בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פנחס
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

קנאות (כמעט תמיד) = חורבן

undefined

הרב יוסף כרמל

תמוז תשס"ט
3 דק' קריאה
פרשתנו פותחת בתיאור השכר שקיבל פנחס על קנאותו. יש להפנים את ייחודו של פנחס ולדעת שמתן ברית שלום מהקב"ה וכן עוד עשרה נסים (משנת רבי אליעזר פרשה יז) ניתנו ליחיד סגולה זה בלבד.
האיש היחיד הנוסף בהיסטוריה של עם ישראל, שהיה יכול לסמוך על דמיונו לפנחס ולהרשות לעצמו לנהוג במידת הקנאות, היה אליהו. הדמיון הרב בין שתי הדמויות הוא אולי המקור למ"ד הסובר כי "פנחס זה אליהו" (רשב"ם ב"ב קכב ע"ב ועוד).
חז"ל תקנו לנו לקרא כהפטרת פרשת פנחס, את הנבואה בה אליהו נצטווה על ידי הקב"ה להעביר את מושכות ההנהגה הנבואית לידי אלישע. (פרשת פנחס היא גם הפרשה בה נצטווה משה רבנו, להכריז על יהושע ולסמוך אותו כמי שינהיג את העם, החל מהימים הקרובים. על ההקבלה בין שני הצמדים משה ויהושע מול אליהו ואלישע, נשתברו כבר קולמוסים רבים).

מהו המסר של תקנה זו? נשתדל להבין זאת תוך כדי עיון בהפטרה.
ההפטרה פותחת בניצחון הגדול, לכאורה, של אליהו, ששחט ארבע מאות נביאי בעל והביא את עם ישראל לאחד ממעמדי התשובה המרגשים ביותר, כמתואר בכתוב:
"וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים".

אליהו החזיר את הגשם לתחזית מזג האויר, יישר את ההדורים והחזיר את עטרת מלכות ישראל למקומה שנאמר:
"וְיַד יְקֹוָק הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (מלכים א י"ח מו).

אכן, מיד אחר כך אליהו מקבל מסר חד משמעי מאיזבל:
"וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם"
(שם י"ט ב).

אליהו נופל לתהום הייאוש ומכריז כלפי שמיא:
"וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְקֹוָק קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (שם ד).

אליהו בוחר גם כאן בדרך הקנאות כדי לרפא את השבר, וז"ל הכתוב:
"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (שם, י, יד).

הקב"ה מלמד את אליהו, בדרך מאוד מיוחדת, כי דרכו איננה רצויה לפניו, מאתגר את אליהו ומטיל עליו שלש משימות שמשמעותן הענות לדרך הקנאות.
א. "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם"
ב. "אֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".
ג. "אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ" (שם, טו-טז).

התוצאה הנוראה של השלמת שלשת המשימות תהיה:
"וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע:וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים" (שם יז-יח).

במילים אחרות מבחינה לאומית עם ישראל יושמד ויישארו רק יחידי סגולה.
הכתוב איננו מתאר את תגובתו של אליהו למשימה שהוטלה על כתפיו ולאתגר הנורא שהוצב בפניו, כהיענות לקנאותו. אבל מהמשך הפסוקים נוכל לשער מה אירע באותם רגעים קשים.

ננסה להסביר זאת באמצעות מעשה שאירע בזמן האחרון.
בימים אלה נכנס לתוקפו "חוק החולה הנוטה למות" החוק שהכניס לספר החוקים של מדינת ישראל, את פסיקתו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל, בעניין ההכרה במוות מוחי מבחינה הלכתית. פסק שמאפשר תרומת איברים מן המת והצלת נפשות.
במסגרת הדיונים בוועדה שהוקמה מטעם הכנסת, תבעו כמה מן החברים מתן היתר על פי חוק, למה שהם כינו "המתת חסד". פרופ' אברהם שטינברג-יו"ר הועדה הסכים, בתנאי שהמציעים יהיו אלה שינתקו את החולה ממכשירי ההחייאה. כמובן שהתגובה הייתה סירוב מוחלט.

כך גם בנבואה זו, אליהו הבין שדרך הקנאות תביא לחורבן לאומי, לכן התחרט וחזר בו מדרכו.
הפתרון היה הפוך. יש לשלוח את אלישע להושיע את העם, להחזירו בתשובה בדרכי נועם ולהשיב לב בנים על אבותם.
ההפטרה מסתיימת בבקשתו של אלישע: "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי".
דרך הנשיקות והחיבוקים היא שהחליפה את דרך הקנאות. הבה ונפנים מסר זה גם בקריאת פרשת פנחס עם הפטרתה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il