את הדברים הבאים אני רוצה להקדיש לתושבי יהודה שומרון וחבל עזה, העומדים בחזית מול הטרור הערבי שגבר מאד בזמן האחרון, אך הדברים מכוונים לכלל תושבי הארץ. בעצם, אולי נוכל לומר שכל הארץ היא חזית. גם בתל-אביב, גם בחיפה, ובודאי גם בירושלים, סובלים מהטרור. אך בכל זאת יש הבדל גדול בין תושבי יש"ע ובין תושבי תל-אביב. בתל-אביב אין מתח יום-יומי של נסיעות בכבישים, אשר משני צידיהם מביטים עליך במבט עוין, ואתה נאלץ לנסוע ברכב ממוגן עם חלונות סגורים, ומפעם לפעם לספוג אבן גדולה שפוגעת במכונית. במקרה הטוב, הפגיעה רק שורטת את המכונית, ובמקרה טוב פחות היא מנפצת את השמשה הקידמית והמכונית מתמלאת בשברי זכוכיות.
זהו לחם-חוקם של תושבי יש"ע. הם כבר אינם מתרגשים מזה. הם מגיעים ליישוב, הביתה, ובכלל לא מדברים על זה. בשפלת החוף, מנהריה ועד אשקלון, אין את המתח הזה בכבישים. המתח הזה הוא נחלתם של הנוסעים בחלחול בואכה חברון וקרית-ארבע, של הנוסעים ברמאללה ליישובי בנימין, של תושבי חבל קטיף ושל הנוסעים בשכם בדרכם לעבודה, או בשובם הביתה.
לא פחות מעצם הנזק, הממוני והגופני, מרגיזה ופוגעת החוצפה והעזות של הערבים, ומצער וכואב הוא חוסר-האונים של התושבים. הם אינם רשאים להגיב תגובה בסיסית-טבעית, צודקת ומוסרית, כנגד המחבלים הפורעים, מיָדי האבנים, הלבנים ובקבוקי-התבערה. אם יגיבו המותקפים, אפילו בצורה הצודקת ביותר, הם יואשמו כמתקיפים וכפורעים, וכל הסבר לא יעזור להם. מי שנזרקה עליו אבן ששברה את זכוכית מכוניתו, נאלץ להמשיך בנסיעה עם השמשה השבורה, ובדרך מסתכלים עליו ערבים ומחייכים בהנאה של נצחון, והוא מרגיש פגוע, מושפל וחסר אונים. כמה אבסורדי הדבר, שזורקים אבנים על מכונית שבה אשה הרה נוסעת לעבודה בבית-חולים שבו מטופלים גם ערבים, והיא מטפלת בהם אחר נסיעה כזו כאחות, ואין מי שדורש את עלבונה הצורב.
והנה, למרות כל הקשיים הללו, אין תופעת עזיבה של משפחות מהיישובים, אין חלישות הדעת. זאת מכיון שהציבור ביש"ע קרוץ מחומר מיוחד. שמא נכון יותר לומר - מרוח מיוחדת. הוא בא להתיישב בחברון ובאלון-מורה מתוך אמונה עמוקה בערכם של המקומות הללו, מתוך אהבת ארץ-ישראל יוקדת, מתוך מוּכנות להתאמץ למען יישובה של ארץ-ישראל, מתוך הכרה שגם אם יהיו קשיים, הוא לא יירתע, אלא ימשיך להיאחז ולהעמיק את השורשים בארץ ד', ארץ אבותיו, ארץ הקודש.
התושבים היהודיים, מתנחלי יש"ע, יודעים שתבוא שעתם של הפורעים הערבים, וכאשר תתמלא סאת רשעתם, תקיא אותם הארץ, שכן הארץ אינה סובלת רשעים, ואוי להם לאלו שמנסים לעכב את עם ישראל מלשוב לנחלת אבותיו. תושבי יש"ע מלאי אמונה, כי התקופה הקשה הזו תחלוף, ונתאושש ונתגבר בעז"ה, ונמשיך להתקדם בדרך גאולתינו, כי ד' דיבר טוב על ישראל, והיסורים הללו שבינתיים, הם חלק מקנין ארץ-ישראל, והם יסורים של אהבה. ראויים אנשי יש"ע להערצה, הם העומדים בחזית, הם המובילים את רוח האמונה הגדולה, ההולכת וגוברת, הולכת ומאירה.