מכיוון שיש לי דקות מעטות, אקדיש אותן לשיחה על פרשת השבוע ועל המצב. הניסיון העשירי של אברהם אבינו היה העקידה. ב"לך לך" הראשון אומרים לו להיפרד מעברו, אך בניסיון האחרון הניסיון קשה יותר, ה"לך לך" הוא להיפרד מעתידו, מעמידים אותו בניסיון על כל מפעל חייו.
בגיל שלוש גילה שיש מנהיג לבירה, ניתץ פסילי אביו ועבר באש באור כשדים, הוא השליך נפשו ומסרה כלפי רבש"ע, ולאחר שניצל בנס התחיל "לעשות נפשות" וללמדם שיש בורא לעולם.

אברהם הכניס אורחים וכשהודו לו, אמר להם שיש מנהיג לעולם ושלו צריך להודות. ע"י בין אדם לחבירו הביאם לבין אדם למקום, וכך אח"כ בפדיון שבויים בהצלת לוט. ולא מספיק עבודה חיובית צריך גם שלילת הרֹע. אברהם אבינו נלחם מן הסתם נגד התופעה האיומה של העברת בנים למולך, עבודת האלילים שמרכזת בתוכה גם עבירה על בין אדם למקום וגם עבירה של בין אדם לחבירו.

נתאר לעצמנו מה היה בליבו של אברהם באותם שלושה ימים שהיה בדרכו להר המוריה. לאחר שירד מההר יהיה צריך לספר לכולם שהקריב את בנו לעולה לבורא. האם זה לא יעמיד בסימן שאלה את כל הצלחתו במאבק נגד העברת בנים למולך ונגד "לא תרצח"?
היה כאן ניסיון קשה, העמדה של כל מפעל חייו בסימן שאלה.
ואעפ"כ "וילכו שניהם יחדיו", אברהם עוקד אותו וקושר אותו על מנת שלא יפגע בתמימותו. הוא שולט בעצמו בדיקנות ובדקדקנות.

ר' שמחה בונים מפשיסחא, מגדולי החריפות בחסידות, שאל שאלה. אנו תוקעים בשופר ביום הדין כדי לעורר את זכות העקידה. אם זו המטרה, מדוע אנו תוקעים בשופר של איל המזכיר את העובדה שבסופו של דבר יצחק לא הוקרב, היה עדיף להניף מאכלת ולומר שבמאכלת כגון זו היה מוכן אברהם אבינו לעקוד את בנו?
התשובה היא שהתקיעה בשופר של איל מזכירה את דברי הקב"ה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". נאמר לפני הקב"ה שבסופו של דבר לא רצה את קרבנות האדם, וכן מצפים אנו היום לפריעת ההבטחה הנצחית "אל תשלח ידך אל הנער".
כן נאמר היום די לשטן המשחית, ונבקש ונתפלל לקב"ה שייפסקו הקרבנות ונזכה לגאולה השלימה.