היכולת של האדם להטביע את האכזבות האישיות שלו ואפילו את האסונות בתמונה הכללית של החיים היהודיים החיוביים ושל המשימה היהודית, מקבלת ביטוי עז בתגובה של משה לסירוב של הקב"ה להרשות לו להיכנס לארץ-ישראל. משה לא מקבל את הצו בשוויון נפש ובתחושה של "מה הטעם?" אלא משתמש בו כדי להדגיש בפני בני ישראל כמה התמזל מזלכם שהם זוכים להיכנס לארץ-ישראל ולהתיישב בה.
אולי רק אדם שלא זוכה לטובה, מתנה או כישרון מיוחדים, יכול להעריך באמת את הייחוד שיש במישהו שזכה לקבל אותם טובה, מתנה או כישרון. (אני, למשל, נהנה לשמוע חזנים גדולים ובעלי תפילה על אף שאני עצמי איני יודע לשיר.) יהודים שיש להם היום אפשרות לבקר במולדת העתיקה, ואף חשוב מזה, לגור בה, אדישים למדיי לכל העניין. התרגלנו למתנה הזאת שקיבלנו עד כדי כך שאנחנו אפילו מוכנים לוותר עליה. ליהודים מסוימים יש אפילו עזות המצח להשמיץ אותה ולטעון שהמתנה הזאת היתה ועודנה בעצם "טעות"!
משה רבנו בוודאי לא חשב כך. הוא שובר את שערי שמים בתפילה כדי לקבל את הזכות להיכנס לארץ-ישראל. הוא מוכן לוותר על משרתו הרמה ולהיכנס לארץ כסתם משה, כאחד העם, אך לשווא.
אבל במקום לקונן על מר גורלו, משה משתמש בניסיון הזה כדי לעודד את עמו ולחשל אותו לקראת השליחות והמשימות שנלוות לחיים בארץ-ישראל באופן אוטומטי.
הרצון של הנשמה היהודית לשכון בארץ-ישראל, רצון שלא דעך גם אחרי אלפי שנות גלות וריחוק, הוא שלוחה של הגישה והתפיסה של משה עצמו. כל התבוסות בחיים היהודיים, גם כשהן הרסניות ומחירן גבוה, הן רק מכשלות זמניות בטווח הרחוק.
זה מה שאומר בעצם המסר של שבת נחמו, שהנחמה והניצחון ממתינים לנו בסופו של דבר. אולי הידיעה הזאת, ההבנה הזאת, שהקב"ה הבטיח שנוסף להתקיים ונצליח, היא הדבר שאפשר למשה להתגבר על האכזבה והתבוסה האישית שלו. משה רואה את העתיד ואת כל הדורות, ולכן הוא מכיר את נצח ישראל ואת הקשר הנצחי של עם ישראל לארץ-ישראל.
הוא גם יודע שהייעוד הסופי של בני ישראל קשור קשר בל יינתק לארץ-ישראל. לכן, גם בתוך הדמעות שהוא מזיל על תקוותיו שנכזבו, הוא אומר דברי עידוד וברכה איתנה לעמו האהוב. העובדה שהעם שאותו הוא משרת מקבל עדיפות על פני השאיפות והרצונות האישיים שלו מעידה על גדולתו של משה רבנו. הוא דוגמה למה שמנהיג יהודי דתי צריך להיות. אמנם לא קם לנו עוד משה, אך הדוגמה והמופת שהוא נותן מלמדים ומדריכים אותנו גם היום.