רגילים אנו לשמוע את המילה 'רוחניות' בהקשרים שונים. פעמים רבות היא קשורה עם חיפוש הקשר למה שמעבר לטבע, חיפוש המתבטא בימינו על פי רוב בהבלים ואמונות תפלות, ואפילו בדרכי האמורי. יש צדק מסוים לתפיסה הגורסת שהרוחניות עומדת בעימות עם הגשמיות, אך הרוחניות היא הרבה יותר מזה. העברית המאוחרת דברה על השניות שבין גוף לנפש. המקרא, לעומת זאת, יוצר קונטרסט בין בשר לרוח. ואכן, יש משהו מיוחד ב'רוח'. 'נפש' ו'נשמה' הם מושגים סטטיים. המושג 'רוח' הוא דינמי, הוא מטפורה הבנויה על העובדה שהרוחות, במשמעות הטבעית של מונח זה, הן בעלות כיוון. הרוחות מצביעות על המגמה והתכלית שמדריכות אותנו בחיים, לפעמים בצורה שלילית. כיווני הרוח מהווים את הבסיס לביטוי 'רוחות השמים'.

במאמרו 'טללי אורות' מסביר לנו הראי"ה שהרוחניות, אותה בני העלייה מחפשים איננה אלא איחוד של כמה רוחות, שאת כולן עלינו להכיר כדי שתדרכנה את חיינו. "כשאנו נושאים את עינינו אל האופק הרוחני הרחב אנו מוצאים אותו משתרע לפנינו" אופק המוגבל כביכול, על ידי ארבע רוחות, היוצרות "את כל חללו של העולם התרבותי: הרוח הא-להי, רוח המוסר המוחלט, הרוח האמוני, והרוח הלאומי". הרוח הא-להי הוא המקור ליתר הרוחות, היא נותנת לבני העלייה את האפשרות לחרוג אל מעבר למציאות. הרוחות האחרות שייכות לעולם הגשמי, הן קשורות לבשר. הרוח האמונית באה לידי ביטוי בהלכה, בדתיות. הרוח הלאומית, בעם ובארץ. מיוחדת במינה היא רוח המוסר המוחלט, הבא לידי ביטוי ביחסים בין אדם לרעהו, ובייחוד במוסר החברתי. מהו מוסר חברתי זה? במקום אחר (אגרות הראיה, א, פט ואי') ביקר הראי"ה את מצב החברה בזמנו, ובעצם גם זמננו. לכאורה העבדות עברה מן העולם מבחינה חוקית, אלא שהעולם המודרני מושתת על "עבדות טבעית", לפעמים גרועה מהעבדות החוקית. העשירים "משתמשים בכח המשפט לשכור עובדים עניים לעבודתם", עובדים שהם בעצם עבדים, "עבדים בטבע, מצד ההכרח החברותי". רוצים אתם דוגמה? "העובדים במכרה-הפחמים, שהם נשכרים מרצונם, הרי הם עבדים לאדוניהם... והעשיר שלבו אטום לועג לכל צדק ומוסר, ויותר נח לו שבמנהרה יחסר אור ואויר, אע"פ שעי"ז יתקצרו חייהם של עשיריות אלפים אנשים ויעשו חולים אנושים, רק שלא יוציא מכיסו עשיריות אלפים שקלים לכונן את המנהרה במצב יותר טוב, ואם לפעמים יפול מכרה, ויקברו חיים עובדיה, לא ישים על לב, כי ימצא עבדים אחרים נשכרים".

המלים שברשותי תמו. אינני מסוגל להמשיך ולפתח את גישת הראי"ה בתחום זה. אוסיף רק שמהקטעים הקצרים שהבאנו לעיל למדנו שוב מה שר' ישראל סלנטר נהג לומר: "הגוף של השני, הוא הנפש שלי".