומה של שיחת טלפון, והודיע לנו, שהוא מצטער שלא יוכל להיפגש עמנו, עקב שיחת הטלפון החשובה עם פריז.
כאשר סיים לשוחח בטלפון, אמרתי לו שאיני רוצה להתרימו, אך ברצוני להציג בפניו שאלה. וכך שאלתי: "ראיתי את ביתך המפואר בשכונה היהודית, אך ברצוני לשאול, באיזו שעה אתה מגיע לביתך בלילה, ובאיזו שעה אתה עוזב את ביתך לפנות בוקר?".
הלה השיבני, שהוא חוזר לביתו בשעה אחת עשרה בלילה, ועוזב בשעה חמש לפנות בוקר.
המשכתי לשאול: "ואם כן, למה לך בית מפואר כל כך, כיון שאינך רואה אותו כל עיקר. בחזרתך לביתך כבר חשוך, ובעזבך את ביתך עדיין לא האיר היום?". על זה השיבני, שאין הבית המפואר עבורו, אלא עבור אשתו ובני ביתו, כי הוא בעצמו באמת טרוד בעסקיו. כאשר ראה את השתוממותי למשמע דבריו, אמר לי בזה הלשון: "תדעו לכם רבי, שאם רוצים להצליח בעסק, צריכים להיות שקועים בו לגמרי".
שמעתי דבריו, יצאתי החוצה, ואמרתי למלווי: "היום קיבלתי הרבה יותר
מתמיכה כספית. עתה נתחוור לי, הפירוש לברכת "לעסוק בדברי תורה". נתברר לי, שלימוד התורה הוא כמו עסק, ואם רוצים להצליח בלימוד צריכים להיות שקועים לגמרי, ראשו ורובו בעסק התורה, רק אז רואים הצלחה בלימוד!".

שקוע בלימוד - מהו?
"אסביר לכם מה פירוש הדבר שאני שקוע בלימוד" - אמר פעם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל להגאון רבי משה מרדכי שולזינגר שליט"א: " - מגיל עשרים לא הסחתי דעת אפילו לרגע מדברי תורה, אני אוכל - ולומד, אני שותה - ולומד, אני מדבר עם בן-אדם - ולומד, אני סובל ייסורים - ולומד, אני נושם - ולומד. ולמה אני אומר מגיל עשרים? - כי מאז אני בטוח שזה כך, ומלפני זה אני מסופק אם היה לגמרי כך".

כל שרעפיו בתורה
"המליצה 'לא פסיק פומיה מגירסא' הפכה אצל בעל ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל לעובדה מוחשית. אף רגע לא הסיח דעתו ולא הפסיק ממשנתו. לא רק בשעות המרובות שהיה ביחידות, אלא גם כשנפגש עם רבנים, אדמורי"ם, כשקיבל חסידים, כאשר השתתף בשמחה או באסיפה ציבורית, תמיד ראו עליו שכל שרעפיו בתורה.
בנסיבות כאלו, אם לא היתה לו אפשרות ללמוד מתוך הספר, גרס משנתו בעל-פה, או שהיה משוחח עם אחרים בחידושי תורה. את כל שאר העניינים והנושאים, לרבות הכרחיים וגורליים, פטר תמיד בחיפזון ובמהירות, כשהוא חוזר מיד אל הנושא הקבוע שהעסיק אותו: 'כי אם בתורת ד' חפצו'.
"סיפר אחד מצירי הכנסיה הגדולה הראשונה של 'אגודת-ישראל': 'נוכחתי בעצמי כאשר רבינו זצ"ל, באמצע ישיבה ונאומים, החליף פתקאות עם הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד באמצעות שליח, הלוך ושוב, והכל היו סבורים שכתב אליו דבר-מה בעניינים שעל הפרק. הופתענו מאוד, לכן, כשהרהיב השליח להציץ באחד הפתקים, ומצא אותו מלא וגדוש מראי מקומות של חידושי תורה, רמב"ם ותוספתא, ונתחוור לו שהיו עוסקים באותה עת בשקלא-וטריא מדברי הלכה...'".

"שקוע בעיונו שש שעות תמימות"
פעם עלתה קבוצת בחורים מישיבת "עץ חיים" שבירושלים, לביקור אצל ה"חזון איש". הם מצאוהו שקוע בעיונו, עד שלא הבחין כלל בבואם. הבחורים המתינו בסבלנות חמש דקות, ועשר, והחזון איש עדיין נתון בשרעפיו.
בהתייעצות שקיטה, החליטו לסור לבית מדרש קרוב וללמוד, ולהשאיר במקום אחד מחבריהם שיחכה לשעת כושר ויקראם. הבחורים פנו לבית המדרש, וכעבור מספר דקות שלחו מישהו להחליף את החבר הממתין. כעבור זמן מה נשלח מישהו אחר להחליפו, וכך עמדו כולם על משמרתם לפי התור... והחזון איש שקוע בעיונו שש שעות תמימות!

"לימא מתניתין דלא כבן ננס" - מעניין אותי יותר
הרה"ג רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, אב"ד קוממיות, כבר בימי עלומיו הצטיין בחשק עצום לתורה, ושיעבד ליגיעתה את כל מוחו ולבו. בעודו בחור, כבר היו שגורים על פיו ושמורים במוחו כמונחים בקופסא, ספרי השו"ת "נודע ביהודה", ו"אבני נזר", מלבד מסכתות הש"ס והשו"ע, וכן ספרי החסידות "שפת אמת" ו"ישמח ישראל", וספרי יסוד אחרים.
באותם ימים הביאו לעיר לראשונה, את מכשיר ה"רדיו". הכל נהרו לראות את הפלא העצום, כיצד מתוך תיבה קטנה בוקעים קולות של בני אדם. רק העילוי בנימין מנדלזון לא הלך לראות, ונשאר לשנות את תלמודו.
שאל אותו חבר: "האין זה מענין אותך?" והשיבו: "מעניין מאוד, בודאי. אך מעניינת אותי פי כמה הפליאה - 'לימא מתניתין דלא כבן ננס', ומהיכן אקח לי פנאי לדברים אחרים?!" ("מרביצי תורה מעולם החסידות" ח"ח עמוד רו).

במחיצת ה"סטייפלר"
להלן עדות חיה מפי אחד ממקורביו של ה"סטייפלר" זצ"ל, שהתגלגלה לידו הזכות להתארח עם חבירו בביתו של הסטייפלר, לסעודת החג של שבועות: בשעת הסעודה של ליל שבועות לא דיבר אתנו הסטייפלר מאומה. ליד מושבו עמד סטנדר ועליו ספר (וכמדומה שהיה זה ספר שו"ת). מיד כשסיים לאכול את המנה הראשונה, עוד בטרם שאנחנו הספקנו לגמור, הסתובב הסטייפלר לסטנדר והחל מעיין בספר, באופן שכלל לא ניכר עליו שהינו אוחז באמצע הסעודה. כשהביאה הרבנית את המנה השניה, אז חזר לסעודתו.
למחרת בבוקר לאחר תפילת מוסף, ניגשנו אליו בבית המדרש לומר "גוט יום טוב".
אמר לנו הסטייפלר: "הרי אתם אורחים שלי, וממילא אני מזמין אתכם עכשיו לקידוש".
הלכנו עמו לביתו, וקידש, ואכלנו מזונות. אחר כך שאל את רעייתו הרבנית: "מתי נאכל את סעודת הצהרים? הבחורים היו ערים כל הלילה והם צריכים לישון!" והציעה הרבנית, שנאכל בעוד שש שעות. כשנכנס לחדר שינה, ביקש הסטייפלר מהרבנית שתעיר אותו בעוד שש שעות, ואמר לנו: "גוט יום טוב". יצאנו החוצה והלכנו מסביב לביתו. אולם כשהצצנו מהחלון, ראינו אותו יושב ליד השולחן ולומד! בסעודת הצהרים, סמוך לברכת המזון, פנה אלינו ואמר: "כיון שלכם יש בישיבה זימון כל יום, ולי אין, אני מבקש שתתנו לי רשות לזמן גם עכשיו". וכשגמרנו לברך ברכת המזון, חזר מיד ללימודו! אנו עמדנו לידו כמה דקות כדי לומר לו "גוט יום טוב", ולא הרים את ראשו מהגמרא.
הרבנית ע"ה שראתה אותנו עומדים, ניסתה לומר לו ע"י רמיזה, ולא הבחין, כיון שהיה שקוע בלימוד. לפיכך ניגשה למטבח, הביאה מגבת ונגעה בו עם המגבת, רק אז הרים את ראשו מהגמרא ואמר בחיוך: "א גוט יום טוב" (הליכות והנהגות", עמוד לב).

העיירה בוערת והוא שקוע בלימודו
"מספרים, שפעם, בשעה שה"חפץ חיים" ישב בבית-המדרש והיה שקוע בלימודו, פרצה אש באחד הבתים הסמוכים לבית המדרש וסכנת תבערה היתה צפויה לכל העיירה. כמובן נתחוללו בעיירה רעש והמולה, כשכל התושבים, מנער ועד זקן, מבוהלים להציל מן הדליקה.
"כאשר כמעט אחזה האש גם בקירות בית-המדרש, נחפזו אנשים להציל משם את החפץ חיים, ומה הופתעו כשמצאוהו שקוע בלימודו מבלי שידע דבר על הסכנה הצפויה לו. משהביעו האנשים את השתוממותם על שלא נמלט מבית המדרש לקול הרעש ולתמרות העשן, השיב בתמימות שעד עתה לא שמע ולא הרגיש דבר ורק מפיהם נודע לו על כל המתרחש. עם זה הביע את צערו על שלרגלי זה הנהו מוכרח להפסיק מלימודו" ("החפץ חיים - חייו ופעלו", תתלז).

"ומתי באת הנה?"...
"התורה היתה משוש חייו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל. שום דבר אחר זולתה לא היה קיים בעולמו - כי אם ארבע-אמות-של-הלכה. ראשו ורובו שקוע בתורה, ורעיוניו מרחפים ומשוטטים בעולם משלו לגמרי.
"מעשה שביקר את בנו הג"ר שלמה בעיר כהונתו הראשונה - קאליש, כך סיפרו זקני העיר, ובתו ליוותה אותו במרכבתו - בה ישב. לאחר זמן ממושך, הבחין בה רעק"א, והביע משאלתו אליה: 'ומתי באת הנה...?' על תשובתה כי 'הלא באתי יחד עם אבי', הרכין רעק"א ראשו ועמד בתמהון - ולא ידע....
"ואכן בכל נסיעותיו שערך, לא נשא עיניו החוצה במשך אורך הנסיעה, וכן לא ראה ולא שמע מכל הכבוד הגדול והרעש הנעשה סביבו בהגיעו למחוז חפצו. כל כולו היה שקוע בתורה, ועיניו הקדושות לא הביטו מחוץ לספר אשר למד בו. וכך נשנה הדבר בהגיע לבית אכסנייתו - פתח תיכף איזה גמרא או ספר, וישב לו ללמוד..."
("מאורן של ישראל" - רעק"א).

"מה זה תולה עלי?"...
סיפר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ("פניני רבינו יחזקאל"): "זוכר אני במלחמת העולם הראשונה ראיתיו לרבי חיים בבית הכנסת במינסק שעמד במשך שש שעות על רגליו, וידיו מאחוריו, והיה כל כולו שקוע בעיוניו, ובאותן שעות נכנסו ויצאו מאות אנשים באותו בית-כנסת, ורבי חיים לא הרגיש באף אחד, כי היה לגמרי שקוע בעיון בהתפשטות הגשמיות, עד שאחרי שש השעות הללו פתאום התעורר וזעק: מה זה תולה עלי! היו אלה ידיו שהיו מאחוריו ולא הרגיש בהן... זוהי יגיעת התורה!...".

"איה התינוק?"...
משנחלש הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל לעת זקנותו, החליט בנו רבי שלמה לנסוע עמו למקום נופש שם היו גני שעשועים ונוף נהדר למראה, היכלות וארמוני תפארה, שכבשו את לב הרואה. בכך, חשב רבי שלמה, ינוחו רעיוניו קמעא וישקוט עיונו.
"כשהגיעו להתם, בליוויית נכבדי ועשירי העיר, הושיבו את רבי עקיבא על אחד מספסלי הגן. ברם, הוא לא התחשב מכל הנעשה סביבו. לא הביט כלל אנה ואנה, ולא נתפעל מאומה. שוב ריכז את מחשבותיו לתורה ועיונה, כשהוא יושב בתוך הגן.
"כעבור זמן-מה, נשמע לפתע קולו של רבי עקיבא איגר, כשהוא דורש מבנו: 'איה התינוק'? - בחושבו כי בוודאי נקרא הנה להיות סנדק לילד הנימול.
"השתוממו כולם והתפלאו, עד היכן הגיעה דביקותו בתורה..." ("מאורן של ישראל").

שוכח עולם ומלואו בשעת לימודו
"בשעה שהיה הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל לומר תורה, היה שוכח עולם ומלואו.
היה לו כוח הריכוז, והיה יושב שעות רבות ומתעמק בסוגיה שלפניו. הוא לא היה מרגיש כלל כי מישהו נכנס לחדרו.
פעם נכנס לבקרו רב חשוב. רבי צבי פסח בהיותו שקוע בעומק העיון, לא הרגיש כלל בכניסתו של האורח. האורח לא העז להפריע ונשאר עומד לידו שעה ארוכה, עד שמרוב התרגשותו ממחזה מרהיב זה, נתפרץ בקריאה: 'אוי, מקנא אני בך'. לקול הקריאה היפנה רבי צבי פסח את ראשו וראהו.
אף בעת הפגזת ירושלים בשנת תש"ח, לא הרגיש בפגז שחלף מעל לראשו, והמשיך בלימודו.

שכח לחזור לביתו בלילה...
"מספרים זקני ירושלים, כי בתקופת צעירותו, עת היה הגרצ"פ פראנק גר בבתי ברוידא שבעיר החדשה, מסר פעם במוצאי-שבת את ביתו לעריכת מסיבת נישואין לבן שכינו, כנהוג אז בירושלים. והוא עלה לבית-המדרש לעסוק בתורה עד לאחר המסיבה.
למחרת בבוקר, כשבאו לבית-המדרש ראשוני המתפללים, מצאו אותו הוגה בתורה כששטריימל חבוש לראשו. נתברר כי בהיותו שקוע בעומק העיון שכח לחזור לביתו למנוחת הלילה ונשאר לילה תמים בבית-המדרש" ("משואה לדור").

"כאילו לא קרה דבר"...
סיפר הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, גאב"ד פוניבז' זצ"ל, שלמד עם הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד, בחברותא: "יום אחד באמצע לימודנו, הביאו לרבי אלחנן מבית-הדואר מברק, המבשר על הולדת בנו רבי דוד. באותו רגע היינו שנינו עוסקים בהבנת דברי התוספות במסכת חולין דף כט, ב, דיבור המתחיל "כגון".
"כיון שפתח רבי אלחנן את המברק וקרא מהכתוב בו, קם על רגליו, בירך בשם ומלכות 'הטוב והמיטיב', מבלי להוסיף אף מילה אחת, כשהוא חוזר להמשיך בעניין שהתווכחנו בו כהאי לישנא: 'וכי מסתבר שלמאן דאמר 'אינה לשחיטה אלא לבסוף' התחלת השחיטה אינה כלל חלק ממנה?' והיו כל מעייניו משוקעים בעומק הסוגיה כאילו לא התרחש לגביו שום מאורע מרגש".
"על מאורע דומה משנים מאוחרות, מעיד תלמידו רבי אריה זאב גורביץ, ראש ישיבת 'בית יוסף' בגייטסהד, שרבי אלחנן למד עמו שיעור ביחידות בביתו בברנוביץ'.
"היה זה ביום י"ב שבט שנת תרפ"ו, כשנתקבל באמצע הלימוד מברק משאבלי שבישר ידיעה מעציבה, על פטירת חמיו רבי מאיר אטלס. 'הוא פתח את הטלגרמה ונשתומם כחדא שעה, ונכנס לחדר אשתו ומסר לה הטלגרמה, והמשיך בלימודו כאילו לא קרה דבר... אחר-כך חזרנו לישיבה, כי דרכו בכל יום לבוא אל הישיבה לשעת לימוד המוסר לפני מעריב - והיה יושב על הספסל האחרון ולומד מוסר - אבל באותו ערב הבחנתי שרבי אלחנן יושב ובוכה כל העת בכי תמרורים'...

שקוע ב... ביצה טובענית
"שרידי ראדין מספרים עוד, שפעם אחת יצא רבי אלחנן לטייל באפר מחוץ לעיר, בצוותא עם רבי נפתלי טרופ, והיו שניהם מפליגים בשיח-תורה ומעמיקים בסוגיה, עד שלא הרגישו כי רגליהם שוקעות הלוך ושקוע בביצה טובענית. רק אחרי עמל רב עלתה בידם להיחלץ מן הבוץ" ("אור אלחנן").

כל ההרגשות בטלות
"כאשר היה הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל, הולך להרצות את שיעוריו - ובוודאי בשעת אמירת השיעור - כל העולם כולו לא היה קיים בשבילו.
"לא פעם אחת קרה שכאשר הגיע להיכל הישיבה נתקל באחד העמודים שתמכו את התיקרה או באחד הספסלים מבלי שירגיש כלל בחבטה. מאות התלמידים שהיו דרוכים לקראת השיעור כבר לא התפלאו. הם ידעו שהדבר אינו נובע מתוך פיזור הנפש. אדרבה, הם הכירו היטב את תכונותיו של רבם - שאנן, רגוע וסבלן תמיד, אלא פשוט משום שבשעה זו עולמו של רבם מצטמצם אך ורק בסוגיה ואפס זולתה. האם לא כך כתוב "והגית בו"? האם לא כך אנו מברכים "לעסוק בדברי תורה"?" ("הנותן אמרי שפר").


פרק יח - ניצול הזמן

סדר מיוחד לרגעי המתנה
מסופר על הגאון רבי זליג ראובן בענגיס זצ"ל, גאב"ד ירושלים ובעל "לפלגות ראובן": מדי שנה בשנה נוהג היה לסיים את לימוד הש"ס. זמן קצר סמוך לפטירתו, אמר לאחד מבני-ביתו: "היום זכיתי לסיים את הש"ס בפעם המאה ואחת". יהודי ירושלים שידעו כי הגאב"ד מסיים את הש"ס מדי שנה, לא היה הסיום הזה להם משום אירוע מיוחד.
אך 'סיום' אחד היה מיוחד במינו עד כי רצה לחגוגו יחד עם ידידיו. בין המקורבים שהוזמנו לסיום זה היה מרן הגרש"ז אוירבעך זצ"ל והגרי"ש אלישיב שליט"א.
המקורבים שהשתתפו בסיום הקודם זכרו כי רק חמישה חודשים חלפו מאז הסיום הקודם והנה כבר סיום נוסף. הדבר סיקרן מאוד את המשתתפים. בביתו של הגאב"ד נתחוור העניין, בתוך דברים שאמר. וכך אמר: כל ימי התרחקתי מעולה של רבנות הטורדת אותי מלימודי. לאחר נישואי ישבתי שמונה שנים בבית חותני ולמדתי בשקידה עצומה. גם לאחר-מכן, משניאות הייתי לקבל משרות רבניות היו אלה מקומות קטנים שלא טרדו את מנוחתי יתר-על-המידה.
כך בקלווריה שעל כסאה ישבתי כחצי יובל שנים, ועוד. הצעות שנשלחו אלי מערים ומקהילות חשובות, דחיתי.
כאן, בתוקף תפקידי כרבה של ירושלים, כמעט אין לי זמן ללמוד. פה חתונה, פה לוויה, ל"ע. פה סנדקאות ופה סידור קידושין וכו'. זמני היקר מתבזבז ונשחק במאורעות השונים שאני חייב להשתתף בהם, כרב. ויותר מכך, יש ואני נאלץ להמתין במאורעות אלה ואחרים דקות יקרות, לביאתו של המוהל או המונית שמסיעה אותי.
משנוכחתי שהזמן עובר על לא-כלום, החלטתי לקבוע לי סדר מיוחד לרגעי-המתנה אלו. את סיומו של 'סדר' זה אני חוגג כעת...

ניצול כל שניה
"כל ימיו ולילותיו של הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל היו מלאים תורה. האנשים שעשו במחיצתו, אינם יכלים לשכוח, עד-כמה חושש היה מפני איבוד של דקה אחת
בלא תורה ודביקות בד' יתברך. תמיד היו עיניו משוקעות בספר הפתוח לפניו על השולחן, ולכל מקום שהלך החזיק בידיו את הספר 'משנה ברורה', אפילו כשעסק בענייני פיקוח-נפש - והיה שרוי אז במתיחות עצומה - ניצל גם שבריר של דקה, כמו בין חיוג בטלפון לבין השיחה עצמה, לעיונים בתורה.
"היה זה מראה רגיל בלשכת 'בית מדרש גבוה' בלייקווד: רבי אהרן יושב ובידו האחת מחזיק את אפרכסת הטלפון, בשיחה עם נדבן אודות הבניין החדש שמקימים לישיבה, ובידו השנית מחזיק עט ורושם ציונים במחברת של חידושי תורה - או בידו האחת דף המאזן הבנקאי של גרעונות הישיבה, ובידו השנית ספר לעיין בו. לא היתה זו גאונות בעלמא, להקיף הרבה עניינים בבת-אחת, כי-אם חלק ממהותו, באשר כל פירור מהכוחות אשר הכיל היה נילוש ומשוקע בתורה ובדביקות לאלוקים" (מתו"מ).

גם בזמן הסרת המעיל
זריזותו של ה"חפץ חיים" זצ"ל היתה עצומה ומפליאה. לא פעם קרה שבשובו מדרך ארוכה, מיד התיישב ליד ספר ולמד בישוב הדעת, מבלי לגלות כל סימני ליאות ועייפות. אחרים שנסעו עמו בצוותא, טרם הספיקו להסיר את מעילם העליון, והוא בזריזותו כבר ישב ולמד.
הגה"צ רבי אבא גרוסברד זצ"ל סיפר, שפעם כששהה בראדין, היה עד ראיה לכך. החפץ חיים הגיע מנסיעה ארוכה ומתישה. מיד כשנכנס לביתו, התיישב ליד השולחן, ובעודו מוריד את המעיל העליון, פתח גמרא והתחיל ללמוד בה, כשידו האחת עדיין נתונה בתוך שרוול המעיל, ורק אחר כך תוך כדי לימוד, הוציא את ידו מהמעיל ("אחד בדורו", עמוד 911).

זה עתה נכנס לביתו והוא כבר שקוע...
הג"ר אליהו קושלבסקי שח את העובדה הבאה: פעם הלכתי אל ביתו של רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד, כדי לשוחח עמו בענין חשוב.
בהתקרבי לבנין בו התגורר רבי אהרן, הבחנתי בדמותו של רבי אהרן שנכנס לבית המגורים. החשתי את צעדי כדי לפגשו, אך כשנכנסתי לאכסדרה, ראיתי את דלתות המעלית נסגרות מאחרי ראש הישיבה.
החלטתי לנסות ולהשיג את המעלית. ולכן מהרתי במעלה המדריגות, ובהגיעי לקומה הראשונה גליתי שהמעלית נמצאת בדרכה לקומה השניה... שוב רצתי בגרם המדריגות, אך גם עתה כמקודם, המעלית עלתה לקומה השלישית. הרחבתי את פסיעותי, וכשעליתי לקומה השלישית, הספקתי לראות את דלת ביתו של רבי אהרן נסגרת אחריו.
נקשתי בדלת הבית, ורעייתו של ראש הישיבה פתחה ושאלה לרצוני. "האם אפשר לשוחח עם ראש הישיבה?" - שאלתי. "בודאי" - נענתה הרבנית, והורתה לי להיכנס.
בהיכנסי אל הקודש פנימה, הופתעתי למצוא את ראש הישיבה, יושב ליד הגמרא, שקוע ראשו ורובו בלימוד סוגיא. והרי זה עתה נכנס לבית!

שינה עם כפפות
הגאון רבי זלמן מוולוז'ין זצ"ל, היה חס מאוד על זמנו, והקפיד שלא לאבד אף רגע אחד מימי חייו בלי תורה. מסיבה זו, נהג רבי זלמן ללבוש בתי ידים (כפפות) קודם השינה, כדי שלא יגעו ידיו בבשרו בעת השינה, ויתחייב בנטילת ידים. וכשנעור משנתו, פתח רבי זלמן בלימוד תורה, מבלי לבזבז אף רגע לרחיצת ידיו ("תולדות אדם", פרק כח).

פתיחת הגמרא גם עורכת זמן...
חובשי בית המדרש בעיר וולקוביסק, עמדו זה מכבר על התמדתו העצומה של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור. כבר אז בהיותו סמוך על שולחן חותנו רבי אליעזר יעזערסקי, נודע רבי יצחק אלחנן לשקדן מופלג שחס על זמנו שלא ילך לבטלה.
ברצונו הכנה והאמיתי שלא ליבטל מן התורה, ידע לנצל היטב את השעות, וגם את הרגעים העומדים לרשותו. וביותר השכיל להתחכם שלא ליבטל מלימודו אפילו לחצי דקה ולשניה.
מנהגו היה, שבכל עת כאשר נאלץ לצאת מחוץ לבית המדרש, להניח את הגמרא שבה למד בקצה השולחן הסמוך לפתח, ולהשאירה פתוחה, כדי שמיד בחוזרו לבית המדרש יוכל לקחתה בידו וללמוד בה בעודנו עומד בפתח. וכל מטרתו היתה שלא לאבד גם את הרגעים היקרים הנדרשים לו לשוב למקומו הקבוע בבית המדרש ("תולדות יעקב", פרק ז).
מעין זה סיפר ר' מנחם זקס, על חותנו הג"ר צבי פסח פראנק זצ"ל: בביתו שבשכונת "בתי מחסה" היה לו חדר גדול, שבקצהו ישב והגה בתורה יומם ולילה. כשנצרך לצאת החוצה, הלך רבי צבי פסח מקצה החדר לקצהו השני הסמוך לפתח, מהלך של כחמישים פסיעות, כשהגמרא פתוחה בידו והוא לומד מתוכה.
בהגיעו לדלת, הניח את הגמרא על מדף שהכין במיוחד למטרה זאת, ויצא מהחדר.
בשובו לביתו, מיד בעוברו את מפתן הבית, לקח את הגמרא והחל ללמוד, כי חס על הרגעים הספורים של ההליכה הקצרה מקצר החדר עד קצהו ("משואה לדור", עמוד קעח).

יש לחטוף כל רגע
להלן, מספר עודות מרטיטות מחייו של הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלר זצ"ל, המורות על הקו העקבי בו התמיד ללכת כל ימיו - "חטוף ואכול"
- כל רגע וכל שניה בחיים חייבים לנצלם ללימוד התורה: באותן שנים בהן למד הסטייפלר בביאליסטוק, היו תנאי החיים קשים, אמנם לא תמיד שרר רעב בישיבה, אבל האוכל ניתן במידה ובמשקל. בימים שכאלה, פנה גם הסטייפלר לקבל את מנתו, אך כשראה תור ארוך משתרך במקום החלוקה, סב אל עקבותיו ושב ללימודיו! כל כך היה חרד על זמנו שלא ילך לבטלה, עד שכאשר הגישו מרק רותח, נהג לשפוך לתוכו מים קרים, כדי לצננו, ולגמאו במהירות. - חבל על כל רגע! בהיותו בביאליסטוק, התדיינו בישיבה אודות חשש שעטנז בביטנת הבגדים. עד שבחנו את העניין, קם הסטייפלר, קרע את הביטנה ממעילו, ושב ללימודו...
סיפר אחד ממקורביו, כי בשעה שהסטייפלר בא לבית הגאון רבי מנחם זעמבא הי"ד לבקש את הסכמתו לספרו הראשון, ונאלץ להמתין בתור, אזי באותו זמן הספיק לחזור על עשרים ושנים דפים במסכת כתובות.
הרה"ג ר' שלמה שמשון קרליץ סיפר בהספדו: זכורני שראיתיו פעם משתתף בשמחה משפחתית, וברגעים בודדים שהיה צריך להמתין, כנהוג, רגעים ספורים שהכל רגילים לזלזל בהם, פרש הסטייפלר לפינה, וישב ולמד. מבקש היה לחטוף עוד מילים אחדות של תורה, עוד חלק קטן בתורה, עוד משהו מן התורה, בבחינת דברי הגמרא (עירובין נד, א): "חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי", אף הוא היה חוטף עוד פרק, עוד משנה, עוד מאמר.
סיפר אברך אחד שנכנס לחדרו קודם יציאת השבת, עם דמדומי חמה, שראהו עומד ליד החלון ובידו השולחן ערוך הגדול, והוא מתאמץ לקרוא עוד כמה שורות ב"פרי מגדים" בטרם יחשיך - כל זמן שאפשר לחטוף!

פרק יט - אין אבידה כאבידת הזמן

הזמן הולך ואינו חוזר
"הזמן יקר ערך" - אומר ה"פלא יועץ" (ערך הליכה) - "וכל רגע שיפסיד הוא פסידא גדולה דלא הדרא. וכבר כתבו חכמי המוסר, שזה דומה למי שאומרים לו: 'קח לך אוצר גדול של זהובים ומנה אותם, וכל מה שתמנה יהיה שלך', שלא ינום ולא יישן ולא ייעף להיות מונה והולך בכל כוחו. על אחת כמה וכמה להרויח חיי העולם הבא ולעשות נחת רוח ליוצרו, ועל זה נאמר (משלי ב, ד): 'אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'".

תפקידו של השמש בבית הגר"י עמדין
סוחר אמיד, נקלע בדרכו לעיר אלטונא, בה כיהן פאר הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל. הסוחר, שעסקיו המסועפים הטרידו את מחשבותיו וגזלו את מנוחתו, החליט להיכנס לרבי יעקב עמדין לקבל את ברכתו ועצתו בעניניו.
בדחילו ורחימו נכנס הסוחר אל ביתו הצנוע של הרב, והמתין בחדר הסמוך לחדרו של הרב. הסוחר בחן את סביבותיו, העביר מבטו על הבית המרוהט בפשטות, ולפתע הבחין במשמשו הנאמן של הרב.
צורת ישיבתו של המשמש, משכה את תשומת לבו של הסוחר. הלה ישב כאדם דרוך ומצפה, בידו החזיק שעון, ועיניו לא משו מהביט בו.
הסוחר עקב אחר המשמש, וראהו מתבונן בריכוז רב במחוגי השעון. לפתע ננער המשמש ממקומו וקרא: "רבע לאחת!"
הסוחר הביט בשעונו ואישר בניד ראש: "אכן, השעה רבע לאחת!" אולם תמיהה התגנבה ללבו: לשם מה צריך המשמש להכריז מהי השעה?! הוא הוסיף להביט במשמש, וראה כי הלה ממשיך להביט בריכוז בשעון, וכעבור חמש עשרה דקות נוספות הכריז: "השעה אחת!" ואח"כ הכריז: "השעה אחת ורבע!"
הסוחר לא מש ממקומו, והמשמש שהבחין בתמיהתו של האורח, התקרב אליו ולחש באזניו: "הרב ציוה עלי להכריז מידי חמש עשרה דקות על השעה, כדי לזרזו לנצל כל רגע, כי אין אבידה כאבידת הזמן שהולך ואינו חוזר!!" ("אהל ברוך").

כל דקה שווה יותר מזהב
אברך אחד סמוך לנשואיו, שאל את האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל (ה"אמרי אמת"), באיזה ספר מוסר יקבע לימודו? הצביע הרבי על שעונו ואמר: "זה הגדול בספרי מוסר כולם - כל רגע שהולך לאיבוד אינו חוזר לעולם!"
ועוד היה מרגלא בפומיה: "מה טעם נהגו לתת שעון זהב לחתן?... בכדי לרמוז לו שכל דקה ורגע שווים יותר מזהב!" ("ראש גולת אריאל", ח"א, עמוד רסב).
סיפר אחד ממקורביו של רבי אברהם מרדכי: פעם נזדמנתי לבית הרבי לאחר הזמן הקבוע לקבלת אנשים. הרבי שהה אז בחדר ספריו. כשהבחין בי שאלני לרצוני, והשבתי לו.
באמצע חילופי הדברים בינינו, הביט באופן פתאומי ממש בשעונו, ויקרא בקול: "אוי!" ומבלי להשלים את השיחה, עזבני ופנה ללימודיו.
ברגע זה חשתי בפועל מה יקר להרבי כל רגע, והרגשתי את עצמי כל כך מיותר במקום, עד כי בקושי מצאתי את הדרך לצאת החוצה... ("ראש גולת אריאל", ח"א, עמוד רס).

איבוד הזמן - איבוד חלק מהחיים
עובדה זו שח הגאון רבי בנימין קמינצקי שליט"א, בנו של הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל: ביום שלמחרת הבר-מצוה שלי, נקראתי אל אבי, שהורה לי להיכנס לחדרו. נשאתי עינים שואלות לאבי, אך הוא לא דיבר מאומה, רק עלה על הספסל והוריד מעל הארון חבילה קטנה שהיתה עטופה בקפידה.
אבא אחז בחבילה ואמר לי: "היום, כשכבר הגעת למצוות, חפץ אני להעניק לך את הסחורה היקרה ביותר בעולם. אך תחילה, רוצה אני שתבטיחני כי תשמור עליה כפי שאתה שומר על נפשך

אבא פתח את קישורי החבילה, הסיר את ניר העטיפה, והושיט לי שעון יד במתנה! בראותו את מבטי, הוסיף ואמר: "דע לך בני, שרבי ישראל סלנטר היה רגיל לומר, שזמן זה חיים. ואם מאבדים את הזמן, מאבדים חלק מהחיים

סיים הרב קמינצקי שליט"א ואמר: מילותיו של אבא נחרטו עמוק בנפשי. והלימוד אותו קבלתי אז, התקיים זמן רב מעצם קיומו של שעון היד!

כש"אין זמן" - משיגים עולם ומלואו
"אין זמן, אין זמן"... - כך היה מרגלא בפומיה של הגאון רבי זעליג ברוורמן זצ"ל, ראש ישיבת "מאה שערים". וכשנשאל על ידי מקורביו, מדוע הינו מקצר בשמחות המשפחתיות, היתה תשובתו: "אין זמן!"
בהולדת בנו, הזמין רבי זעליג את הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל לשמש כסנדק בברית. הגאון מבריסק שחיבב את רבי זעליג, והיה מכנהו בחיבה "מיין זעליג'ל" (זעליג שלי), נענה בחיוב להזמנה.
ביום השמיני, המתינו הכל לבואו של רבי יהושע לייב, אשר משום מה התאחר מלהגיע בשעה היעודה. ר' זעליג הביט בשעון, שמחוגיו הורו כי הגיעה העת להכניס את הרך בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. הוא לא הניח לקהל להמתין לבואו של הסנדק החשוב, ובאומרו: "אין זמן", ויתר בכאב על סנדקאותו של רבי יהושע לייב, ותיכף ומיד ערך את הברית, ושב לתלמודו.
שעה קלה לאחר מכן, הגיע רבי יהושע לייב, ובשומעו את מה שאירע, הגיב בהערכה: "כך צריך לנהוג!"
בעת אירוסי בתו של רבי זעליג, הודיע לחתנו שסעודת התנאים תערך בקיצור רב.
לתמיהת חתנו, הוסיף בהתנצלות: "מה אפשר לעשות, אין זמן, ביטול תורה...".
לחתונת בנו הגיע לחופה, הקריא את הכיבודים, ונעלם עד... ברכת המזון! אין זמן...
אין זמן...

כשהגיע בנו לביקור של שבת בשחרית ולאמירת "שבתא טבא", נתקל בתגובה כועסת של רבי זעליג: "לשם מה באתם, אין לכם מה לעשות?! לבוא לשם קבלת הלואה, להפניית עני השרוי במצוקה, מילא, אך סתם כך ל"ויזיט", לביקור בעלמא?

זאת לא יכול היה להבין. כשיש זמן, לא מספיקים דבר, כש"אין זמן", משיגים עולם ומלואו ("לשכנו תדרשו", ח"א, עמוד רעג).

"למטה מן הזמן"
בשנת תרפ"ד, ביקר רבי אברהם מרדכי בארץ ישראל. אחד האדמורי"ם קבע עמו שיסעו בצוותא לכותל המערבי, למחרת היום בשעה אחת עשרה לפני הצהרים.
השעה היעודה הגיעה, והאדמו"ר לא בא. רבי אברהם מרדכי הביט בשעון, ואמר לבני לוויתו כי ימתינו רק עוד דקה נוספת, ומשראו כי האדמו"ר מתמהמה, נסעו בלעדיו. בערב בא האדמו"ר הנ"ל בטענה - "מדוע לא חיכו לו?" - "לא חיכינו?" - תמה האדמו"ר מגור - "הרי קבענו שעה, וחיכיתי עוד דקה תמימה..." - "הייתי אז למעלה מן הזמן", התנצל אותו אדמו"ר.
"למעלה מן הזמן?" - הגיב הרבי מגור על אתר - "אולי כוונתו לומר, למטה מן הזמן". הזמן הוא הדבר החשוב ביותר, למעלה ממנו אין, מי שאינו מתמודד עמו - "למטה מן הזמן" יחשב ולא "למעלה מן הזמן!" (אמרי אמת ליקוטים עמוד 042).

"לא לומדים בצורה כזאת"...
הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', היה לומד בחברותא עם אחד מבחורי הישיבה, ולימודם נמשך עד שעה מאוחרת בכל לילה, ולמחרת בשעה 03.8 בבוקר, המשיך רבי שמואל עם אותו חברותא מהמקום בו פסקו אמש.
בוקר אחד הגיע הבחור בשעה 53.8 - באיחור של חמש דקות בלבד, וזאת לאחר שגמרו ללמוד בלילה הקודם בשעה מאורחת. רבי שמואל הגיב על האיחור בטון תקיף: "לא לומדים בצורה כזאת!!" ("לשכנו תדרשו", ח"א, כב).

"וכי הזמן שלי הוא הפקר"...
למעלה מארבעים שנה, זכה הג"ר יהודה עדס שליט"א להתקרב לגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, ללמוד מתורתו, להתבונן בהליכותיו בקודש, ולשמוע מהגיגי לבו הטהור. בהספד שנשא הרב עדס, תיאר בפני קהל השומעים, כיצד רבי שלמה זלמן החשיב וייקר את הזמן. ובהקשר לכך סיפר שתי עובדות, אותן שמע מפי קדשו של רבי שלמה זלמן: יהודי מהעיר תל-אביב קבע עמו פגישה בשעה ארבע אחה"צ. רבי שלמה זלמן הגיע בשנה הנקובה, אך הלה בושש מלבוא, והרב קם והלך לעניניו. בשעה ארבע וחמש עשרה דקות הגיע היהודי מתל-אביב והמתין זמן רב, עד שלבסוף שב לכעומת שבא. כעבור מספר שעות התקשר היהודי בטלפון לרבי שלמה זלמן, ושאלו: מפני מה לא המתין לו? - "הרי קבענו בשעה ארבע, ולא באת", היתה תשובת הגאון. הלה התנצל וטען, שבנסיעה בין עירונית מתל-אביב לירושלים קשה לדייק, ואי אפשר לעמוד בזמן.
תשובתו של רבי שלמה זלמן היתה פשוטה ואמיתית: "לו היית מקדים לצאת מביתך בחצי שעה, היית מגיע לירושלים ברבע לארבע, ואז היית צריך להמתין חמש עשרה דקות עד לפגישה, אך לא נהגת כך, כי חבל היה לך על זמנך, אז למה מרשה אתה לעצמך לקחת את הזמן שלי?

פעם נלווה מישהו לרבי שלמה זלמן בלכתו ברחוב אוסישקין, לכיוון ביתו. הלה הלך בנחת, ורבי שלמה זלמן ביקש ממנו להרחיב את פסיעותיו. היהודי סירב וטען, שאינו יכול ללכת מהר. אמר לו רבי שלמה זלמן: "אבל אני איני יכול ללכת לאט, לכן אתקדם במהירות לביתי, ואמתין לך שם..."
כשסיים הרב עדס לספר עובדה זו אמר: בסיפור זה יש חידוש גדול - הרי ר' שלמה זלמן היה נזהר בתכלית הזהירות שלא לפגוע באף אדם מישראל, ואם כן איך עזב את בן לויתו לבדו? - אלא שהיה הדבר אצלו בגדר של פיקוח נפש, כי לא יכל ללכת לאט, חבל היה לו על הזמן!.

"כסף הוא זמן"
הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן אמר בשם ה"חפץ חיים": אנשים אומרים: "זמן הוא כסף", כלומר כל ערך הזמן הוא שאפשר על ידו לצבור כסף. ואני אומר: "כסף הוא זמן". כי לצבירת כסף ורכוש זקוקים לזמן, ומה הוא הזמן? הוא החיים בעצמם! ומטרת ותוכן החיים הרי הם לעסוק בתורה ובמצוות! ה"חפץ חיים" התנגד מאד למותרות, והיה מרגלא בפומיה: "לוקסוס איז די גזלן פון די תורה, שהרי למותרות צריכים כסף, וצריכים זמן רב להשיג ולהשתכר כסף, וזמן הוא חיים, וחיים הוא תורה, ויפה שעה אחת בעולם הזה בתורה ומעש"ט מכל חיי העוה"ב, והרי מחליפים דפי גמרא על כל הידור וקישוט

כתב חתנו, שאף בקניית ספרים היה החפץ חיים מצמצם מאד, ואפילו להידור מצוה היה מדקדק שלא להוציא יותר מהצורך, וכל הנהגתו נבעה מהחשבון שכסף הוא זמן, וזמן הוא חיים, וחיים הוא תורה ומצוות ומעש"ט.
כשהתקינו ריצפת עץ בביתו, היה זה שלא בידיעתו ושלא ברצונו. וכשהיה מבקר בבית אחותו, ששם לא היתה ריצפה כלל, מיד היה מתחיל לשבחה על כך שאין בביתה ריצפה.
פעם כשראה בביתו של אחד ממקורביו שטיחים על הריצפה, נענה החפץ חיים ואמר: "כשאני נכנס באותו חדר, אני מרגיש שאני דורס על דפי גמרא!". בפעם אחרת גילה אצל אחד מבני משפחתו, שיש לו וילונות על החלונות. פתח ואמר: "אני רואה כמה דפי גמרא תלויים על החלונות!" ושוב לא נכנס לביתו של אותו קרוב למשך יותר משנה! ("הצדיק רבי שלמה" עמוד כב).

נעליו של הגר"א וסרמן
סיפר הגאון רבי חיים יצחק חייקין זצ"ל, ראש ישיבת אקסלבן: אספר לכם סיפור נפלא מאד ממורי ורבי רבי אלחנן וסרמן, כאשר למדתי אצלו.
רבי אלחנן היה כידוע, צדיק גדול, והתמדתו היתה לאין ערוך, הוא לא ביטל רגע אחד ממש. ואומרים כי כשלמד בבחרותו בטעלז, היה לומד שמונה עשרה שעות ביממה.
בכהנו כראש ישיבת ברנוביץ, לא רצה לקחת כסף מהישיבה. והוי עובדא שנקרעו מנעליו, ואף על פי כן לא רצה לקחת כסף מקופת הישיבה, והיו תלמידי הישיבה מחפשים עצות ותחבולות להמציא לו מנעלים חדשים, וקיבצו ביניהם פרוטה לפרוטה עד שעלה בידם להביא לו מנעלים חדשים.
אחר זמן אמר רבי אלחנן, שיש לו צער גדול מהנעליים החדשות, בגלל שיש בהן שרוכי קשירה, שהרי במנעליו הקרועים לא היו שרוכים, ונגרם לו עכשיו ביטול תורה בזמן קשירתם בעת הלבישה.

"רגע אחד הוא עולם מלא"
בכל ערב שבת כשהגיע זמן הדלקת הנרות, עלה האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי זצ"ל, מחדרו בקומה ראשונה לומר לרבנית שתדליק את הנרות, כדי לקיים את מאמר המשנה במסכת שבת, שחייב אדם לומר בערב שבת, הדליקו את הנר.
כשעלה לדירה, הוציא את שעונו לראות את השעה המדוייקת. ולפעמים כשהיתה עוד שהות של דקה עד לזמן המדוייק, היה מוציא ספר ומעיין בתוכו עד שתחלוף הדקה, ואז אמר להדליק.
ומעשה באחד מערבי השבתות, שניגשה הרבנית להדליק נרות, ואמר הרב שיש עוד פנאי להדלקה. אך היא השיבה, שלא נותר זמן להדלקת נרות זולתי רגע אחד. ענה ר' אברהם מרדכי בהחלטיות: "רגע אחד הוא עולם מלא! - א רגע איז א וועלט
("ראש גולת אריאל", ח"א, עמוד רסד).

מדוע חכם מוצפי סירב להצטלם
חכם סלמאן מוצפי, היה נזהר ומקפיד שלא יצלמוהו. בני ביתו סברו, שהתנגדותו נעוצה בסברה שרוחות שורות על דיוקן האדם שנברא בצלם אלקים, ומפריעות לו בעבודת השי"ת.
פעם גילה את רחשי לבו ואמר: "הסיבה העיקרית שאני מתנגד להצטלם, אינה זאת שאתם חושבים, בגלל הרוחות השורות על התמונה. יותר מזאת וחמורה ממנה היא הסיבה - כי כאשר מתיר האדם לעצמו להצטלם באירועים שונים ובשמחות משפחתיות, מתחיל הוא לעשות לעצמו אוסף של תמונות, שמגיע עם הזמן לעשרות ואולי למאות תמונות. יום אחד הוא יושב ומסתכל בהן, ומאבד זמן יקר כרבע שעה או כמחצית שעה בהתבוננות בתמונות, ומבטל תורה, והיא עבירה חמורה.
נמצא שבעומדו להצטלם הוא עובר על דברי תורה, ומכין לעצמו עוון של ביטול תורה ח"ו, כיון שתכלית עמידתו מול המצלמה היא למטרת הסתכלות לאחר כך" ("עולמו של צדיק" עמוד 341).

אינך לא רופא ולא מוהל
הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', סיפר, ששלוש שנים למד חברותא עם הג"ר אלחנן וסרמן ב"כולל קדשים", שיסד החפץ חיים, בראדין.
על שנים אלו הוא סבור, שיוכל לתת דין וחשבון בפני בית-דין של מעלה, שלא היה בהן שום ביטול תורה. בהקשר לכך סיפר שתי עובדות מעניינות, מהן ניתן ללמוד כיצד העריכו גדולי הדור שעבר את מצות לימוד תורה.
באותה תקופה של לימודים משותפים, שהשתרעו על פני קרוב לשמונה עשרה שעות ביממה, קיבל רבי אלחנן מכתב, שאשתו חולה, והוא מתבקש לשוב לבית חותנו בסלנט כדי לסעדה על מיטת חוליה.
רבי אלחנן נכנס לחפץ חיים לשאלו, מה לעשות, האם לנסוע לביתו או לא? החפץ חיים השיבו בשאלה: "וכי אתה רופא?" הבין רבי אלחנן, שאין צורך לנסוע, ונשאר בישיבה.
בהזדמנות אחרת, בהיותם לומדים יחדיו, הביאו מהדואר לרבי אלחנן מברק, המבשר על הולדת בנו. כאשר סיימו את שיעורם הקבוע, נכנס רבי אלחנן אל החפץ חיים ושאלו, אם לנסוע לביתו להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו? אמר לו החפץ חיים: "כלום ידעתם את אומנות המילה?! הלא בודאי תמנו מוהל כשליח, הברית תתקיים איפוא גם בלעדיכם, ואין צרוך לנסוע מפני ביטול תורה

ואכן, רבי אלחנן לא נסע הביתה, ונשאר בראדין עד סמוך לחג הפסח, ורק אז חזר לביתו ולמשפחתו ("אור אלחנן", ח"א, עמוד עח).

"אין לי זמן"...
אמרו על הגאון רבי משה זרצקי זצ"ל, רבה של כרכור - "כי הם חיינו ואורך ימינו", שאצלנו בסידור הן מילים הכתובות בלבד, הרי שאצל רבי משה הן קיבלו מובן מוחשי, כי הוא פשוט חי את שקידת התורה. עד כדי כך, שבצעירותו כשלמד בישיבתו של הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל בגרודנא, כונה בתואר "משה מתמיד".
הרה"ג רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שלמד עמו בחברותא בגרודנא, סיפר בהתפעלות על עוז התמדתו של רבי משה, שארבע וחצי שנים רצופות ישב בפינתו, שם אכל ושם גם ישן. נשים צדקניות נהגו להביא אליו לבית המדרש מעט אוכל, שיסעד את נפשו, כי רבי משה לא זז ממקומו...
אחד מתלמידי החכמים שספד לו, העיד, שראש הישיבה, רבי שמעון שקאפ, ציוה לרכז את תלמידי הישיבה הקטנה פעמיים בשבוע, ולהביאם אל הישיבה הגבוהה, לצורך מטרה אחת ויחידה - שיראו את רבי משה מתמיד בפינתו, שקוע בלימודו ללא הרף. כך יקבלו חיזוק להתעוררות בשקידה ובהתמדה.
המשטרה המקומית בגרודנא הקפידה מאד, שהתושבים יחזיקו את תעודות הזהות בכיסם. פעם באו אנשי המשטרה לביקורת תעודות בישיבה, ולר' משה לא היתה תעודה, כי השאירה באכסניה. השוטר דרש ממנו להציג את תעודתו, ונענה, כי התעודה לא מצויה בכיסו. - "אם כן לך ותביא אותה!" ציווה השוטר. ברם, ר' משה הרים עיניו מן הגמרא ופלט: "אין לי זמן...". השוטר משך בכתפיו, המשיך את הביקורת, וחזר אליו שוב בשאלה: "מה עם התעודה?" - "אין לי זמן...", השיב רבי משה בקוצר רוח, ושב אל תלמודו.
המחזה חזר על עצמו מספר פעמים, והיה חשש שהשוטר ינקוט באמצעים בלתי מקובלים. כאשר ראו זאת בני הישיבה, ניגשו לשוטר והסבירו לו במשך שעה ארוכה, מי הוא בחור זה ש"אין לו זמן". לאחר תיאור ארוך על שקידתו של הבחור, שלא קם ממקומו ימים רבים, השתכנע השוטר והפטיר: "אם כך, באמת אין לו זמן!".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il