הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל
שנתיים לעליתו לגנזי מרומים
מתוך ראיון עם הרב יהושע מגנס

מהליכותיו בקודש והנהגותיו המיוחדות
כשהייתי אצלו בליל הסדר בפעם הראשונה שאל אותי מישהו מה היה מיוחד בליל הסדר אצל הרב. עניתי כשהרב ברך "שהחיינו". אותו אדם שאל: "והרי כולם מברכים?". אמרתי לו: "נכון, אבל ברכת "שהחיינו" של ר' אברום בליל הסדר - זה משהו מיוחד! לא שמעתי אף פעם מישהו מברך כך", הוא היה אדם גדול ומיוחד, ואדם גדול כל מה שהוא עושה זה גדול. ההדרכה שלו היתה לשאוף תמיד לגדלות: על האדם להאמין בעצמו שהוא יכול לגדול.
ולכן הרצון ללמוד היה תנאי לקבל תלמיד לישיבה. העיקר הוא הרצון להיות תלמיד חכם גדול. תפקיד הישיבה הוא לגדל תלמידי חכמים. ישיבה אינה מקום לגידול רבנים דווקא, כל אדם יכול לעסוק במה שמתאים לאישיותו ובכל המקצועות מראשי ממשלה, שרים, עורכי דין, פועלים וכו'. אולם תמיד הדגיש שכולם צריכים להיות תלמידי חכמים, זהו הבסיס והיסוד של כל יהודי.

הכנת השיעור הכללי
הכנת השיעור הכללי של הרב היה מדהים ממש מפחיד, הוא היה שרוי כולו במתח. פעם אמר בבדיחות שעכשיו, כשהוא כבר מעביר שיעורים במשך חמישים שנה, אין לו ממה להיות במתח, כי אפשר לקחת אותו שיעור ורק לשנות קצת את הסוף. ואף על פי כן כל יום שלישי היה נכנס למתח לקראת השיעור. כשעסק בלימוד מתוך ספר לא היה שם לב כלל למה שהיה קורה מסביבו, הייתי נהנה להיכנס לביתו ולעמוד על ידו כמה דקות מבלי שהרב ישים לב אלי, עד שאחרי זמן מה היה מרים אתת עיניו, ושואל: "מתי הגעת? לא שמתי לב אליך כלל!". אף פעם לא גמר ללמוד. תמיד היה יכול לומר עוד סברא, עוד חידוש, על אותו דבר היה אומר חמש שש סברות! ממש מיצוי השכל האנושי בענין זה. לכן גם לא הרבה לכתוב, כי עד שאמר סברא אחת - כבר התחיל סברא נוספת.